ויקטוריה

היה הייתה פעם התחלה. בהתחלה הייתה ויקטוריה. כמקובל- החיים שלה התחילו אז, בלידתה. אבל יש כאלה שמעדיפים שהחיים שלהם יתחילו עכשיו. כל מה שהיה פעם רצוי שימחק לאלתר מזיכרונם. ויקטוריה רוצה להיוולד מחדש, עכשיו, בגיל 28.שערה הפחמי ועיניה המתכהות תהומה לא באמת מרמזים על עברה. ריסיה הארוכים נוצרים בתוכם סיפורים. מרפרפים כמנסים למחוק את גשם הזיכרונות. זיכרון אחד שעדיין יושב במוחה מרמז על התחלה. אחת מהתחלות חייה. הגבה הימנית שלה קופצת מעצמה. שונאת כשזה קורה לה. היא שוכבת במיטתה. בוהה בתקרה, ריסיה מתמתחים בעצלות ומתקשתים מלוא הדרם. היא מרגישה עדיין את קצותיהם נוגעים בעפעפיים, קרוב לגבות. טריקה חזקה נשמעת: "קומי מיד מן המיטה, מה את חושבת שאת עושה פה?"

"כלום" זוכרת את עצמה אומרת.

"אראה לך מה זה כלום, ק ו מ י !!

"אין לי כוח, עזבי אותי"

"לא מלמדים אתכם לדבר בבית הספר?! עיזבי, אומרים עיזבי, את שומעת?!" צליל ידה של אימה המועפת כלפיה בחוזקה ונוחתת על כתפה של ויקטוריה הוא רק אחד מצלילי הסימפוניה של חייה. סימן אדום הוא השלב הראשון. ההתחלה. האדום-קודם-לכחול-קודם-לסגול- עם-שוליים-חומים-אפורים. ככה אפשר לדעת עד כמה זה טרי.

"עופי לי מן העיניים, ויקטוריהההה, גם לי אין כוח. במעופך- אנא ממך- לכי אל בית המרקחת שבמרכז המסחרי, הביאי לי משם את התרופות האלה" אימה דחפה לה ביד שטר סגול ודף עם אותיות לועזיות רשומות עליו והדפה אותה לעבר הדלת "ואל תשכחי לומר יפה בבקשה" הדלת נטרקה אחריה. בחוץ קר. חשוך. בחוץ בכל זאת עדיף. זכרה את השקט באוזניים. בלי צעקות, בלי ידיים נוחתות על הגוף ועושות אדום-כחול-סגול שמפוזרים ככתמים פוביסטים של מטיס בכל מיני מקומות בגוף, מושיטים זרועות לריקוד. מחשבה חלפה במוחה של ויקטוריה הקטנה. הלוואי שהייתי פרידה קאלו, הציירת מהספר של אימא. אני אוהבת לצייר. כדאי להידרס ואז בבית החולים יתנו לי לצייר בשקט. אולי יתנו גם אוכל. המחשבה על האוכל גרמה לקרקור הבטן והקרקור מצידו החזיר אותה להיום, לעכשיו- הרבה שנים אחרי. הגבות שלי כמו של פרידה. פרידוש. עוד קרקור. אימא אמרה שהיום לא אוכל. כי אין אוכל לעצלנים. אני יכולה לקנות אוכל עם הכסף הזה, ממילא התרופות לא עוזרות לאימא. אויר קר ניסה לחדור אל תוך עצמותיה אך שערה הארוך הגן עליה. ליטפה את שערה כמודה לו ואז התכסתה בו כבצעיף.

