פוסט מורטום – התחלה

רק עכשיו הגיע והוא עדיין המום.  גופו זוכר את הדי הכאבים, הבלבול והסבל של ימיו האחרונים. עתה הוא קל רגליים באופן מפתיע. הוא משוחרר אמנם מחייו, אך  קטעי זיכרונות מתקיפים את מוחו מכל עבר. אשתו, הבנים, הנכדים והמחלה. הוא זוכר דווקא את רגעי הקסם,  בהפוגות מהכאבים, ביחד הנפלא הזה עם אשתו שידעה תמיד לתת לרגעים הטובים תחושה של נורמאליות, שידעה אפילו לגרום לימים הארוכים והמשמימים בטיפולים לתחושה של "ימי כף בבית החולים" עם כריכים נפלאים ומגוונים שהכינה, עם ירידה לקפטריה עם כסא גלגלים ובימים טובים בלעדיו, שכל יציאה איתה  מהבית של כמה צעדים זהירים לספסל הסמוך בשדרה הפכה ל"טיול בחיק הטבע" והאכלת יונים והקשבה לציוץ ציפורים ורחש העלים. כמה אהב לשבת איתה על הספה בביתם היפה מול כלי זכוכית ובו סידור פרחים חי, אותו החליפה שוב ושוב כדי לשובב את עינו.  את המרפסת הקטנה שלהם, למעשה לא יותר מחדר שרות למכונת כביסה ולסל האשפה פינתה מכל דבר מיותר והציפה בעציצים עומדים בגבהים שונים או משתרגים על הקירות או תלויים מווים גבוהים. היא מצאה שתי כורסאות קטנות במיוחד ושם הם היו שותים את הקפה שלאחר ארוחת הבוקר כשהשמש נכנסת בדיוק במידה ומאירה את האשליה של טבע ירוק ופורח. איזו אישה. בשעות הערב היו נוהגים לשבת יד ביד ולהקשיב ביחד למוסיקה קלאסית.

לבו פשוט נשבר מגעגועים ודאגה. מה קורה איתה? איך היא מתמודדת עם הלבד הזה שנכפה עליה ? היא הייתה הרי כל-כך תלויה בו, זקוקה להדרכתו, לא עשתה שום דבר בלעדיו.

בידיו מכשיר מוזר שקיבל בקבלה. מעין ג'י פי אס. לא שהוא השתמש אי פעם בדבר כזה.  הוא ממש מתקשה לעכל את תהליך הקבלה ההזוי. הוא מוצא את עצמו באולם קבלה ארוך עם דלפקים. היה כנראה איזה תהליך מיון מוקדם, שכן השלטים הם בעברית . "תיקח מספר" אומרים לו המקדימים. ממש כמו בקופת-חולים, או בבנק. מסך נגיעות עומד בחזית. "לקבלה ראשונית ומיון לחץ כאן" " לבקשות מיוחדות לחץ כאן" . מוזר. הוא לוחץ ומקבל פתקית "שלום מר קפלן, צוות הקבלה יודע שאתה כאן. מיד נתפנה ונקרא בשמך. מקומך בתור שלוש עשרה, דלפק מספר שתיים".  עודו תוהה ושמו מוקרא " מר קפלן, גש בבקשה לדלפק מספר שתיים. תחושה של יומ-יומיות וארציות.

בקבלה, לאחר וידוא מהיר של פרטים אישיים, ציידו אותו באותו המכשיר שעכשיו בידו שיכוון אותו לחונכת אישית.

המכשיר מכוון אותו בחיצים ובקול אנושי דרך מסדרונות ארוכים והוא חולף בהם, דרך מעליות ומעברים, כולם מכוסים בשלטים בוהקים בגודל אחיד ובאותיות בעלות גופן דומה. קומה ב' אגף ג, ימינה אגף ח'. הוא נזכר במסדרונות הארוכים של בתי החולים בהם היה לאחרונה.

