ספור העוקץ

כשהוזמנו למועצת האו"ם לקבל את פרס המתנדב הראוי ביותר לשנת 2020 היינו גאים ומסופקים חגית ואני, יכולנו לציין לעצמנו בסיפוק בערוב ימינו: "הצדקנו את חיינו ולא בזבזנו אותם לשווא!"  נשיא המועצה הגיש לנו מעין מגן מוזהב, שבו נכתב:" לכב' חגית ורמי צוקרמן על מפעל חיים מקורי ותורם לקהילה הבינלאומית".

את הצוואה שלנו בבית האבות כעבור חמש שנים הקדשנו לפיתוח מטוסים זעירים ללא טייס וחלליות זעירות מנווטות בעצמן על ידי רובוטים, שיאתרו, היכן התורמים המתאימים והיכן הנזקקים באמת. לאחר שלב זה הם היו אמורים לשנע את החומר היקר במכלים החיוניים למשימה באורח עצמאי ללא יד אדם!

כל המיזם החל ערב אחד רחוק בזיכרוני, כשעוד הייתי מלא אונים ולהט נעורים.

אותו ערב התחשק לי לצאת אל גינתנו המרהיבה בפרחיה ובעציה ולשמוע מקרוב את הציקדות מנסרות..

כיון שאני יליד קבוץ, נשתמרה בי האהבה לצומח לטבע וטיפחתי ליד ביתי צמוד הקרקע פינת חמד, שנעים לי לעבד אותה וליהנות מפירותיה. אשתי, שתהיה בריאה, חגית נהנית אף היא, אך מעולם לא ניכשה עשב שוטה אחד- הכול היא מניחה לי בתחום זה ולי לא אכפת.

אם כן בעודי מתבונן על עצי התפוחים, שמתי לב שלבלובם עוד מעט בשיאו בפרחיו הלבנבנים, חשתי עקיצה קלה באוזני.  מטבעי אני מודע לכך שעורי רגיש לכל עקיצה כג'ינג'י טיפוסי ובעצם תרתי משמע, אני רגיש! התחלתי לגרד קלות את מקום העקיצה, כשלפתע עפו אליי מכל עבר דבורים בזמזום מפחיד ליד אוזניי.

התכסיתי במהירות בדבורים ובעקיצות ובמצב זה חשתי לעבר המקלחת. חשבתי שמה שבטוח עליי להתקלח ולצנן את תחושת העקצוץ ולהסיר מעליי את הדבורים הסוררות, שהן התמקמו בעורי בתור קן חדש למגוריהם. צעקתי לעבר חלל הבית, כשאני אץ לעבר חדר האמבטיה: "חגית, איפה את? אני תחת מתקפה דבורים, בואי תעזרי לי!" חגית באותה עת הייתה בחצר האחורית של ביתנו, היא מירקה את כלי הכסף הישנים המעומעמים בזוהרם כחלק מהכנותיה הקפדניות לקראת ליל הסדר. אני לא מבין את הנשים הללו, שמשקיעות זמנן ומרצן על שטויות כאלה! היא ענתה לי: "אני באה, לא שמעתי מה אמרת !" המשכו של היום לא היה יותר סמפתי. הובהלתי לבית החולים, כיון שהעקיצות נראו בכל חריץ וכפל עור, שניתן היה לדמיין. האדמומית על עורי הלכה והתפשטה. נראיתי כמישהו, שטבלו אותו בדוד של חמיצה.

בבית החולים נתקבלתי לאחר המתנה ארוכה ומייגעת, אך לכך הייתי מוכן. הרופאים והאחיות החליפו ביניהם מבטים כאומרים: "מה פשר הצרה הזו?" ואני הפקרתי גופי לחקר מדע הרפואה, בוטח במה שיגלו לגביי, לסיבה, מדוע הדבורים נמשכו אליי בערב אחד בחיי  לפתע.

הזריקו לי שתי זריקות, כנראה להרגעה ולהרדמה. הנחתי לעצמי לשקוע בשינה שלווה, כי מה יותר נכון מלעשות זאת כדרך להתרגע ולברוח מטרדות היום? קולות המטפלים בי נשמעו לאוזניי כבאים מרחוק. ידעתי, שאני בידיים מקצועיות וסמכתי עליהם לגמרי.