"איזה עיניים יש לך ילדה" שמעה קול של בן גדול ממנה. בן כמה היה? כבר לא זוכרת. "אני אלון" הושיט אליה יד. ויקטוריה לא הושיטה בחזרה, רק חייכה. שערה היה ארוך מאז שזכרה את עצמה. עובר את המותניים, קבוצות שער מסתודדות מתלפפות כזנבות צבע במכחול, חושפות שבילי גב. כשהייתה יושבת קצוות השיער נגעו ברצפה וחלקים אף נחו עליה ממש, באורכים שונים. גם כשגדלה נתנה לשערה לנגב את הרצפה, אפשרה לקווצות להמשיך את חיי הרחוב אליהם התרגלו. איסוף השיער נראה לה כעונש. רק בעתידה הרחוק, עדיין איננה יודעת, ויקטוריה תמשמע את שיערה, כשתהפוך למי שהפכה כפי שיתברר לה בהמשך בחייה. "רוצה לאכול?" ויקטוריה הינהנה. הדבר הבא שהיא זוכרת זה אותה ואת אלון יושבים בנוקטורנו, בית קפה פינתי וחשוך עם ברמן חייכן שאפו, גבותיו ועצמות לחייו מסגרו פנים נשריות. 'אף נשרי זה יפה', שארית מחשבה התאדתה ללא משקעים כמפצה על עומס הזיכרונות שהטביעו במוחה חותם כעקבות בבטון. ברקע השיר Roxan של Police. היא בוהה בכריך שמולה ואלון מאיץ בה לאכול. צבעו החום של הלחם, הגרעינים הדבוקים על הקשה, טעם האבוקדו הנמס בפה, העגבנייה האדומה העוקצנית, קצת קשה קצת רכה בדיוק כמו שהיא אוהבת, וכמה גרגירי מלח גס שעושים שמח בלשון. ריח חמים של לחם באפה. ריח של חיים חדשים. באותו ערב לא חזרה הביתה. גם לא בימים הבאים. אף אחד לא חיפש אחריה. בכל זאת הוריה כל כך מלומדים. ילדים להורים מלומדים עתידם מבטיח כל כך שאף אחד אינו מתבונן בהווה שלהם לבדוק אם מתנהל כשורה, זה עניין של גנטיקה. אלון חיבק אותה. חימם אותה. האכיל. היא הייתה בת 12 כשהכירה את אלון. הוא לא שאל לגילה. היא לא סיפרה. גופה העגלגל כבר אז אמר שהיא גדולה יותר. גם התמסרותה לחום גופו.

ויקטוריה לועסת ובוחנת את תנועת המכוניות. מיליוני קופסאות פח על גלגלים נוסעות במורד רחוב בצלאל. בכיוון הנגדי התנועה זורמת. ויקטוריה לא מבינה כלום בשעות עומס. היא אפילו לא מכירה את המושג אבל מה שהיא כן מבינה זה שנסיעה בכביש נגד כיוון התנועה זה מה שמבטיח לא להיתקע בפקק, לא להיות בעומס. לזרום. אם אתה נוסע נגד כיוון התנועה של הרוב, אתה מתקדם ולו בגלל שיש יותר מרחב. יורד לה אסימון. לא צריך להיות כמו כולם. זה סתם תוקע.

בפרק הטיוטה המלאה שגיאות של חייה שאותו היא רוצה למחוק , טמונים הדמיון והיצירתיות האינסופיים שהיו היא, הם שהובילו להישגיה. כי בזמן שהיכו ועשו בה כחפץ, ראשה הפליג במחוזות הדמיון וכשהמכות פסקו הפכה באחת לצוענייה שמחה עם עיניים שקד. לפעמים היא נעלמת לגמרי ובמקומה מופיעה ילדה עצבנית וחזקה. שאף אחד לא יכול עליה. סיגי. סיגי יכולה לנצח בהורדת ידיים אפילו ילד עם שרירים. אפילו מבוגר כועס. אפילוווו… את כולם. וכשהכל היה נגמר הייתה שוב ויקטוריה שמסתובבת בעולם מחייכת, מנפנפת בשערה החצוף לעיני כל המעוניין, מנתקת את סיבי הזיכרונות האדומים-כחולים-סגולים. נותנת את מופע חייה. סיגי העצבנית מתחבאת בתוכה וויקטוריה הרגילה מחייכת. גבתה הימנית מקפצת. אבל מי רואה? בגבה מקפצת לא ניתן להבחין בקלות. לא לומדים לפענח גבה מקפצת כחלק מקריאת שפת גוף . ויקטוריה הקטנה. ילדים לומדים לשרוד. מתנהגים כמו שמצפים מהם. פעם חמקה מידה של אימא שהתנדנדה במסלול מזגזג. בעודה מסתתרת מאחורי הכיסא, קם אביה. הוא הגיע עד התקרה. שערו החלק דמה לשלה. אם כי יותר קצר, עיניו הכחולות קפואות התיזו ברק לכיוונה. בלי מילה. בלי הסבר. הנחית את כפו הגדולה והותיר בה סימן אדום. סימן שדמה לציורים שמביאים מהגן בגיל ארבע. כף יד לא מדוייקת. יוצאת קצת מהקווים.