כל חייו התנגד למכשירים ובקושי עבר מטלפון חוגה לטלפון מקשים. סרב בכל תוקף למרות עבודתו כאיש תקשורת להשתמש בפלפון. למחשב הביתי לא ניגש בלי אשתו ועכשיו המכשיר שבידו מודיע לו "הגעת ליעד, תפנה בבקשה בדלת מולך לחונכת צפורה וייצמן", למה תחנוך אותו בדיוק? לחיים אחרים? לקיומו, לנפשו? רב הנסתר.  השם הזה צפורה וייצמן מרעיד איזה תא מזיכרון מאוחסן והוא מנסה לדלות אותו ללא הצלחה. הוא דופק על הדלת ששמה מתנוסס על שלט שדומה לשלטים עם שמות על  של דיירים מאחורי דלתות בדיור מוגן ורואה אשה נאה יושבת מאחורי שולחן ולפניה ערמה של ניירות. רגע, הוא מכיר את דמותה. הוא רואה הבזק והוא נזכר. הוא ראה את תמונתה בבית הוריה של אשתו. צפורה וייצמן, היא הרי סבתה של אשתו. תמיד שמע עליה. זאת באמת היא. למה דווקא היא? איזה דבר משותף יכול להיות לו, אדם משכיל, נאור, איש העולם הגדול, איש ספר מכובד, עם צברית מחוספסת בת העלייה הראשונה, שאותה הכיר רק מסיפור בריחתה מהבית ערב חתונתה בשידוך של הוריה עם בחור ישיבה.

"הגברת צפורה וייצמן?" הוא שואל. "הופניתי לכבודה ע"י צוות הקבלה".

"שלום, ברוכים הבאים. קודם כל תפסיק לקרוא לי כבודה, אני לא אוהבת את זה. תקרא לי צפורה או פייגע. גם בלי גברת. תכף עוד תנשק לי גם את גב היד. הנה כאן בידי תחקיר שעשו עליך, ממש ספר. חיים מעניינים היו לך, אבל רשום לי  שאתה היית  פולני בעל גינונים. אני לא סובלת את זה. כתוב לי כאן גם שאתה היית נשוי לנכדה שלי, לשירה. מה שלום שירהל"ה שלי? הפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה ילדה בת אחת עשרה. הייתה כזאת ילדה טובה ונחמדה".

"טובה ונחמדה, כן. כזו נשארה תמיד. גם שמרה על ילדותיות מסוימת הייתי אומר ".

"היית טוב אליה? נתת לה חיים טובים"?

"הטובים ביותר שיכולתי. הרעפתי עליה אהבה, הדרכתי אותה וגוננתי עליה מפני העולם, אי אפשר היה להפריד בינינו וגם השארתי אותה, ברוך השם, מסודרת".

"מה פתאום ברוך השם, מה, אתה דתי? לא צריך פה את כל זה. כולם מגיעים לכאן בין כה וכה".

"תגידי לי גברת צפורה, יש אפשרות שאראה אותה, שאוכל להדריך אותה, לעזור לה?"

" עוד פעם גברת, תפסיק עם זה כבר, כן, יש אפשרות כזאת שתראה אותה.  יש כאלה שעומדים על כך בתוקף ומאפשרים להם. אבל, תאמין לי, יותר טוב בשבילה שתעזוב אותה בשקט. תן לה להתמודד לבד. יותר קל יהיה לה אם לא תחוש שאתה בסביבה ומבקר אותה,  גם אם היא במקרה בין יחידי הסגולה שיכולים לחוש בכלל בנוכחות מבקר ".

"תראי, גברת צפורה, עם כל הכבוד, נראה לי שאת לא מבינה. שמעתי שהיית אישה עצמאית, בעלת דעה, אבל  אשתי? אני חושש שאשתי תתמוטט".