חגית הספיקה להיפרד ממני: "רמי, אני אחזור אחרי הצהרים" אמרה ופרשה לביתנו. ידעתי שהבטיחה לבנותינו הבוגרות להכין להן פלפלים ממולאים לקראת השבת. ידעתי אף ידעתי, שהן קודמות לי בסדר העדיפויות של רעייתי.

נראה שעברו שעות רבות, וכשהתעוררתי כבר עלה השחר.

ישנתי כל הלילה, כשאינפוזיה תקועה בזרועי. אחר כך נודע לי, שנתנו לי גם כדורי שינה, וכי נאנקתי מתוך שנתי ורצו להקל על מכאוביי.

בעודי שוכב ומחכה לבדיקות הבקר של לחץ דם ומדידת חום, כנהוג בבתי החולים, עלו בי מחשבות רבות והרגשתי מוצף בעטיין.

הרהרתי, כיצד תופעה כזו קטנה של עקיצה מסכנה אחת על עורי ואחר כך ריבוי העקיצות והדבורים התוקפות הלכה ותפחה לממדים כה מדאיגים. האם אין הדבר דומה לפתיל קטן של מטרד, שהולך לאט לאט וטווה סביב מחשבותיך סליל ארוך יותר ויותר, עד כי נהפך לפקעת גדולה, שלעתים כוססת בעצביך, עוטפת את ראשך, מחשבותיך, הווייתך ואתה שוקע בה, והיא בולעת אותך כטרף קטנטן חיש.

אתה תוהה, כיצד מאירוע קט, זעיר, זניח, אתה נמצא לפתע מול חזית שלא הכרת, שלא התכוננת לקראתה, שאין לך כלים להתמודד מלה והיא כאן! מולך! תוקפת במלוא הכוח, יונקת ממך את כוחותיך, שאינם בנמצא, מפעילה עליך מכבש שלא הכרת ואתה חסר אונים. ולא די בכך, אלא שאתה סוחף אחריך את כל מי שבסביבתך ואף הם כמוך, נתפסים לא מוכנים ללא כלים וללא כוחות להתמודד, להילחם ולהתגבר.

אתה נמצא כמו בכלי שכולו תרעלה ואתה נשטף על ידו ואין מציל ואין אמצעי מילוט, או גאולה בנמצא. ואתה משתנה לאחר. וכבר אינך מכיר את עצמך ומה היית ולמה השתנית ואז אתה מפוחד יותר, כי גם מה שהיה בידיך אבד. וגם אלה שבסביבתך אינם מזהים אותך, כמו שאתה מנוכר לעצמך, ואתה חושב על הפלונטר הזה ואומר לעצמך: "הנה אירוע זעיר, לאן הוא יכול להתגלגל, ומה ואת מי הוא גורר עמו?" וכשאתה אובד לעצמך אתה אומר: "אולי הדבר הקט, רק נראה קט מלכתחילה ואינו קט בכלל?" שהרי לו היה כזה לא יכול היה לחולל כזה שינוי דרמטי?! וכך אתה סובב ודן ומהרהר בתופעה, בין שהינה קטנה בין שהינה גדולה ואינך מוצא את קצה הפתיל שממנו התחלת או התחילו עבורך חיים אחרים ממה שהכרת  אצל עצמך.

ממצאי הבדיקות בבית החולים גילו בי דבר מעניין ולא שגרתי .

נמצא רכיב צוף בדמי הדומה לצוף המצוי אצל הפרחים, והדבורים חשבו בטעות, שאני פרח וכך נמשכו אליי לעקצני ולמוץ את צופי.