"קלרה" קרא לה אלון. כשרק הכירו לא העזה לשאול. אחרי שלושה ימים ולילות בהם האכיל אותה כל מה שרצתה וכיבד אותה בכדור מתחת ללשון מהכדורים שלו- שאלה: "מי זאת קלרה?", "קלרה אלונסו, דוגמנית ספרדיה. מזכירה אותך". שערה הארוך התעצבן שבוהים בו אך נכנע לכובד גורלו כזרועות שמוטות של בובת בד. "ובגלל שאני אלון אז קלרה אלונסו מתאים לנו. ויקטוריה אהבה את זה והסיתה את שערה. בעיקר את הצליל של המילה 'לנו'. בחייה הקודמים לא היה 'לנו' בכלל. היה רק 'את', "את אשמה" , ו- "תפסיקי להתבכיין" או "תתחילי לסדר" רק את ואת. קלרה ואלון, קלרה אלונסו, ויקטוריה אלונסו. הכל הולך, חשבה. חמים פה. אין בטן מקרקרת. יש כדורים שעושים שמח מתחת ללשון. הגבה שוב קפצה לה. פעמיים.

היה היה פעם סיפורה של ויקטוריה. והוא מה זה נגמר. עכשיו היא עומדת בקליניקה שלה. תעודות מעטרות את הקיר השמאלי. ויקטוריה אלונסו, כתוב עליהן. "סיימה בהצטיינות דוקטורט בנוירוכירורגיה- בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית", "השתלמות בלמידה וזיכרון- המחלקה לנוירוביולוגיה, מכון ויצמן למדע" ושיקום פגיעות במערכת העצבים המרכזית גם הוא ממכון ויצמן. כי אם רצית להרוס את הזיכרון או להחליפו, עליך קודם להבין את המנגנון לשיקומו עודדה את עצמה לדעת עוד. חותמת אדומה בתחתיתן מאשרת שהכל נכון והרי ידוע שתיקוף הוא חלק אינטגרלי מטיפול טוב בנפגעות תקיפה מינית. אולי היה צריך להיות כתוב על תעודה בקיר "מוענקת לזאת שידעה ללכת נגד כיוון התנועה. שנשרה מבית הספר, שברחה מהבית ובזכות זה שרדה" למה לא מעניקים תעודות כאלו, שמעידות על אופיו החזק של אדם? ששורד למרות גורלו. למה תעודות ניתנות רק למי שמסוגל ללכת בתלם? למי שיש סבלנות להזדחל לעייפה יחד עם הזרם האיטי, הכבד, המחניק.

ויקטוריה בוחנת את ראשה הפתוח של שאולה. כרוב מוחה מונח לפניה כמו הייתה חבלן משטרתי העומד לנטרל פצצה מתקתקת. היא תרה אחר הסיב הנכון אותו יש לחתוך. האור הבהיר ניתז מנורת התקרה, אינו יודע שצריך להאיר באור צהוב של מלנכוליה. הוא מפלח בסכיני קרניו את החלל ומאפשר לויקטוריה דיוק. בעוד רגעים ספורים שאולה תקום, לאחר שראשה נתפר בקפידה. חיים חדשים היא תתחיל. נטולי זיכרונות מטרידים.

