בועות אוויר במים

כולם מכירים את הנוסחה הקלאסית.

הגיבור חי בעולם מושלם אבל לא יודע את זה, עד שקורה משהו שגורם לבועה שלו להתפוצץ ולגלות עולם חדש. הוא מתכחש לעולם החדש ומנסה להתחמק ממנו כמה שיותר, אבל לבסוף נכנע ומשלים עם המצב.

במקרה שלי זה קרה בדיוק הפוך.

העולם שלי אף פעם לא היה מושלם. למעשה, גם אף פעם לא חייתי בבועה. אף פעם לא הייתי תמימה, ותמיד ידעתי יותר ממה שהייתי אמורה.

בגיל שש עשרה הבנתי שלסיפור שלי אף פעם לא הייתה התחלה. הוא פשוט התחיל מהאמצע, ובסופו של דבר יגיע לסוף. בגיל שש עשרה החלטתי שאני אהיה זאת שאבנה את ההתחלה שלי, ולא מישהו אחר. ואם לא אוכל לבנות אותה בעצמי, אחפש אותה כי היא בטוח קיימת איפה שהוא.

 

פעם קראתי על דרך לכתיבת ספרים, שסופרים משתמשים בה. זלזלתי בה אז. לכתוב קודם את סוף הסיפור ורק אז את ההתחלה, איזו מן דרך משונה זאת לספר סיפור?

עכשיו אני מבינה הכל.

 

הזיכרון הראשון שלי היה על גבהה. הייתי אז ילדה קטנה, אולי בת שבע, ופרצוף פראי רכן מעליי, בודק ובוחן את פרצופי בזמן שאני שכובה על הקרקע ומעלינו שמיים בהירים. היה ריח מרענן של דשא טרי באוויר ורק שני עננים בשמיים.

יכולתי לשמוע את הנחל שזורם מתחת לגבהות הרבות שעטפו אותו ואת טיפות המים שהתנפצו על האבנים הבלויות שבתוכו. ואני מניחה שבכל סיטואציה אחרת המקום הזה היה יכול להיות מרגיע מאוד, אבל לא במקרה שלי.

הפרצוף שרכן מעליי החל מרחרח אותי בניסיון להבין מה אני עושה פה, כמו חיה פראית או אפילו כמו כלב או חתול מבוית. אבל הוא לא תקף, וכך גם אני.

שכבתי שם נטולת כוחות לגמרי, ללא יכולת לזוז, על הקרקע הלחה.

ואז עיני נעצמו לאט לאט, ולא משנה כמה התנגדתי הן המשיכו להיעצם בעצמן.

וכאן נגמר הזיכרון הראשון שלי. מספר שניות ולא יותר מכך, שבהם פקחתי וסגרתי את עיניי.

אני לא קוראת לזה התחלה. התחלה צריכה להיות עם משמעות אבל לזה לא היה. למעשה אני אפילו לא בטוחה אם חלמתי את זה או לא.

אני רק יודעת שזאת לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שראיתי את היצורים האלה.

 

קראתי להם הולוגרמות. הם היו יצורים שדמו לקופים כתומים ומקומטים עם עיניים יפיפיות שהיו מהפנטות כל אחד, כל אחד שהיה יכול לראות אותם, חוץ ממני.

אבל הבעיה הייתה שלא היה אחד כזה.

אני הייתי היחידה.

הם היו מסביבנו, תמיד ובכל מקום, אבל אני הייתי היחידה שיכולתי לראות. היחידה שהבינה.

בני אדם דנו בשאלות פילוסופיות במשך מאות אלפי שנים, דנו בשאלות כמו 'מי אנחנו?' או 'מה משמעות החיים?', אבל את השאלה היחידה שהיו צריכים לשאול הם לא שאלו-

"האם אנחנו לבד בעולם הזה?"

והתשובה היא לא.

התשובה הכל כך ברורה, שכולם משום מה מתכחשים לה, היא לא.

אף פעם לא היינו לבד ואף פעם לא נהיה, אבל אני היחידה שידעה.

בגלל זה קראתי להם הולוגרמות- משהו שקיים ולא קיים בו זמנית.

אם אי פעם הלכתם ברחוב והבחנתם ברווח בין שני בתים, רווח שבהחלט היה מספיק לבניית עוד בית או אפילו בניין אבל משום מה לא נבנה שם כלום, אז כנראה שעברתם ליד אחד מהבתים שלהם. שם הם בונים משפחה. הם לא שונים כל כך מבני האדם במקרה הזה, הם גרים בבתים שדומים מאוד לבתים רגילים וחיים במשפחות של לא יותר משמונה הולוגרמות במשפחה.