לפחות הייתה סבה משכנעת למתקפה שעברתי. הרופאים המליצו לי למרוח במשחות שונות וחדשניות את העקיצות, אך אני כל העת רציתי לעשות משהו עם הממצאים, שנתגלו, ובניתי לי מטרה, שנראתה בעיניי ראויה ביותר: בקשתי מחגית לשלוח ברשת האינטרנט בקשה לזמן את כל האנשים על פני הגלובוס, שהינם בעלי אותו רכיב צופי המצוי בגופי ולהתאגד לגוף בעל מכנה משותף זה. בזו הלשון: "כל מי שנעקץ על ידי מתקפת דבורים בבת אחת מוזמן להזדהות ולהצטרף למען מטרה נעלה עולמית! המטרה להפיק מגופנו על ידי רופאים מתנדבים את הרכיב הזה שבדמנו, שהתברר, שהוא קיים בדבש מלכות. חשבנו להפיקו, ולהעביר לבעלי הרכיב  הצופי המסוים מכלי ענק, שימזגו לתוכם את החומר היקר שבנו על ידי מזרקי ענק, ולדאוג לשנע אותו לעולם השלישי בעיקר, ולילדים מסכנים בכל העולם.

המנה, שיקבלו מאתנו תחזקם ותאפשר להם חיים או/ו דחיפה לחיים איכותיים יותר, ואנו נחוש, שתרמנו לזולת ואולי אף נדרבן במעשה זה את דור הילדים האלה, שבעתיד ירצו אף הם לסייע לזולת, ונתניע את כולם ליצירת עולם טוב  ואמפתי יותר בין בני אדם בגלובוס כולו".

חגית ניצתה מהרעיון שלי ואף הדליקה את הלהבה בקרב הגולשים ברשת. איתרנו ביחד, לאחר שהחלמתי כליל, כמאה איש הנושאים כמוני את הרכיב המסוים בדמם.

עבודה רבה עמדה לפנינו: לנדב רופאים, להשיג ייצרני מכלים סטריליים, להשיג אוניות, שבעליהן יסכימו להוביל את המכלים לארצות בעולם הרחב וכן לדאוג למפקחים בארצות הנתרמות, למניעת שחיתות, שיאתרו מי הנזקקים באמת, ורק מי שזכאי לקבל את מנת פולן המסוים, יקבלה ולא אחרים! כמו-כן נחוץ היה להשיג מימון גדול מכל מיני נדבנים בעולם, שיאמינו במיזם ויתמכו בו.

לשם ביצוע החלטתנו הקמנו בתחילה חווה משלנו ובה הרצנו לראשונה את בעלי המקצועות הנחוצים. הרופא הראשון שהתנדב, התפעל ושיתף אותנו ברגשותיו: "אני גא שצירפתם אותי למיזם, אני מאמין בהצלחה במאה אחוז!" כמוהו התבטאה אחות, שהגיעה אלינו הישר מפריז. הם סמכו עלינו!

ההרצה בארץ עברה שפי, ילדים קבלו זריקות וחזרו  הביתה מחוזקים, אף נמצא כי מנת המשכל שלהם עלתה. כמובן מכאן הדרך לארצות חוץ הייתה פתוחה וסלולה.  אומנם היו קשיי מימון בתחילה, אך האימון הכללי בפרויקט הלך והתעצם בכל שלב ושלב. היינו חלוצים וכך גם הרגשנו-אוי עד כמה טובה ההרגשה הזו! אך לרגע לא פיללנו, שנגיע למועצת האו"ם לקבל פרס כלשהו.

לאחר שלב הגיוס הראשוני של הצוות וההרצה המוצלחת בארץ הסקנו, כי נחוץ לערוך מבחן אישיות, לזהות את הנאמנות של צוות האנשים של המיזם, בייחוד כשזה יועד לפעול גם בחוץ לארץ. בחרנו בפסיכולוג קליני מהצפון, שהסכים לבחון בהתנדבות וקיווינו, שניתן להישען עליו.

הפסיכולוג דר' הר זהב הפך להיות גורם משמעותי בבחירת הצוות בחו"ל.

הוא חיפש בעיקר אנשים ללא משפחות, כאלה, שיוכלו להתמסר לפרויקט במלוא הזמן הנחוץ.

