מאז שאבא מת

ההרגשה הכי בטוחה בעולם זה לקום בבוקר ולראות שירד גשם בלילה. לדעת שהבית הגן עלי, היה לי חם ונשארתי יבש. לדעת שאני לא חיה פצועה. להרגיש שמשהו נקי יכול להתחיל.

אבא מת בבית בחורף. בלילה ירד גשם. אני חושב שהוא מת בהרגשת ביטחון. בחודשים האחרונים שטיפלתי בו לא יצאתי הרבה מהבית. אולי זו הסיבה שלא שמתי לב לשינויים. לא ראיתי חדשות וקראתי רק מעט עיתונים מתוך זלזול וספקנות. הייתי קשור אליו, ועכשיו הרגשתי כמו עייר עזוב שקול נעירתו יכול להגיע לשמיים ואיש לא ישמע ובה בעת גם כמו סייח שיכול להתחיל לדהור בשדות למרות הפחד.

בצעירותו היה אבא אצן חובב מעולה. חבריו אמרו שכשהוא מתחיל לדהור אין לאיש סיכוי לנצח אותו. הוא סיפר לי פעם שבתיכון התלמידים היו מהמרים עליו בתחרויות. בשנים האחרונות, למרות גילו ומחלת השכחה שלו, שיערו עדיין היה ארוך ונקשר כמו זנב סוס של נערות. הוא היה חוזר ואומר לי שאפשר לאמוד את גילו לפי השיניים שלו. לא ידעתי אם הוא רציני, מבולבל או סתם מתרברב בסוסיות שלו. גרתי איתו, ימי עברו בין הסלון למטבח לחדר השינה שלו. ימים מוכרים וצפויים. לא ביקשתי יותר מהשקט שלי. לא ציפיתי למאומה חדש. שיגרה ומחסור בזמן פנוי עשו אותי רגוע.

היתה לו בחדר מעל המיטה תמונה קטנה ויפיפייה של ירושלים. כמו שלחלק יש תמונות של רבנים. הוא תמיד נשא עיניו לתמונה הזו למרות היותו חילוני גמור.

הרבה לפני מותו אבא כבר דאג להכל. הייתי צריך רק להיזכר איפה הוא אמר לי שנמצאת הקבלה עם הפרטים המדויקים. לא היה לי זמן להתעצב ולבכות. היו הרבה סידורים לעשות והחשוב והראשון מבניהם היה למצוא את הקבלה על חלקת הקבר שקנה לעצמו ממש ממש מזמן. אחרי יותר משעה של פתיחת מגירות וריקונן עד לפרט האחרון והוצאת תכולות של ארונות, מצאתי. אבא קנה קבר בירושלים! לא ליד אמא, לא בבית קברות חילוני באיזה קיבוץ קרוב. כאילו שלא עלה ארצה מעולם ועדיין בכה על נהרות בבל בזכרו את ציון.