האמת היא שהם לא שונים כל כך מבני האדם בשום אופן שהוא.

הם חיים כמוהם, אוכלים כמוהם, לומדים ועובדים כמוהם. הם רק נראים שונה.

חייתי עם משפחה כזאת במשך שנים. הם אימצו אותי אל חיקם, טיפלו בי וגידלו אותי כאילו הייתי אחת משלהם. אני לא יודעת למה הם עשו את זה כי לא הספקתי לשאול, אני מאמינה שהם פשוט היו סקרנים.

לא הלכתי לבית ספר למרות שתמיד חלמתי ללמוד, כי ידעתי שלא אסתדר במקום שבו יש רק בני אדם, למרות שאני עצמי בת אדם.

ההולוגרמות נהגו להתרחק מבתי ספר וגני ילדים של בני אדם משום מה, ולכן גם אני. אז לימדתי את עצמי לקרוא והעברתי את זמני בקריאת ספרי היסטוריה. תמיד רתקה אותי ההיסטוריה של בני האדם ושל ההולוגרמות, קווי הדמיון ביניהם היו ברורים ומובהקים ולא היה קשה לראות ששני הזנים בילו יחד שנים רבות.

חייתי איתם חיים טובים עד גיל שלוש עשרה כמעט, אבל אז נאלצתי לברוח כשפרצה שריפה בבית והאשימו אותי.

אם שמעתם פעם את הפתגם 'אין עשן בלי אש' ולא האמנתם לו אתם בטח טיפשים. זה שאתם לא יכולים לראות את האש לא אומר שהיא לא קיימת, ואם אתם הולכים ברחוב ומריחים עשן אבל לא רואים אש, תדעו שפרצה שריפה אצל ההולוגרמות. ככה זה מרגיש, ואש של הולוגרמות הרסנית בדיוק כמו אש של בני אדם. אז ברור שברחתי.

כך יצא מצב שאת גיל שלוש עשרה חגגתי לבד.

 

חצי שנה אחר כך גררו אותי לבתי אומנה של בני האדם, כי הייתי ילדה משוטטת, בלי משפחה או מסמכים.

שנאתי את בתי האומנה כי תמיד הסתכלו עליי כאילו אני משוגעת. ואולי הייתי, מי יודע?

אז צעקתי וכעסתי ושברתי דברים. ומשפחות ויתרו עליי כמו שמוותרים על פרח שהיה יפה מבחוץ אבל התברר כנבול מבפנים. ולא יכולתי להאשים אותם, כי זה גם מה שאני הייתי עושה.

אחרי שוויתרו עליי תמיד היה קל לברוח כי אף פעם לא ניסו לעצור אותי, אבל תמיד תפסו אותי בחזרה.

זה קרה שוב ושוב. משפחות אומנה, בריחה, וגרירה חזרה למשפחה חדשה. עד שיום אחד הגישו אותי, כמו מתנה שזורה בסרט, לאישה זקנה, בודדה ועיוורת שרק חיפשה חברה.

בהתחלה כמובן לא אהבתי אותה והמשכתי בהתנהגותי. שברתי דברים, התנהגתי בחוסר נימוס והפכתי את חייה לאומללים, אבל היא לא וויתרה עליי. ולאט לאט נשבתי בקסמיה.

היא נהגה לספר לי סיפורים על ילדותה, על ההיסטוריה, על העבר.

אני הקשבתי לה כי זה היה אפילו יותר טוב מלקרוא ספרים, היא סיפרה עם רגש שספרים לא יכלו להביע. היא סיפרה עם תשוקה שאני יכולתי רק לחלום עלייה.

בתמורה הייתי מנקה, מבשלת ומסדרת בשבילה את הכל, היא העריכה את עבודתי ואני חיבבתי את האישה הזקנה ההיא.

עכשיו שאני נזכרת בה אני חושבת שלא הערכתי אותה מספיק. היא הייתה מאוד נחמדה אליי וחביבה, ותמיד חייכה אליי והתייחסה אליי כאילו הייתי ילדתה שלה.

זה נהפך למין שיגרה כזאת, שיגרה שהייתי קמה בשבילה בבוקר. ביום הייתי מנקה ומסדרת ובלילה הייתי מקשיבה לסיפורים. נהניתי מהשגרה הזאת ושמחתי לחלוק עם האישה מידע כשהיא שאלה אותי לגביו.

יום אחד היא שאלה אותי על הוריי הביולוגים ואני נשארתי חסרת מילים. להגיד שהמחשבה עליהם מעולם לא עברה לי בראש תהיה שקר, אבל מעולם לא ייחסתי להם חשיבות. תמיד הדחקתי את המחשבה עליהם, כי לא ידעתי למה הם נטשו אותי.