"לא מתמוטטים כל-כך מהר. תאמין לי ותקשיב לי טוב. פעם אחרונה שאני נאלצת לומר לך. עוד פעם אחת אתה קורא לי גברת ואני מעבירה אותך לחונך אחר. עצמאית שמצמאית. שטויות. אז ברחתי ומה יצא לי מזה? חיים טובים? קדחת. טוב, אז מה שהיה היה, אנחנו עכשיו פה ולתמיד.

ותקשיב לי טוב מר קפלן,  נו, תראה איך גרמת לי לקרוא לך, יש לך את זה, כמו ששמעתי שאתם אומרים עכשיו למטה. לא לחינם מצמידים כאן לכל חדש חונך. שמעתי מהעוקבים ומהמבקרים שהיום צצים אצלכם כל מיני הגדרות חדשות כמו מדריך רוחני, קואצ'ר, מנטור, גורו, לא משנה. אנחנו כאן צוברים ניסיון ועוברים הכשרה במיוחד בשבילכם. אנחנו שומעים דיווחים מאלה שכן עשו את הדרך חזרה , כך שבביטחון אני יכולה לומר לך שבכל מקרה אתה תחזור משם פגוע ובאי שקט ותצא נפסד".

"אם אכן ישנה אפשרות לכך אני עומד על זכותי בתוקף".

"תראה, אני עומדת עכשיו לספר לך מה שמתגלה לבאים החדשים רק בהמשך דרכם. כל אחד מתחיל לקלוט לפי המוכנות שלו, אבל נראה לי שאתה מוכן. הרגשת אכזבה מהארציות של תהליך הקבלה ? קיווית לאיזו תחושה של התעלות? זה עוד יגיע, אני מבטיחה לך. תדע לך שהכול עד עכשיו ,איך היינו קוראים לזה בפתח-תקווה "אבו עלי". איך אתם הייתם קוראים לזה? הצגה, שואו, תפאורה, אילוזייה, אחיזת עיניים .  כל זה נעשה עבורכם, עבור החדשים, אלה שכמוך רק עכשיו הגיעו. מתוך החיים הארציים הם היו נפגשים בבת-אחת עם משהו כל-כך שונה, כל כך מופשט שהחדשים היו פשוט נכנסים להלם והיו הולכים לאיבוד. כל כך קשה להכיל בבת אחת פרידה מגוף גשמי, צורת תקשורת כל-כך שונה , שאתה עוד תלמד אותה, שכאן הוחלט לרפד את המעבר החד.  בתחילה הכל מרגיש מוכר וארצי ולאט לאט משתנה למשהו אחר לגמרי, אתה עוד תלמד הרבה ואני אעזור לך. אז נוותר על ההצגה הזו של להחזיר אותך לאולם המיון  ונדלג על שלב הלחיצה על כפתור ה"בקשות המיוחדות" ולך תבקר את אשתך”.

