דה רישאקס

תחילתו של הסוף

הרוזן לוריון דה-רישאקס היה טרוד בלבטים קשים. היה זה נושא אישי שלא היה נאה לשוחח עליו עם היועץ הרשמי. את עמדותיהם של הכוהנים החכמים הוא כבר ידע מראש – כוהני פרלאנה יגידו לאו, כוהני ג'ורזיין יגידו הן. רעייתו, לידי דה-רישאקס, לא הייתה בין החיים מזה שנים – לכן בחר הרוזן דה-רישאקס לשתף בלבטים את בכורו.
הוא לא העלה בדעתו אדם מתאים פחות לשיחה הזו.

"ברנאב," פנה אליו הרוזן ערב אחד, כשנותרו שניהם לבד סביב שולחן הסעודה, "מה דעתך על רוחות רפאים?"

ברנאב העווה את פניו, שהיו דומות כל-כך לאלו של אביו אך צעירות ונחושות יותר, בנימה של תהייה. "מה עליי לחשוב עליהן?" הוא שאל, "הן לא טובות או רעות יותר מהאדם שהיו בימי חייהן; יש להם מחשבה ורגש כמו לאדם חי, ולאורך השנים הן צוברות עוד ועוד ניסיון – אבל בדרך-כלל כוהני ג'ורזיין מעלים רוחות מרושעות שישרתו אותם, לכן ההדיוטות משוכנעים שכולן טמאות". ואז הוסיף בנימה מבולבלת עוד יותר, "מדוע אתה שואל?"

הרוזן דה-רישאקס נאנח. ברנאב לא ציפה לגילויים רגשניים מדי מאביו – הרוזן דה-רישאקס המהולל, קר הרוח ועז הנפש, שירש את אביו כשהיה רק בן חמש-עשרה ומאז שלט ללא עוררין בחבל רישאקס של גבעות שילרון, עמד בבצורות ובסופות שלגים עם בני עמו והוציא את אביריו לשבע שנים של מלחמה במזרח. כעת ישב מולו אותו הרוזן – שערו וזקנו לבנים ועיניו עייפות, טבעותיו היקרות מסתובבות בחופשיות רבה מדי על אצבעותיו הדקות ועטרתו נופלת על מצחו. "כי חשבתי," אמר הרוזן, "להפוך לרוח לאחר מותי".

ברנאב לא ידע מה עליו לומר – הוא הביט לצדי האולם הרחב ובו שלושה שולחנות מסודרים בצורת ח', אל שלוש הדלתות המובילות מן האולם לאגפים השונים של הטירה ואפילו אל התקרה המקושתת והנברשת המקושטת שנתלתה ממנה, ולא ראה שום נפש חיה מלבדם. "מה…" הוא שאל בהיסוס, "מה גרם לך להרהר בזה?"

לא היה לו צורך לשאול – הוא ידע בדיוק מה גרם לכך, אך רצה לשמוע זאת מפי אביו ולא לנחש. "בחורף שעבר," אמר הרוזן, "הגיעו לכאן כוהני ג'ורזיין והציעו לי לחתום על חוזה שיהפוך אותי לרוח-רפאים אחרי מותי, בתמורה לכך שאהפוך את ג'ורזיין לפטרונית המחוז ואמשוח את הכוהנים לאריסים. בזמנו סירבתי נחרצות – אתה חייב להבין, ברנאב, כשאני הייתי ילד לרוחות-רפאים לא היו שום זכויות. התייחסו אליהן כמו למפלצות שמופיעות בסיפורי ילדים, שרדפו כפרים, ערים ואחוזות. אבל לפני שלושה ימים פגשתי את הרוזן דה-ואלשירי בחתונה של נכדו… טוב, אתה לא צריך שאספר לך, היית שם…
"דה-ואלשירי תמיד היה שמרן. הוא היה זקן מאוד, אבל התכוון למות 'בכבוד', כמו שהוא אמר, ולא לחזור בתור רוח רפאים. כששמעתי שהוא נפטר לפני שנתיים, חשבתי – טוב, מטבע הדברים חשבתי שלא אראה אותו יותר. ואז, בחתונה של נכדו, הוא היה שם…"

"אני זוכר," אמר ברנאב, "גם אני הייתי שם".