הכל היה נורא מלחיץ. המוות, זמן מציאת הקבלה הישנה, התיאומים האחרונים ולבסוף הלוויה. העצב שלי נשאר סגור בחדר, לא הספקתי להגיע אליו. באו הרבה. מהעבודה האחרונה שלי, מהעבודה האחרונה שלו, אפילו מהעבודה האחרונה של אמא. וכל המשפחה המורחבת. בתקופה הזו שטיפלתי בו הייתי שוקע במחשבות איך תראה הלוויה שלו ומה אומר שם. דמיינתי את עצמי מקריא בבכי את "קץ האב" של אלתרמן, משמיע מוזיקה שאהב כשעוד זכר מה הוא אוהב. אבל המציאות היתה שונה לחלוטין. הדרך הפקוקה לירושלים, שיחי הפרא שצמחו בכניסה לעיר, חמורים וסוסי פוני שלעסו את הדשא בגינות סחרוב, מזג האוויר החורפי. גשר המיתרים, שמתי לב, היה מעוטר, בשני קצותיו, בארבעה פסלים גדולים ומוזהבים של סוסים בעלי קרן גדולה. ראו אותם מלמטה, מהכביש. את הדרך לגבעת שאול לא הצלחתי לזהות. אולי כי לא נסעתי בה הרבה מאוד שנים, אולי כי התבלבלתי כמו כולם בכבישים בירושלים, אולי בגלל העיקופים הרבים שהיה צריך לעשות עקב הצמחייה הפראית והמוזנחת שחסמה חלק מהדרכים ואולי כי האורוות החדשות והמפוארות בצידי הכביש הסתירו לי את הנוף. ירושלים נראתה לי תחת כיבוש סוסי שקט. התחלנו. הייתי חסר שליטה על המתרחש והדבר לא נעם לי. בזריזות רבה הגענו לקדיש, כאילו שגם במותו אבא היה באיזה תור שצריך להתקדם בו מהר כי יש עוד הרבה שמחכים מאחוריו וזה אכפת לו. כמו בקניית תרופות בבית מרקחת, כמו להוציא ויזה לארה"ב. אחר-כך באו כל המנחמים עם הידיים הקפואות. שכחתי לגמרי ממה שדמיינתי כשישבתי איתו בבית. מישהו הציע לי לא לשבת שבעה, מישהו אחר הציע לי איפה הכי כדאי לשבת שבעה. ועוד מישהו רקע ברגלו כאילו היה סוס חסר סבלנות. הייתי צריך לקבל החלטות ומהר. אמא ואבא לא היו שם להחליט עבורי. הסייח הדוהר, הנם בתוכי, רצה לפרוש כנפיים ולעוף, להתחיל את חיו כמו מחדש.

היה קר. קור עז. גם ירושלים וגם חורף. יכולתי לשמוע אנשים מקללים בלב. מה לו ולירושלים? משרבבים שפתיים בקול חזק כמו סוסים עצבנים. "תמונה" רציתי לומר להם "תמונה קטנה".

בסלון לעומת זאת היתה לאבא תמונת שטיח קיטצ'ית של סוס. כמו ידע תמיד על הפסלים בכניסות לגשר המיתרים. כולם נראו לי עכשיו כמו סוסים עולים להר. סוסי עבודה, סוסים גזעיים, פרדות. היה לי יותר קל להתהלך ביניהם כך. כולם נושמים ונושפים, אדים לבנים יוצאים מנחיריהם הגדולים, נושאים משא כבד של זיכרונות. כעסתי עליו ועל אמא שלא עשו עוד סייח, שלעולם לא קיבלתי תשובה ברורה למה אין לי אח או אחות. סוסים עלו על ההר וסוסים ירדו מההר. חלקם גוררים כרכרות ועליהן גבירות נכבדות ונעצבות, חלקם אצילים בפני עצמם לא צריכים עזרה. ראיתי גם כמה חמורים. אולי ההם מגינות סחרוב. המצבות נראו כמו מונומנטים מתקופות אחרות.

לא טיילנו אליה. רק פעם אחת אחרי ששת הימים לכיפת הזהב. זה היה בתקופה ההיא כמעט חובה, יותר מטיול למצריים אחרי הסכם השלום. לא טיילנו אפילו להרים סביב לה. מה לעזאזל חשב לעצמו? מה הוא הסתיר כל כך הרבה זמן? לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. מישהו מכל האנשים כאן חייב לדעת. מישהו מכל הסוסים והחמורים. ניגשתי לקבוצות של אנשים מדברים בצד, הבעתי את הערכתי שבאו בהתראה כה קצרה, שאלתי לשלומם וקיוויתי שמישהו ייתן רמז, קצה חוט, מושכה. אבל גם הם רק שאלו למה דווקא כאן? הם לא יודעים כלום. האם הם ראו את האורוות בצידי הכביש בדרך לכאן? את הדשאים שגבהו ונהיו לאוכל זמין? לא העזתי לשאול.