בעודו שומע את קולה של צפורה הוא מוצא את עצמו בביתו, בחדר השינה. אשתו ישנה,  הרדיו לידה מנגן חרישית מוסיקה קלאסית. היא לא החליפה אפילו את התחנה. הוא נשכב לידה, האם תרגיש בו? איך היה רוצה להרגיש את ידה המלטפת.  הוא לא רוצה להבהיל אותה.  עיניו מתרגלות לחשיכה ויש מעט אור שמגיע ממנורה שהשאירה בסלון. הוא לא זכר שפניה כל כך מלאי קמטים. הנה היא מתעוררת.  היא בכלל לא מרגישה בו. הוא הולך אחריה למטבח. היא מכינה קפה. יש כלים בכיור, נו מה ניתן לצפות, תמיד היה צריך להזכיר לה. היא יושבת עם כוס הקפה, קמה לקחת משהו מהשולחן בסלון והוא בעקבותיה. שוב השאירה את המזגן עובד בסלון כל הלילה. כנראה גם שכחה לנעול את הדלת. הוא הרי היה זה שעושה סיבוב אחרון לבדוק דברים לפני השינה.  משהו השתנה בסלון.  גררה רהיטים מכאן ולשם. במקום סידור פרחים טבעיים, ישנם פרחים מלאכותיים. סידורים יפים, מושקעים. הוא לא יכול לומר שמשהו לא יפה, אבל נראה לו משהו אחר. אבל למה מיהרה לעשות שינויים? היא חוזרת עם יומן. יומן? באמת, בשביל מה היא צריכה יומן? הוא רוכן מעל כתפה ורואה דפים מיומנה. הדפים מלאים. היא הולכת להתעמלות, לסדנאות, נפגשת עם חברות, מבקרת נכדים. יש תאריכים כבר מסומנים לחופשות מיועדות.  הוא מציץ על לוח השנה הגדול שלידה על קיר המטבח ורואה שחלפו כבר מספר שנים מאז לכתו. מה מאד מוזר. הוא הולך אחריה לחדר האמבטיה ורואה אותה שוטפת פניה, מצחצחת שיניים, מסתרקת ומסתכלת על בבואתה בראי ומחייכת לעצמה. להפתעתו הוא שומע אותה מזמזמת , אפילו נראית שמחה. איך זה יכול להיות? הם היו הרי בלתי נפרדים. ועכשיו רק יצא מחייה והיא נראית כל-כך נינוחה, אפילו מאושרת.

בהחלט לא נח לו.

הוא שוב מול צפורה.

"נו? איך היה? היא בסדר?"

"היא בסדר גמור"

"היית בודאי מוכן יותר לראות אותה בוכה ובדיכאון , זה היה יותר מובן מאליו עבורך ואז מה היית עושה? לא לחינם הזהרתי אותך שתחזור פגוע, במיוחד שלך תמיד היה קשה לך לפרגן".

"אני לא פירגנתי? איך את בכלל אומרת לי כזה דבר?".

"כי אני יודעת עליך הרבה. היה לך תמיד קשה להתנצל, לסלוח, להודות על טעות,

היית נוטה להתנשא ולא היה לך קל לפרגן.  גם כאן קשה מאד לוותר על התכונות האישיות שהיו חלק מהזהות שלך. זהו תהליך ארוך וכולנו לומדים כל הזמן. גם לי יש חונך. נדמה לי שהיית קורא לזה סופרווייזר.  בספירה שלכם עזבתי את עולמכם כבר לפני למעלה מששים שנה ולא הצלחתי עדיין להשתחרר מכל מה שהייתי. אני עוד לא הצלחתי להשתחרר מהנטל הכבד של רגש טינה עמוק שהיה לי עוד מילדותי ודרך כל חיי לאמא שלי. נו מילא, שיהיה כך, אולי זה ישתנה ואולי לא, דבר שבינתיים מפריע לי להתקדם".

"מה זאת אומרת להתקדם? יש כאן היררכיה"?

"כן, בודאי שיש כאן היררכיה. כמו בכל מקום. לא יכול כנראה להיות אחרת. אני יודעת, זה מצוטט בתחקיר שלך, שאתה היית חוזר על האימרה "כולם שווים אבל יש כאלה ששווים יותר". זה נכון גם כאן. השאיפה של כולנו היא להגיע לדרגה הרוחנית הטהורה ביותר.  אנחנו כל הזמן לומדים. לכולנו יש מדריכים או חונכים ברמות שונות. זה תהליך ממושך וקשה כשהמטרה הסופית היא להתעלות. להתעלות מעל החיים הארציים, להתעלות מעל לתכונות האישיות. להגיע למעין שלמות. אני אומרת לך שגם בסופו של דבר, לא שבכלל יש כאן משהו סופי, מעטים מאיתנו מתקרבים לשלמות המקווה.

תשמע לי טוב, אשתך לעולם לא תשכח אותך ותמיד תברך על מה שהיה לה ותמיד תהיה חסר לה. אבל היא חייבת בדרכה להמשיך הלאה ועליך רק לשמוח על-כך"  .