כיצד שאולה תספר את סיפורה? הזיכרון הוא שנועץ ובוחר את נקודת ההתחלה. נועץ את ציפורניו בראשנו ומושך מטה עד זוב דם. ועתה בלעדיו תהיה שאולה חופשייה. שששששקט יעטוף אותה. ראש נקי ממחשבות.

ויקטוריה מפעילה את La primavera של וויואלדי. אוספת את שערותיה עד שכל אחת מהן צמודה לחברתה ומגלגלת כלפי מעלה, עוטפת בכובע ניתוח תכול שמיים, עוטה כפפות, נוטלת בידה את הפינצטה הארוכה של Symmetry Medical, ובקצב המוזיקה נוטלת לאט את משטח הגרפן, שעליו צורות משושים כמו בכוורת, אם בכלל ניתן לקרוא משטח לפיסת חומר באורך וברוחב של סנטימטר אחד. היא בחנה אותו לרגע, נותנת לו את הכבוד המגיע לו, על כל הטוב שעומד לחולל. "מנבאים לו גדולות לגרפן בייצור מסכי מגע דקים כמדבקה, מסכים גמישים ומוליכים שקופים וגמישים. עדיין קשה לייצרו במשטחים גדולים הדרושים לצורך הרכבת טלפון נייד או טלוויזיה", זוכרת את מילותיו של ד"ר ישמח מאוניברסיטת תל אביב. אבל היא נזקקה רק לפיסה קטנה ואם הכל ילך כשורה, תיהיה ויקטוריה הרופאה הראשונה בעולם שביצעה הליך זה. יותר מאשר להיות הראשונה בתחומה, קסם לה הרעיון של לתקן את המעוות במוחותיהן של כל אותן נשים השבויות בעבר. בזהירות החדירה אותו במוחה של שאולה, במיקום המיועד לקישור אל זיכרונותיה מהעבר. הגרפן שנושא עליו מידע שהולבש מראש, התבסס על הביוגרפיה שהייתה יכולה להיות של שאולה. מידע 'נורמלי', אם יש דבר כזה בכלל.

חברתה מתחילת היקום, רמונה, ג'ינג'ית שפניה מעוטרות בגומות חן טובעניות, לא הייתה סתם חברה. הגומות והגבות שהיו גם לזו וגם לזו, העידו על קשר משפחתי לא ברור. הוריה המלומדים והמתעללים של זו לא היו כשל הוריה הפחות מלומדים אך הלא מתעללים של האחרת ועם זאת כל מי שראה אותן מיד יכול לומר שהן לבטח אחיות או לפחות בנות דודות. רמונה ביקשה מבעלה אנדריי גיים שידאג להשתיל את הזכרונות המתאימים. אנדריי לא ידע להגיד לא לרמונה. ויקטוריה שמחה על כך שדווקא רמונה, חברה שאהבה לסיים משפטים ב"למה לא?" שגבותיה נראו תמיד מעט מופתעות אפילו מתוך שינה ושגומותיה שיוו לה מראה מחייך גם כשהייתה עצובה, שתלתלי הנחושת חלודה שלה העדיפו לקפץ לצדדים כמו גדר תיל שאוטוטו הופכות לציפורי חופש, דווקא רמונה ידעה להתחתן עם האדם הנכון, זה שבכבודו גילה את הגרפן ושהיה מקושר כמו קשרים אסטרים לכל המדענים והממציאים והאנשים היצירתיים ביותר בעולם ותמיד היה לו חבר מומחה שממנו ניתן לבקש טובות בעת הצורך. אנדריי בעצמו, שראשו הכיל ידע ויצירתיות בלתי מבוטלים, היה מנדב גם הוא את הידע שלו לחבריו כשצריך. ככה זה בין חברים. חבר של אנדריי הלביש את הזכרונות על הגרפן ונתן לרמונה את הפיסה עטופה ומוגנת. רמונה טסה לבקר את חברתה והביאה עימה את הגרפן להשתלה הראשונה.