לפני שנים קברתי אמא. עכשיו אני קובר אבא. והשמש זורחת במערב. כן, במערב. אני חושב שזה מה ששבר את אבא בסוף. גם ככה טען שהעולם מתקדם מהר מידי עבורו אבל העניין עם השמש כבר חצה כל גבול. בניין חלונות הזכוכית הגבוה, שהתנשא תוך זמן קצר מול המרפסת המערבית בביתנו, שלח כל בוקר את קרני השמש הזורחת, המשתקפות מחלונותיו הנוצצים הישר לתוך הבית שלנו דרך אותה מרפסת מערבית. זה כבר בילבל את אבא יותר מידי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. "תראה" אמר לי אבא "אני כבר לא עוקב אחר שינויים. אני בגילך רתמתי את מוֹלי לעגלה ורכבתי דרומה כברת דרך לעבוד בפרדס. קטפתי תפוזים עם סולם. אח מירא, אצילה שלי, איזה טעם היה אז לתפוזים, טעם צעיר. אכלנו מה שגידלנו, נתנו למוֹלי את השאריות והשמש זרחה בוקר בוקר ממזרח." מי זו מירא לעזאזל? על מה הוא מדבר? או שהוא סתם מסכל את אותיות שמי? כהתרסה על הזריחה הזו במערב, חשבתי, הוא החליט למות ולשקוע במזרח. זו אולי נקמה קטנה בעולם המטורף, שהצטרפה להחלטתו הראשונית – ירושלים.

אני צריך לחפש את מוֹלי בין הסוסים כאן. היא בטח תדע. אבל היא היתה זקנה כבר אז כשאבא היה צעיר בפרדס.

אני יודע! אני צריך לחפש חד-קרן. משהו או מישהו שונה בתכלית. לא מכאן, לא מהמוכר לי. כמו העולם הסוסי שהלך וקבע את חותמו כאן בארץ בזמן התכנסותי בבית פנימה. רק כך אדע. אני דורך את מבטי. האם גם אני הפכתי לסוס בעצמי? מגני העיניים בצידי ראשי לא נותנים לי לצאת מריכוז. כל מנחם נסרק. רמת הדריכות גבוהה. אנשים מתלחשים "למה הוא לא בוכה? הוא לא נראה עצוב כל-כך". אך אני מחדד ריכוז. מחכה לאות לאן עלי ללכת, למושכות שיכוונו אותי. טיפות גשם קלות מטפטפות. קצב התנהלות העניינים הופך לזריז עוד יותר ממקודם. אנשים ממהרים הביתה. הגבירות הנעצבות מתנצלות וראשן כבר במטלה הבאה שעליהן להספיק היום והגברים האצילים עוד יספיקו לחזור למשרדם המרוהט כבד או לחיוך ילדם השובב הממתין בבית החם ויראה אותם מוקדם מהרגיל היום. לא הם ולא הגבירות ירגישו ביטחון כשהגשם ירֶד בלילה.

הטפטוף נפסק אך המקום כבר ריק. הכל היה כל-כך מהר. כל-כך שונה ממה שדמיינתי. ירושלים סוסים סביב לה. בבית מחכה לי העצב שהשארתי סגור בחדר. אבא דאג להכל ואמר לי שיש קבלה אבל לא אמר לי כלום על ירושלים. כעסתי עליו. עמדתי ליד ערימת הפרחים הטרייה והרטובה ובהיתי באוויר הצלול. היה ריח טוב שהפריע לי לכעוס. ואז ראיתי אותה. זקנה, נאה, גבה עדיין זקוף, עיניה שחורות ועצובות מלאות זיכרונות עמוקים. מי מעיינות. שיערה עטוף במטפחת שחורה. עומדת שם לא רחוק. לא מפחדת מקור ומגשם. עומדת ומסתכלת עלי. קוראת לי ללא קול. סרקתי אותה. ללא ספק היא ענתה לתפקיד חד-הקרן. צעדתי לעברה ונעמדתי מולה. "שלום יא אמיר" היא אמרה לי במבטא. "נעים מאוד, מירא. מצטערת. זאת היתה הבטחה ישנה ואבא שלך עמד בה. באמת כל הכבוד לו. לא הייתי בטוחה. הנה קח" היא הושיטה לי מחברת מצהיבה שחלק מהכתוב בה דהה לגמרי. חלקו עברית חלקו ערבית. "נו, יאללה קח חביבי, קח. אני כבר לא צריכה את זה. גם אני אקבר בירושלים אל-קודס".