לא ידעתי מאיפה באתי, לא ידעתי ממי, לא ידעתי כלום על העבר שלי, אז נשארתי חסרת מילים.

היא רק צחקה צחוק מתוק ואמרה לי שגם הוריה נטשו אותה כשהייתה ילדה קטנה.

ובשלב הזה כבר אהבתי את האישה הזקנה ההיא עד עמקי נשמתי.

 

היא סיפרה לי על המאהב השובב שלה, על בעלה שנפטר, על התרבות שאבדה. היא סיפרה לי את סיפורי חייה ולי לא היה מה לספר.

כי ידעתי כל כך הרבה על העולם, אבל עם זאת לא ידעתי כלום.

אז סיפרתי לה על ההולוגרמות.

סיפרתי לה בפרטי פרטים את כל מה שאני יודעת עליהם ואת כל מה שעברתי איתם, וסיפרתי לה את העבר היחיד שזכרתי, העבר איתם.

במשך הזמן שסיפרתי את דבריי היא חייכה מידי פעם והייתה קשובה מאוד. לא יכולתי להבין מה עובר לה במוח באותם הרגעים כיוון שהיה קשה מאוד לקרוא את הבעות פניה של אישה עיוורת, עיניה כמו מראה שיקפו רק את מה שמולן ולא את מה שמאחוריהן.

וכשסיימתי את סיפורי היא צחקה. היא צחקה צחוק משווע, אבל אמרה שהיא מאמינה לי.

ואני שמחתי. שמחתי כי מישהו האמין לי, כי מישהו לא חשב שאני משוגעת.

"לא, אני לגמרי חושבת שאת משוגעת" הבהירה "אבל אני גם חושבת שצפוי לך עתיד מזהיר ושאת עוד תהיי משהו בעולם הזה."

 

כמה ימים אחר כך היא נפטרה. ומאז לא סיפרתי את סודותיי עוד.

היא נפטרה בשיבה טובה ולא בגללי, ואני ידעתי את זה, אבל לא יכולתי שלא להאשים את עצמי. זה היה בלתי נמנע.

ליבי, שסוף סוף נפתח והצליח לאהוב, נכבה שוב וחזר לנקודת ההתחלה. ואני נשארתי שוב לבד בעולם הזה. אף אחד לא אהב אותי ואני לא אהבתי אף אחד.

מיד אחרי ההלוויה שוב ברחתי. משאירה אחריי שובל של עצב ויגון.

ברחתי הפעם ליער כי זה היה המקום היחיד שלא הולוגרמות ולא בני אדם התקרבו אליו, כי לאף אחד מהם לא היה מה לחפש שם. ואני לא הייתי לא הולוגרמה ולא בת אדם. לא ידעתי מה אני ולא רציתי לגלות.

וכך יצא מצב שגם את יום הולדתי השמונה עשרה חגגתי לבד.

 

אחרי מספר שנים חזרתי לעולם בני האדם כי הבדידות הוציאה אותי מדעתי. מצאתי עבודה בעיתון מקומי ורשמתי דברים ענייניים ותו לא.

זאת הייתה הפעם הראשונה שיכולתי להביע את דעתי, וקטנה ככל שתהיה, אנשים קראו אותה והקשיבו לה.

בתקופה הזאת נפתחתי לעולם של כתיבה בהדרגה. עורך העיתון אהב את הטור שלי והציע לי לכתוב טור נוסף על כל דבר שאבחר. אני לא זוכרת איזה נושא בחרתי, אבל הוא אהב את הרעיון ולכן נהפכתי לכותבת ראשית בעיתון.

צברתי פופולאריות ולאט לאט יותר ויותר אנשים קראו את מה שיש לי להגיד. העניין בעיתון הוא שאני לא יכולה לקרוא את מחשבותיהם של האנשים ואת דעתם, ואני לא יכולה לדעת אם הם מסכימים איתי, ומצאתי בזה יתרון. כך יכולתי להגיד את מה שאני חושבת בלי לפחד ממה שאנשים יגידו או יגיבו.

סיפרתי פעם על האישה הזקנה, סיפרתי על חייה ועל כך שלא היה מי שדאג לה בעת זקנה. הנושא הרגיש נגע ברבים ולכן נוספו עוד ועוד קוראים לעיתון. למעשה נוספו כל כך הרבה עד שבעל העיתון המליץ ליעל את כישרון הכתיבה שלי והמליץ לי לכתוב ספר.