בשנה הראשונה עבד המיזם ביעילות. גויסו אנשים, שהיו בעלי מקצועות רלוונטיים וכן נתמנו: ראש צוות תחת פיקוחנו, שהיה אחראי על תיאום  ועל דיווח הפעולות בארץ ובחו"ל. היה ראש מחלקת ההיסעים, שדאג לאריזה ולשינוע הסחורה היקרה לכל המקומות שנבחרו למטרה, היה ראש המחלקה הרפואית, שפיקח על הרופאים והאחיות שהפיקו את החומר מהאנשים בעלי רכיב הפולן בדם, וכן פקח על, שווידא בארצות השונות, שהחומר יגיע רק לילדים, הזקוקים באמת, וימנע קיפוח, או עיוות הדין בשטח.

לאחר כעשר שנים מהעת שהזוג הישראלי תרם כספיו לפיתוח השינוע של הרכיב היקר לארצות הנחשלות בעולם, קרו דברים, שלצערי, כנשיא מועצת האו"ם נודעו לי.

ראשית אנשיי דיווחו לי ב2030 כי חגית ורמי נפטרו בשיבה טובה בבית אבות בישראל ולמזלם, לא ידעו על הסיבוכים שקרו למיזם חייהם.

אינני יודע, איך זה, אבל תמיד צץ הרוע בכל דבר טוב. התברר לי מפי גורמים משמעותיים, שפעלו במסגרת המיזם, כי קרתה מעידה במבחני האישיות, שנע רכו על ידי הפסיכולוג הישראלי  דר' הר זהב.

לתוככי הצוות כבר בשנה השלישית לפעילות הוכנס מרגל תעשייתי מרוסיה. עבורו ועבור ארצו זה היה מכרה זהב. הוחלט לשתול אותו מראשית התהליך. משימתו הייתה ברורה: להגיע אל החומר, להניח עליו יד ולהצליח להסיט את מסלול השינוע לכיוון רוסיה, לילדי רוסיה, באשר הם, נזקקים ולא נזקקים. לפני שעבר את מבחני האישיות , שאמורים היו לבדוק את אמינותו, הכינו אותו פסיכולוגים רוסיים למבחן בכל מיני גרסאות, שתיקפו את תשובותיו והפכו אותן למהימנות מבחינת הנבחן. לא היה סיכוי לדר' הר זהב לעלות עליו.

אותו מושתל, גרגורי, היה בחור ממולח וזריז כסנאי. הוא התחבב על הצוות ובהגייתו את שמות הצוות, חדרה השתרבבות מנגינה והגאים רוסיים, שהוסיפו לדיבורו חן כובש!

עוד בימי הזוג צוקרמן, הוא החל לפעול בחשאי. בתחילה הסיט כמות קטנה של חומר, בשלב ההיסעים על ידי אוניות. כשהשינוע עבר למטוסים קלים ולחלליות הדברים היו מסובכים יותר, עד שמצא דרך מקורית להתגבר גם על כך.

מרינה, המפקחת על השינוע. היא הייתה רווקה בגיל מתקדם ומאיים. לגרגורי זו הייתה הזדמנות פז, שוודאי שלא היה מחמיץ אותה.

ערב אחד מעונן, כשבדידות יכולה לתקוף אדם החי ביחידות, כשנותרו לבדם להשגיח על המשרד עד סגירתו, פנה גרגורי למרינה בלשון מתקתקה ברוסית:"מרינוצ'קה, מה את עושה הערב? אולי נתפוס שלווה ונבלה יחד את הערב, יש לנו הזדמנות נפלאה, והעיקר אין על הראש שלנו בוסים כרגע! אני מחזיק פה בארונית שלי וודקה טובה מארצנו הטובה, ואין לי עם מי לחלוק אותה". מרינה גם כך הייתה ברגעי ייאוש בשל רווקותה וחשבה, שאין לה שום דבר מרתק לחזור אליו הערב, המחכה לה בדירתה השוממה והקודרת. חוץ מזה הבחור הזה היה חמוד ופיקח, והיא אהבה את השנינות שלו, מה יש לה להפסיד? חשבה. ברוח זו ענתה לו: "גרגורי, אני לא נוהגת בקלות כזו, אבל תפסת אותי בעיתוי מתאים, נלך, מה  יש, חיים רק פעם אחת!" הוא מצדו היה מבסוט וחשב, כיצד הטרף מכניס עצמו לתוך המלכודת ועוד בשמחה כה גלויה!