"הטרחן הקזן החליט לחזור בתור רוח-רפאים," אמר דה-רישאקס. "הוא רב עם הבן שלו – טיפוס מעט סורר, התחתן עם אלפית, אתה יודע, בזמני דברים כאלו לא היו קורים… בכל מקרה, הוא ממש לא רצה להוריש לבנו את הנחלה, וככה החליט לחזור בתור רוח-רפאים. הוא שומר את התואר לעצמו, ואולי עדיף ככה – דה-ואלשירי הוא רוזן מכובד ובעל ניסיון, והוא יוכל למשול עד שלא יחפוץ בכך". הרוזן הקשיש נאנח עמוקות. "לפעמים אני מתחרט שלא נעניתי בחיוב להצעתם של כוהני ג'ורזיין".

"אבל אז ג'ורזיין הייתה הופכת לדת הממלכתית," אמר ברנאב, "לא מתקבל על הדעת!"

"נכון," אמר הרוזן, "אבל אני חשבתי… כלומר, יש לי הרבה ניסיון, אני אוכל להיות יועץ מעולה בתור רוח-רפאים, אתה יודע…"

באותו הרגע נרגעה במקצת ארשת מבטו של ברנאב – הוא כבר חשש שאביו מכריז כעת שהוא מתכוון להחזיק בתואר הרוזן לנצח, כמו הרוזן דה-ואלשירי. אם אביו ישוב לתחייה אבל רק בתור יועץ, אולי הוא יוכל לסבול את המצב…

"אתה מוכן לקחת את כוהני ג'ורזיין בתור אריסים?" שאל ברנאב, "זה מחיר כבד לשלם בשביל חיי נצח".

"לאו דווקא" אמר הרוזן, "מכיוון שאני כבר לא אהיה הרוזן, ההבטחה שלי לא תהיה שווה כלום. אתה תוכל להדיח אותם מיד כשתעלה לכס השלטון, אם תרצה בכך – ואני מאמין שתרצה".

למען האמת, זה היה נכון – אציל שפרש, כל הבטחותיו לא שוות דבר. ככה זה בממלכת בלאשארי. הרגשתו של ברנאב לימדה אותו שכוהני ג'ורזיין הבינו את הפרצה הזו בהסכמים שנחתמו – האם הייתה להם איזו תחבולה כנגדה?

"אני לא רוצה להרוס את המשפחה כמו דה-ואלשירי," אמר הרוזן, "אבל, אתה יודע… כשעליתי לשלטון הייתי צעיר ולא מנוסה… לא היה לי אבא שינחה אותי… בטח שמעת על כמה שטויות שעשיתי, ואני קצת מתבייש… אני רק רוצה שלך לא יקרה אותו הדבר".

זה לא היה ממש הגיוני, חשב ברנאב – הוא עצמו היה בן ארבעים ושלוש, ולא בן חמש-עשרה כמו אביו כשעלה לשלטון.

"אתה יודע, לדה-ואלשיריי היו סיבות טובות, בסופו של דבר," אמר הרוזן. "עם בן כזה, עדיף לא לקחת סיכון".

ברנאב לא אהב רוחות-רפאים יותר מאביו. הוא רצה להגיד לא – אבל איך הוא יכול? איך הוא יכול לבקש מאביו לוותר על חיי נצח ולמות, פשוט למות! פשוט לחדול ולהישלח אל האין! איזה יעשה דבר נורא שכזה?

"לדעתי," שיקר ברנאב, "בקש לראות את כוהני ג'ורזיין כשתשכב על ערש דווי, ואז תחתום על ההסכם. לכבוד גדול יהיה לי אם תישאר באחוזה בתור יועץ".