מר קפלן יודע כמובן שצפורה צודקת, אבל קשה לו להשלים.

" סליחה, אבל לא הבנתי איך זה יכול להיות שכשחזרתי לשם, והצצתי ביומן שלה ראית שעברו כבר מספר שנים מאז לכתי?"

"תקלה כנראה בשילוח, אולי משלח שבא לכאן זה מקרוב. מתלמד כמוך.  קשה מאד לדייק. תראה ידידי, אין כאן משמעות לזמן כמו שיש לבני התמותה. כשהזמן הוא נצחי אי אפשר לחלק אותו לפעימות קצרות ומלאכותיות כמו רגעים, ימים, גם לא שנים. אין לזה כל משמעות.   יש אצלנו אמנם כאלה שעוקבים באדיקות אחר הזמן שנמדד שם למטה. זה חשוב להם וזו בחירתם. הם יכולים לומר לך בדיוק את התאריך הלועזי, העברי וכן הלאה. יש לנו גם פגישות וסיעור מוחות היית אולי קורא לזה, הביטוי הזה לא היה קיים בתקופתי, ובהם אלה שנבחרו לאחר שהביעו את רצונם להיות עוקבים ומבכרים. הם מעדכנים אותנו בכל מה שנעשה שם למטה, אבל האמת, בדרך כלל לרובנו אין עניין".

"תבין בבקשה משה, אני יכולה לקרוא לך בינתיים משה? קשה לי עם המר הזה, לא טבעי לי, אקרא לך בינתיים משה עד שתקבל כאן שם או כינוי חדש, נראה מה יתאים לך. גם לי כמובן יש כינוי אחר, אבל עד סוף ההתמחות אמשיך להיות ציפורה בשבילך. אתה עומד להתנסות בחוויות שיראו לך יוצאות דופן. משהו שהיית קורא לו אולי חוויות חוץ גופיות. אני רוצה להבהיר לך שעם הזמן תוכל לזמן לפגישה את כל מי שקראת עליו בעבר. כל מי שעניין אותך. תרצה תיפגש עם משה רבנו, עם ג'ורג' וושינגטון, סוקראטס, קירקגור, אולי תרצה להיפגש עם נפוליון, בן גוריון אולי עם ניטשה. הכל צריך להיות אפילו כאן מתואם ומאורגן. יש מתאמים מיוחדים.

מר קפלן אינו אוהב שפונים אליו בשמו הפרטים, לא נוח לא עם זה, היה מובן מאליו שכולם קראו לו מר קפלן. אבל הוא מקבל את דברי החונכת בהבנה, וכי מה יעשה?

תדע לך, משה, שמתוך התחקיר ומתוך התקשורות שניהלנו עליך, אתה אדם מוכשר, בעל ידע בכל-כך הרבה תחומים שהלך הרוח בפגישות המקדימות שלנו שמייעדים לך כאן תפקיד בכיר. אדם הראוי להתקדם מהר בסולם ההיררכי.

אפילו שאתה בהחלט לא הטיפוס שלי, אתה נוטה להתנשאות, אין לך סבלנות להרבה אנשים אחרים, אתה נוטה לבוטות, יש האומרים שהיית אדם קשה. אבל תפקיד זה תפקיד ואני לא אעזוב אותך בתחילת דרכך ואלווה אותך בכל השלבים הראשונים עד שתרגיש שאינך זקוק לי יותר ואפילו מוכן בעצמך לחנוך מגיע חדש שזה מקרוב עזב את העולם הארצי והגיע לכאן.

ככל שהוא ממשיך לשמוע יותר בעניין גובר והולך על מה שמצפה לו, ועל ההזדמנות להוכיח את ידענותו בכל כך הרבה תחומים,  כך החיים הארציים הולכים ומתרחקים ממנו.

נשלח ב