בהצלחת ההשתלה תלוי עתידן של מאות נשים שחייהן בתחילת הדרך ולעיתים גם בהמשך היו כמטלית 'סנו' צהובה מטונפת ששוטפים וסוחטים היטב ומשתמשים שוב. ושוב.

גבתה הימנית של ויקטוריה לבטח תקפץ שוב בזמן שהיא פותחת את הראש, בוחנת את הכרוב, בודקת היכן לחתוך ומחפשת את המיקום המדויק להשתלת הגרפן. לפחות פעם אחת תקפוץ הגבה, אך לבטח פעמיים שלוש. פעם אחת עצבנית, פעם אחת חוששת שמא לא תצליח ופעם נוספת מהתרגשות אם כן.

הגרפן השתול במקום הנכון ימנע מהזיכרון לעבור בתוך מסלולי הכרוב- מוח. הפיסה הקטנה הזו תציל את עתידה של שאולה. עתיד שעשוי היה שלא להתקיים. שאולה כבר סיפרה לחברתה שהיא תהיה שפן הניסויים שלה עוד באותו היום שויקטוריה רק רקמה את הרעיון. כשהמון חוטים פרומים היו בו. "את יודעת למה אני הראשונה בניסוי שלך?" שאלה שאולה את ויקטוריה, פוצצה בלון עם המסטיק ולא חיכתה לתשובה. כי אם לא, אנ'לא יהיה בכלל. עדיף למות כשניסיתי משהו אחר מלמות בלי לנסות למחוק את העבר. עם העבר שלי, כל יום זה הוא גיהנום. גיהנום שאני לא מוכנה לעבור גם מחר. פעם ההרואין עזר לי. אבל מאז שנגמלתי" המשיכה לנאום "אין לי מה שיעביר לי את הימים. אין לי ויקטוריה. אין. את יודעת איך זה. תבטיחי לי לגמור ת'הלימודים האלה. ומהר לפני שאני יגמר קודם. סוף סוף יש לי חברה אחת עם שכל. איך הסמים לא דפקו לך ת'תאים אנ'לא יודעת. לא משנה לי גם. שיהיה לי עתיד חייבת למחוק ת'עבר. שניהם לא יכולים להיות אצלי ביחד יותר. 'בנת אותי ויקטוריה?" ויקטוריה בהתה בה. ככה גם היא הייתה פעם. איפה בחייה שכנה הנקודה הזאת שגרמה לה לעלות על מסלול אחר? היא כבר לא מצליחה לשחזר. רק חיפוש אחר השקט. זה כן. לעולם לא תשכח את השקט באוזניים שתמיד ייחלה לו.

"ת'יודעת למה לא עושים להם כלום? להורים שלנו?"

"כי הם מלומדים, עם תארים?" הציעה ויקטוריה.

"שלך, אולי, שלי אפסים, אמא'שלי הייתה בסמים ואבא'שלי לא היה. זה טוב לממשלה שיש אנשים דפוקים. ככה לכולם יש עבודה, כל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים והאנשים שעובדים עם פסיכים בכלל והסוציאלים. כולם צריכים עבודה. כולם היו באוניברסיטה. מה יעשו אם אין להם עבודה? אז הממשלה דואגת להשאיר ת'הורים הפסיכים שלנו בחוץ ולא מכניסה אותם לכלא וככה הם דופקים אותנו וככה לכווווולם יש עבודה". שאולה נשמעה לה פתאום כל כך הגיונית. "תראי את דעא"ש למשל. אלה מה עושים? מלחמה, הורגים, מחסלים ואף אחד לא מפריע להם. צריך למכור פצצות למישהו. לא? ככה מרוויחים. זה עסקים של ממשלות. שמים הכל בטלוויזיה שנראה. למה שמים. שמתגאים בזה. זה למה. לא מלשינים עליהם כי זה טוב להם בסוף. ההורים שלנו זה דע"אש בקטן. כל הגי'פה ברחובות. מהבוקר עד הערב פחד. עשרים וארבע – שבע".

נשלח ב