הרוזן כמעט התיר לחיוך נרגש וילדותי לעלות על פניו – אבל רק כמעט. תמיד קינן בו איזה חשש שכולם רק מחכים ליום שבו יסתלק, שמרן זקן שכמותו. אבל רק כמעט. בהבעה אצילית חתומה כדרכו הנהן ואמר, "יהי כן".

 

פחות משנה אחרי אותה השיחה, שכב הרוזן דה-רישאקס על ערש דווי. מוקף בילדיו, במשרתיו ובנכדיו, הוא חתם על ההסכם מול כוהני ג'ורזיין. שעות ספורות לאחר מכן, הוא נפטר והלך אל האין.

שבוע ויום חולפים מיום המוות עד הטקס שבו מעלים כוהני ג'ורזיין את רוח המת באוב, שבוע ויום במהלך ברנאב – הרוזן ברנאב דה-רישאקס – לא נפטר מאריסיו החדשים הבלתי-רצויים. רק כשראה את הצללית של אביו מרחפת אל תוך אולם הכס, לבנבנה-שקופה ובעלת קווי מתאר מטושטשים ומבט על-טבעי בעיניה, גירש את הכוהנים ואסר עליהם לשוב למחוז רישאקס אי-פעם בחייהם.

הרוזן דה-רישאקס האב – או כפי שקראו לו מעתה בשמו הפרטי, לוריון – היה יועץ מסור לבנו. הוא ליווה אותו לאורך שנות שלטון ארוכות, חווה יחד איתו ימים של אבל ושמחה, של מחסור ושל שגשוג.

בתו הבכורה של דה-ריאקס גדלה מיום ליום, וכשהגיעה לגיל שש-עשרה, חיתן אותה אביה הרוזן עם המרקיז דה-מוסיסייר, בנו של הדוכס הגדול ממוסיסיה. החתונה הייתה לרוחו של לוריון – החתן היה בן-אנוש (לא מובן מאליו בימים טרופים אלו) נאה וחכם, שלחם במלחמות המלך בתור נושא הכלים של דודו שהיה אביר מהולל, והגורל הטוב ביותר שיכול היה לקוות אליו הוא תואר רוזן – משום שאביו, הרוזן העתיק, החליט לשוב כרוח-רפאים ולשמר את השלטון בידיו.

אם בימיו של לוריון ביטול המוות היה בגדר בחירה יוצאת-דופן, כיום הפך העניין לדבר שבשגרה בחוגי האצילים. לפשוטי העם מן-הסתם לא היה מה להציע לכוהני ג'ורזיין בתמורה, אבל יותר ויותר בארונים, רוזנים, אלקטורים ודוכסים בחרו בדרך הזו. באירועים חגיגיים של בתי האצולה, לוריון כבר לא הרגיש כמת בודד בין אנשים חיים – כמובן שהרוזן דה-ואלשיריי אירח לו לחברה מאז ומעולם.

 

יום אחד, כשלוריון ריחף שלו ומהורהר בגבעות שבהן נולד ומשל – הגבעות שנראו תמיד זהות בעולם שהשתנה מיום ליום – הוא מצא את המרקיז ברוניל דה-מוסיסייר, חתן בנו, מהלך לבדו בשביל של נחל אכזב. זה היה יום אביבי נעים ויפה, ולוריון הופתע לראות את ברוניל מהלך לבד ללא אשתו הטרייה. הוא ניגש אליו – לא מודע לדממה שאופפת אותו, ופנה אליו בקריאה.

פניו של ברוניל החווירו לרגע – גם הוא שגדל בין רוחות רפאים רבות לא הצליח להתרגל להופעה הדוממת שלהן. בן רגע נשימתו הוסדרה והוא העלה חצי-חיוך מאולץ על פניו למראה הרוח שחיבבה אותו.