הם נעלו את המשרד במהירות וירדו יחדיו לחניון הגדול של המכוניות. כל אחד מהם נכנס לרכבו. מרינה הדליקה מוסיקה ברדיו ולשמחתה, הושמעו שירים רוסיים מהבית. היא החלה ללוות את הקצב בתפיפת ידיה על ההגה, בעודה עוקבת אחר מכוניתו של גרגורי. הוא עצמו האט לכבודה את מהירות הנסיעה, כדי להרשים אותה, שהוא אדם שקול וכי יש לה על מי לסמוך. בתוכו פנימה בלבו נטען חששות כבדים, כי ידע שהמעשה שיעשה בקרוב יהיה קריטי וכי עליו להצליח, ולא- חרב השטן הרוסי תתנופף סביב צווארו. הוא קבל התרעה משמעותית מבית במילים הבאות: "יש רק צ'אנס אחד בשבילך, אתה לא יכול לקבל את הלוקסוס הזה להיכשל". הנסיבות היו מורכבות. הוא תכנן לשלוח ידיו לתוך התיק שלה, בו היו מצויים מסמכי המפות של הארצות, שאליהן יועד המשלוח  היקר. לו רק ישים על המפות יד ויצלם אותן, יספיק להעביר את המידע לרוסיה מהנייד שלו ושם כבר יסיימו את המלאכה..

כשעלו לדירתו, גם זה הפתיע אותו, שמרינה כה בקלות ניאותה לכך, ידע שבלכתה לשירותים- תהא זו ההזדמנות היחידה עבורו!

הוא הביט מחלון ביתו החוצה, ראה את חוטי החשמל מתנדנדים ברוח העזה של היום הסגרירי, כמו נפשו ההומה בו על אף כל האומץ, שלשמו אומן וחשב, שהנה בא הרגע לפעול, בו מרינה נכנסה לשירותים.

לשמחת גרגורי לתיק לא היה קוד סודי, הוא נפתח בקליק פשוט ביותר. בדיוק כששלף את המפות ואת הנייד לצלמן, צעקה לו מרינה מהשירותים: "איפה יש לך נייר טואלט?". הוא התמהמה בתשובתו כדי להרוויח זמן ואז ענה לה, כביכול במהירות: "בארונית הצהובה שמתחת לכיור!"

הוא הספיק לצלם עד צאתה מהשירותים.

לאחר מכן הדברים יצאו משליטה: שני צעירים כל אחד מנפשו ומנסיבות חייו נזקק לכתף מנחמת. היא התמסרה לו כשיה פועה בדיר כלפי הזכר. הוא נהנה מחסדיה וחש שהוא השועל, שנכנס לכרם, אכל מהענבים והצליח אף לצאת ממנו על אף ששמן!

באותו ערב העביר גרגורי את המידע החיוני לרוסיה. הוא נותר בחיים וזה מה שהיה חשוב לו!

במהלך אותה שנה, התפטר גרגורי, ליתר ביטחון, חזר לרוסיה בתואנה של געגועים. כולם היו מרוצים ממנו בצוות והצטערו על עזיבתו.

רק כעבור שנה עלתה מרינה על הנזק, שנגרם  בעטיה בגלל שיתוף הפעולה שלה עם גרגורי באותו לילה קסום, כשהלכה עמו לביתו. ראש הצוות חקר, עד שמצא, שהחומר היקר שונע לרוסיה במקום לארצות נחשלות באפריקה, והאצבע מיד כוונה לעבר גרגורי, אלא שלא ניתן היה לתפוס אותו. הוא שינה מראה וזהות, ובמרחבי רוסיה הגדולה איש לא רצה ללכת לאיבוד.

נתתי הוראה לתגבר את כספי הארגון כנשיא מועצת האו"ם והמיזם שוב הוקם על רגליו כשברקע זכר הצוות ליישם את הלקחים שהוסקו בעבר המאכזב, אם כי האנושי, כמה שעצוב להודות בזה.

נשלח ב