הוא היה אדם נחמד, רדף אחרי כסף וחשב שיוכל להפיק מכישרוני את המיטב, לכן התנדב לשלם עבור ההוצאות שבית הדפוס דרש, בתמורה לאחוזים מהכסף שארוויח ממכירת ספרי.

הזדקקתי אז לכסף והסכמתי להצעתו. הוא אמר שאני אוכל לבחור את הנושא, וכמובן היה נושא אחד שרציתי לכתוב עליו יותר מכל.

וכך כתבתי את ספרי הראשון. ספר עבה כרך עשוי בקפידה ומנוקד היטב. השקעתי בו חודשים וסבלתי מבעיות ראיה וכאבי ראש לאחר ובמהלך כתיבתו, אבל הכל היה שווה את זה כיוון שלא חוויתי הרגשה יותר מספקת מאשר להחזיק את התצוגה המוקדמת של הספר בידי, היד שעמלה שעות כדי להפיקו.

ספר שלם על מה שמתחולל בעולם הזה, ספר שלם שרק בן אדם אחד יוכל באמת להבין, ספר שלם שכל שאר קוראיו יישארו מבולבלים בקריאתו ואולי אפילו מתוסכלים.

אבל ידעתי שזה הספר היחיד שאוכל להיות שלמה איתו, שבאמת יהיה שווה את המאמץ. הספר הראשון שנכתב אי פעם על ידי מישהי שלא מגדירה את עצמה בת אדם או כל זן אחר, שמגדירה את עצמה כמתבוננת.

הייתה זאת הפעם הראשונה שהבנתי שזכיתי במתנה ולא בעול. הייתי היחידה שיכלה לראות את ההולוגרמות, וזה הוביל להצלחה שלי.

כל חיי חיכיתי, וסוף סוף הבנתי למה. הבנתי למה אני בעולם הזה.

הספר זכה לביקורות טובות אף על פי שקוראיו לא באמת הבינו את המשמעות החבויה בו, לפחות לא לגמרי. קוראיי היו בטוחים שמדובר בספר פנטזיה והיו בטוחים כי עברתי לכיוון כתיבה חדש, שונה לגמרי מהסגנון שהייתי כותבת בעיתון. הם טעו. גם בעיתון וגם בספר, אני רק סיפרתי את מה שאני רואה. רק הבאתי עובדות מהשטח.

ספרי התפרסם והגיע לכל רחבי תבל, תורגם לעשרות שפות, ואני לא יכולתי שלא להרגיש גאה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי גאווה.

הרגשתי כאילו השליחות שלי הגיעה לסיומה. בני האדם עכשיו מודעים, גם אם לא לגמרי, לעובדה שקיים גם זן אחר. גם אם הם לא מודעים לכך באופן מלא, התת מודע שלהם לא יפסיק לשאול אותם, בכל פעם שיזכרו בספר, 'האם יש סיכוי?'

ספק הוא דבר נפלא.

אני עוד לא יודעת איך הסיפור שלי הסתיים. אבל אני בטוחה שזה יהיה נפלא. מילאתי את תפקידי בעולם, ועכשיו אני יודעת איך האישה הזקנה ההיא הרגישה כאשר סיפרה לי את סיפוריה. אני מבינה איך היא סבלה אותי במשך זמן רב כל כך. כי כל פעם שסיפרה לי, הרגישה גאווה. וגם גאווה זה דבר נפלא.

 

 

"לא טוב האדם לבדו"

בטח שלא טוב. כל כך הרבה בני האדם נתחו את ספרי הקודש שלהם ואת ההיסטוריה שלהם, ולא דנו בשאלה אף פעם- האם הם לבד בעולם הזה?

תפקחו כבר את העיניים, בני אדם. אתם לא לבד, אף פעם לא הייתם.

וגם הזיכרון הראשון שלכם הוא כנראה רק האמצע של חייכם.

אבל אני הכתבתי לעצמי את ההתחלה שלי. אני החלטתי שההתחלה של חיי תיהיה בבית הזקנה, במקום היחיד בו הרגשתי חלק ממשהו, במקום היחיד שבו הרגשתי נאהבת.

אני הכתבתי את ההתחלה שלי כי זה הדבר שגרם לי להיות מי שאני. זה הדבר שעיצב אותי, זה הדבר עם הכי הרבה משמעות שיכולתי לבקש.

אז אומנם זה לא זיכרון ראשון, ואומנם גם עוד לא הגעתי לסיום, אבל אני סופרת, וסופרים מחליטים על הסיפור של עצמם.

אבל אני סופרת, ואני מחליטה מתי תהיה ההתחלה.

נשלח ב