"צהריים טובים, לוריון," אמר ברוניל.

"אכן, זה יום יפה מאוד" השיב הרוח הקשיש. "כמדומני שמשהו מטריד אותך".

היה יתרון גדול בלהיות מת – ממרום שנותיו, הבין לוריון את המסתורין של שיחה אישית. הוא התיר להבעות אושר שלו או קדרות לעלות על פניו לעיתים קרובות, והחיים, שלא ייחסו לו משמעות רבה במיוחד, היו שופכים בפניו את לבם כפי שלא שפכו בפני אדם חי.

אבל ברוניל לא מיהר לשתף את הרוח החביב בדאגותיו. הוא הביט אל עבר השמש הזורחת במרום, רוח קלילה בידרה את שערו ואת שרוולי גלימתו הירוקה. רגלו הימנית טופפה בתוך הדשא הפראי בעצבנות.

"אני מבין שאתה לא רוצה לדבר עכשיו," אמר לוריון, "זה בסדר גמור. אם יגיע זמן בו תרצה לשוחח, אני תמיד כאן למענך".

ולוריון החל לרחף משם באיטיות, כשכצפוי, ברוניל קרא לו לחזור. בחיוך של הבנה לוריון ריחף בחזרה והמתין למוצא פיו של המרקיז.

אבל ברוניל רק עמד והמשיך לשתוק, שפתיו קפוצות כאילו הוא לא יודע איך לנסח את מחשבותיו במילים. לבסוף הוא נשם עמוקות ואמר, "איך החלטת להוריש את העצר לבנך הבכור?"

לוריון היה מופתע – לעיתים רחוקות שאל אותו מישהו על עברו האישי. אבל התשובה נראתה לו מובנת מאליה: "זה סדרו של עולם. אציל מוריש את תוארו לבנו הבכור – או לחתן של בתו הבכורה, אם יש לו בת – וכך התואר עובר מדור לדור. האם יש משהו הגיוני יותר מזה?"

"יכולת להמשיך למשוט אחרי המוות," אמר ברוניל, "רבים עושים זאת…"

למשל אביך, חשב לוריון בלבו הרפאי, אך לא אמר את הדברים בקול.

"מדוע בחרת למות ולוותר על התואר?"

מדוע באמת, שאל לוריון את עצמו? בשעתו, זה נראה לו הגיוני מאוד לעשות כך. הוא לא חשב ברצינות למנוע מבנו לרשת אותו – אבל נראה שאצילים רבים עשו כך. במה הוא שונה מהם?

"כשהייתי צעיר," התחיל לוריון לספר כדרכם של הזקנים, "לרוחות-רפאים לא היו רגשות – כלומר, אף אחד לא חשב שהיו להן. התייחסו אליהן כמו למפלצות".

"זה נורא!" אמר ברוניל, "כשהיו בחיים, הם היו בדיוק כמוני ו… אה…" הוא התכוון להגיד כמוך, הניח לוריון, אלא שלוריון עצמו כבר היה מת.

"אז זה נראה טבעי למות," אמר לוריון, "ולא-טבעי לחזור בתור רוח-רפאים. ובני אדם לא אוהבים את מה שלא טבעי".

"מתי זה השתנה?" שאל ברוניל.

לוריון ניסה להיזכר. "זה התחיל זמן קצר לפני שנפטרתי," הוא אמר, "כוהני ג'רייזה הגישו לאצילים הצעה לבטל את המוות בתמורה לזכויות-יתר מסוימות, שאגב הם קיבלו בהרבה מאוד מחוזות. אבל אז זה לא היה נפוץ, ורק בני-אנוש עשו את זה".

לוריון כבר פגש יצורים אל-אנושיים שבחרו גם הם 'לבטל את המוות': גמדים בעלי זקן-שיבה עבה, נומים מקריחים, זוטונים בשנותיהם האחרונות. רק הענקים, האלפים והדרקונים לא עשו כך – להם היו ממילא חיי נצח.