 

דפדפתי במחברת וממה שהצלחתי לקרוא לא האמנתי. קראתי שוב ושוב מנסה להשלים את החלקים שדהו ונמחקו. מנסה להבין.

… כן מירא יקרה, רק מוֹלי כאן כדי לדעת. רק מולי עדה להחלטתנו. אם אהיה הראשון ללכת ואם יהיו לי ילדים אנא ראי שידעו. אישה חזקה את, ככל הנראה אהיה אני הראשון (בלי לקחת בחשבון את מוֹּלי הזקנה כמובן…). אני מקווה שזה יקרה בגשם. שמעתי שגשם יורד כשצדיק מת. אם הואר מזלי לפגוש אותך ולו לתקופה קצרה, כנראה צדיק אנוכי. כה חכמה ונעימת הליכות. כה שונה. עד כאב. את חד-הקרן שלי. טהורה וצחורה. דמך כסף ומזונך טל הבוקר… לקח זמן עד שחדלת לפחד ממני. ממש כמו חיה. מרחוק ראיתי אותך לראשונה… עומדת זקופה, קוראת לי ללא מילים. כמו חיה, כמו אגדה…

אמנם לא מדברים אנחנו רבות. בעיקר עובדים. עברית כמעט שאין בפיך ולי יש את ההזדמנות לשמר את הערבית מבית אבי. לא זהה לשפתך אך מספיקה לנו כי הרי אין אנו מדברים רבות…

…יודע אני שלא נוכל להיות יחד. מי יודע אולי אחרי המוות נוכל. אבל התחלה כזו, אגדה כזו, לא יכולתי להפסיק. דמך כסף ומזונך טל הבוקר מירא שלי. יכול אני לכתוב משפט זה ללא הפסקה. זיכרונך וזיכרון הפגישות שלנו, השיחות שלנו, חזון סוסי השלום שלנו, הבדיחות שלנו, עבודתנו המשותפת בפרדס, הארוחות הקטנות שלנו שהוצאת מתיקך… עיניך השחורות הגדולות כשל סוס… זיכרונך תמיד ישאר חלק מדמי. אם יהיה בארץ זיכרון קולקטיבי כשלנו יהיה שלום באזורינו… אנו הסוסים נביא אותו…

…תארי לך את רחובות ירושלים מלאי סוסים… סוסי השלום… מעטים מהם עם כנפיים, מעטים עוד יותר עם קרן. יהיו גם חדשים, כאלה עם שלושה זנבות, אנחנו נמציא אותם.

מבטיח לך לשמור את השטיח שהבאת לי מתנה ואמרת שהוא תמונה… אהבתי אותך ומאמין שתמיד אוהב. וודאי אתחתן ואבנה את ביתי כאן במושב. וודאי גם את תתחתני ואולי לא תצאי עוד מהכפר. קסומה את… תגדלי הרבה חדי-קרן קטנים וזכים. כמו גדיים לבנים הם יְקָפצו וייפעו מסביבך, כמו פנינים הם יקשטו אותך ביופיים הטהור.

זכרי את נבואתנו ושבועתנו: אסור לישון בעמידה או להדליף טיפת מידע… בעתיד יתרבו בארץ סוסים כמו מים ואסור להיקבר במקום שהוא לא ירושלים… שם יתחיל השינוי הגדול, האיטי. השינוי שאנו התחלנו באופן פרטי…

 