כאילו קרא את מחשבותיו של לוריון אמר ברוניל: "היום שמעתי אפילו על ענק שבחר לבטל את המוות".

"באמת?" לוריון היה מופתע, "מדוע?"

"כי זה מה שכולם עושים. הרבה אצילים היו יכולים לעוף ולצוץ ככה סתם, והוא לא רצה להישאר מאחור".

"לא ייאמן," אמר לוריון. "וכל מי שמת שומר איתו את התואר לנצח?"

"הרוב עושים את זה," אמר ברוניל. לפתע נצנצה דמעה בזווית עינו.

"ואתה היית רוצה לרשת את אביך?" ניחש לוריון, אך למרבה פליאתו, ברוניל הניד בראשו לאות שלילה.

"לא," אמר המרקיז, "הוא יותר מנוסה ממני, וכבר קנה לו את אמון העם לפני שנים רבות. לו החלפתי אותו, זה רק היה גורם לכאוס. אבל זה אומר שאני אמות ולא אחזור עוד".

"כי לא יהיה לך מה להציע לכוהני ג'רייזה," הבין לוריון לפתע. בעצם, כשאציל בוחר להמשיך לשלוט לנצח, הוא גוזר על בניו מוות שאין אחריו דבר. איזה אב יעשה דבר נורא שכזה?

טוב, דה-ואלשיריי עשה גם עשה. בנו היקר, שהתחתן עם אלפית, בזבז את הונו בארצות רחוקות ונפטר – לא בגיל צעיר, אבל נפטר, ואשתו האלמותית ירשה את כל רכושו לנצח. אפילו נכדיו של דה-ואלשיריי לא יחיו אחרי האלפית, והיא כנראה תירש את כל רכושם עד קץ כל הימים.

"מעולם לא חשבתי על זה," אמר לוריון. "אם כך, אני שמח שהורשתי לברנאב את התואר".

לרוב לוריון השתדל לקרוא לבנו בתוארו המלא , אבל הוא לא היה מספיק ממוקד באותו הרגע.

"טוב שעשית את זה," אמר ברוניל, "אבל… מה עם אשתך?"

"אשתי מתה שנים לפני שלקום-לתחייה הייתה בכלל אפשרות," אמר לוריון, "ואולי זה עדיף מאשר אילו הייתי ממשיך להתקיים מת לצדה…"

"עוד לא מאוחר מדי," אמר ברוניל, "כוהני ג'ורזיין יכולים עדיין להשיב אותה".

"לא," הזכיר לו לוריון, "רק אחרי שמונה ימים".

"אבל ברנאב לא יעשה את זה".

"הרוזן ברנאב דה-רישקס," תיקן אותו לוריון, "ומה הוא לא יעשה?" הייתה זו הפעם הראשונה מזה זמן רב מאוד שבה החל לחוש בכעס. איש לא ידבר על בנו הבכור בחוסר כבוד.

"הוא לא יותיר לי את התואר," אמר ברוניל, "הוא יעדיף להמשיך לשלוט לנצח".

"אין לדעת" אמר לוריון. אבל הוא ידע שכך יהיה.

 

ההלוויה של ברוניל הייתה עצובה – ולא מסיבה מיוחדת. ברוניל נפטר בן שמונים ושש, גיל מכובד לכל הדעות, והותיר לאשתו, נכדו של לוריון, עושר רב שצבר. היו לו ארבעה בנים ושתי בנות, נכדים רבים וחברים ודידים לאין-מספר – הוא היה אהוב על הבריות, החיות והמתות כאחד. ובכל זאת, אריימה – אלמנתו – בכתה בכי מר מעל הקבר.

איך ברנאב יוכל להביט אי-פעם בעיניה? הרי לו העביר לברוניל את מטה השלטון היה זוכה גם הוא בחיי-נצח. אבל זה לא קרה.

כוהני גו'רזיין פינו את ההלוויה ברגע שבו תם הטקס. מתוקף מעמדם כאריסי הברון ברנאב דה-רישאקס. איש לא הופתע מסיומו הפתאומי של הטקס – כיום כוהני ג'ורזיין הם שניהלו את הטקסים בכל מקום.

ברנאב ריחף משם בעצבנות – לא רק שלא יכול היה להביט בעיניה של אריימה, גם בעיני לוריון אביו לא יכול היה להביט. הרי לוריון וויתר למענו על שלטון לעולמי עולמים, והוא, בשפלות רוח, בחר לשמור לעצמו את התואר לנצח. לוריון לא ידע מה להרגיש, הוא לא ידע מה לחשוב. הוא נותר בבית הקברות אחרון, לבדו. כוהני ג'רייזה לא טרחו לגרש אותו משם – הוא היה רק רוח-רפאים תועה שרדפה את בית הקברות של חצר הארמון.

אריימה כעסה על אביה עוד מיום מותו, אז החליט שלא לוותר על השלטון, אבל לאחר מותו של ברוניל היה ברור שלא תיסלח לו כל שארית ימיה הקצרה. לא היה לה מה לתת כדי לזכות בחיי אלמוות – כוהני ג'רייזה כבר השיגו מאביה כל מה שהיו זקוקים לו במחוז הזה. היא הלכה לדבר איתם כמה פעמים כשברוניל עוד היה בחיים, וכעת נותר לה רק דבר אחד לעשות.

 

כבר ביום המחרת, נכחו לוריון וברנאב בטקס הארוך, המייגע והקודר שבו נשבעה אריימה אמונים לג'ורזיין והפכה לכוהנת מן המניין. גם בסוף הטקס הזה, כמו בסיומה של ההלוויה, לוריון נותר אחרון ולא מש ממקומו.

הטקס התקיים בשעות הערב. עד חצות הליל נותר לוריון במקדש, בוהה על סביבותיו – הסמלים של פראנה, שפעם עיטרו את המקדש בצהוב ובירוק, הוחלפו בדגלי השחור והחלודה של ג'ורזיין. כשהגיע הירח למרום שמי הלילה, נכנסה דמות אחת עטופה בגלימות חומות אל תוך המקדש – כוהנת אחרת של ג'ורזיין. מבלי להבחין בלוריון היא כרעה לפני המזבח העתיק, והתפללה בלחש.

רוח קדים נשבה מבין החלונות הגבוהים והצרים שבצדו הרחוק של המקדש. רוח שטלטלה את דגלי הקודש והעיפה אבק עתיק מעמודי השחם האפורים. "אני יודעת שאתה שם," היא אמרה, וללוריון לקח רגע ארוך להבין שהכוונה הייתה אליו.

"אכן הנני," אמר בזעף קל, "ומה בכך? האם אסור לרוחות לרחף בתוך מקדשה של זו שיצרה אותן?"

"מותר בהחלט," ענתה לו הכוהנת, "למען האמת, קיבלתי ברגע זה נבואה שנועדה לאזניך.

 

"אצילים יתמכרו לשלטונם

בלי נפש ובלי נשמה באפם

המחוזות לידינו יפולו

כפירות בשלים בסתו

החיים יהיו לנו עבדים

האבלים – יהיו משלנו

ורק הרוזן לוריון

לא חי ולא רוח רעה

לנצח ירחף ויחזה

בכל רגע בעולם הנורא

שיצרה ג'ורזיין למענו;

האם אתה עדיין חושב

שהערמת עליי ועל שליחיי

כשהחלטת לשוב מהמתים

ולהותיר השלטון ביד בנך?

הוא גרשני מאחוזתך

ואני אליה שבתי;

אך אתה –

אתה עוד תתכנן להיות

מגורש מאחוזתי!

 

"טעית, הרוזן דה-רישאקס. אח, איך טעית!"

נשלח ב