וזה מה שהבנתי מהכתוב בערבית –

סוד. זה כל מה אני צריכה, לשמור סוד. שאיש לא יבחין בצורתי השנייה, בחיי השניים. רק מי שטיפל בסוסים וחי איתם מיום שידע ללכת, או מי שכלוא בעצמו בתוך חיה יש סיכוי שיבחין. לא נראה לי שיש יהודים כאלה. הם עסוקים מידי במדע ופיתוח, בבנייה ובשכל הישר. מדברים כל הזמן על המדינה החדשה, על תכניות לעתיד. אבל מי יודע, כולנו בסוף רק בני אנוש, כולנו אותן חיות כלואות משוועות לעוף ולדהור… רק אחד יש כאן. ראיתי אותו ביום הראשון שהגיע, ראיתי איך הוא מתייחס לסוסתו הזקנה והעניין עורר בי חשד. הוא הבין אותה. אחרי כמה ימים הוא ראה אותי. הוא הסתכל עלי באותו מבט שהסתכל על הסוסה. פחדתי ממנו שיחשוף אותי שיביא עלי בושות… כמו עץ זית עתיק וחכם הוא נראה לי. אני נראיתי וודאי כמו הערבה האין סופית והעצובה… עברו ימים רבים, כמה עונות, עד שהתקרבנו. היתה לו סבלנות של מדבר. מחכה ומחכה למשהו טוב שיקרה… חיכה שאפסיק לפחוד.

בחלומותי השתוללת כמו סופה. ראית אותי בדיוק… את כולי. אפילו את הקרן. חלמתי שאם יהיו לנו ילדים הם יהיו בעלי שלושה זנבות. נקלע מהם צמה שתסמל אחדות, יופי ושלום. בחלומותי רק אתה הייתה ראוי. מאז שהכרנו לא יכולתי לחשוב על אחר. לא אדם, לא סוס. סיפרתי לך על החלומות שלי והבנת. האמנת לי, לעולם שלי, לירושלים שלי. יחד יכולנו לעשות הכל. לשנות הכל, ליצור עולמות ראויים יותר. יחד. האם אדע עוד יחד כזה?

…ואיני כועסת שהלכת. זה היה צפוי. וודאי תצליח להקים משפחה. אני לא אוכל, לא נראה לי.

זכור רק שמירושלים יחל השינוי. מירושלים יצאו הסוסים, תצא הבשורה. נקבר שם, הבטחנו. בנתיים… סוד. רק שנדע לשמור סוד. כמו מדבר שמחביא באר מים. כמו פרדס שמסתיר אהבות… נתחיל משהו שרק אנחנו יודעים. בוא…

 

בנסיעה חזרה הביתה נזכרתי בכתבות שרפרפתי עליהן בזלזול בעיתונים. את מי זה מעניין, חשבתי בבוז, כשקראתי את האותיות הגדולות בלבד, מי הוסיף לגן המנורה את השם גן הסוס? או מי החליף במזרקה בגן הפעמון את האריות בסוסים? ביציאה מהעיר הבחנתי בגבו של פסל שיש ענק – אחוריו של סוס עצום מימדים שכנפיו הכבירות מצילות על כל הנתיבים של כביש מספר 1 וזנבו קלוע צמה. הייתכן שלא היה שם כשנכנסנו? הרי לא הייתי מפספס גודל כזה. הייתכן שהשינויים כה מהירים?

מאז שאבא מת אני רואה סוסים. מירא ואני בקשר יומיומי. הבטחתי לה שאדאג לקבורה מכובדת עבורה. הוריה ואחיה כבר אינם בין החיים ומשפחה משלה מעולם לא הקימה. אבא צדק, כה שונה היא היתה, עד כאב. כה שונה היה הוא.

משהו נקי אכן התחיל. אבא לא הוריש לי הרבה. המעט שהיה לו נשאב לטיפול בבלבולו המחמיר בעודו בחיים. אבא הוריש לי תמונה קטנה של ירושלים, תמונת שטיח קיטצ'ית של סוס, חד-קרן אמיתי ואמונה להתחיל את חיי מחדש. אבא הוריש לי התחלה חדשה. לנעור ולצהול עד השמיים, לדהור חופשי בשדות. לעוף כמו פגסוס, לרכב בלי אוכף ומושכות על חד-קרן לבן שלוח רסן. אבא הוריש לי עולם חדש שלא ראיתי קודם. הלילה יֶרד גשם ואבא מת בהרגשת ביטחון, אני יודע.

נשלח ב