ארץ מגיקל

"להניח עטים!" המורה קראה בקול.האמת היא שאני ישנתי על השולחן באותו זמן,הייתי די עייפה,אתם יודעים..בית ספר.אתם בטח שואלים מי אני עכשיו.אז נעים מאוד להכיר-ליבי תלמידת כיתה י' בבית ספר ע"ש דוד בן גוריון. ולמורה ה"נחמדה" שלי קוראים-רחל. הכול התחיל כשרחל החליטה שיש בוחן פתע על ספר מיושן אני על כתיבה בעקבות נחליאלי.לא שמעתי מה שהיא אמרה.שלא תבינו לא נכון אני לא מופרעת,קשה לי להתרכז בשיעור.בחזרה להתחלה:כשהסתיים הבוחן פתע התעוררתי במהרה ורחל הסתכלה עליי בעיני הנץ שלה,וקראה לי לבוא אליה לאחר השיעור.השיעור נמשך נצח מבחינתי ואחריו באתי אליה וככה התנהלה השיחה: "הציונים שלך לא טובים מספיק ליכולות שלך,את תצטרכי לשפר אותם אחרת אאלץ לנקוט בצעדים".אני יצאתי מהשיחה לבנה כי נבהלתי ממה יהיה איתי עכשיו,הרגשתי כאילו הייתה אצלי רעידת אדמה,שכל המערכות קרסו.בחיים שלי לא דמיינתי שזה מה שיקרה לי.

יצאתי החוצה לספסל שנמצא מאחורי עצי הדקל של בית הספר.שם התיישבתי באנחה מיואשת.

פתחתי אחרי כמה דקות של ייאוש את המחברת שלי,המחברת שלי היא באמת מה שמחזיק אותי ביום יום.אין בה סיפורים אישיים שלי בסגנון "יומני היקר" וגם לא שירים,ולא סיפורים..האמת שזה סוג של סיפור.זה לא ספר שאני כותבת,אלא קומיקס.אני יודעת שזה לא נורמטיבי לילדה בגילי.האמת שלא הרבה יודעים שאני כותבת ומאיירת את הקומיקס.אף אחד לא יודע,גם לא אימא שלי- רונה שהיא טיפוס די מודאג,וגם היא אוהבת לצייר,בעיקר פיות יער קטנות.הוצאתי את "עט המזל" האדום שלי והסתכלתי על האיורים החולפים במהירות בדפדוף,ניסיתי להמשיך באיור אבל היה לי קשה מדי להתרכז,המחשבה על הציונים שלי שוב חזרה אליי.לפתע אימא שלי התקשרה.היא בדרך כלל לא מתקשרת בשעות האלה,סגרתי את מחברת הקומיקס ועניתי לה,בשיחה היא דיברה איתי על הציונים שלי ועל כמה שהם נמוכים וכמובן שאני יכולה יותר.אחרי השיחה התעצבנתי על המורה כי היא דיברה עם אימא שלי.לא שמתי לב שעבר יותר מדי זמן והיה כבר צלצול.קמתי אחרי דקה או שתיים והלכתי לכיתה.

המשכתי ללכת במסדרונות הריקים מילדים שהיו פה לפני כמה דקות בהפסקה והרגשתי קור כשהתקרבתי לדלת,היה לי ברור שאיחרתי,פתחתי את הדלת."איפה היית?כבר כמה דקות שאנחנו כאן." אמרתי לה: "לא שמתי לב שנגמרה ההפסקה,אני מצטערת." ורחל ענתה "את תצטרכי ללמוד מהטעות".הנהנתי בראש והייתי בטוחה שאני הולכת לשבת בחזרה במקום."ולכן את תכתבי עבודה על המהפכה הצרפתית בספרייה.יש לך עד סוף השיעור".כל הכיתה צחקה ואני הרגשתי כעס על הכול,על הציונים,על המורה,וגם על העבודה שלא באה בזמן.סגרתי את הדלת בכעס והלכתי אל הספרייה בבהייה ברצפת המסדרון.נכנסתי אל הספרייה והתיישבתי בשולחן הקריאה,הרגשתי לא נוח על הכיסא וזזתי איתו כדי לסדר אותו,כמובן שהספרנית העירה לי.חיפשתי את הספר על המהפכה והבאתי אותו לשולחן.פתחתי את הספר והרגשתי את כל האותיות זזות,הרגשתי בלבול.ועצמתי את עיניי לשנייה ופתחתי אותם.לפתע קול נשמע באוזניי,אין לי דרך לתאר את הקול ששמעתי.הרגשתי שאני חייבת ללכת בעקבותיו,הלכתי למדפי הספרים והרגשתי שאין סוף לספרים שעל המדפים וראיתי אור בוהק בקצה,הרמתי את ידיי בכניסתי אליו והתקדמתי ללא ראייה ברורה,רק אור חזק על פניי עד שנפלתי.

לא ראיתי כלום ורק שמעתי את הרוחות החזקות באוזניי וצרחתי עד שנחתי על קרקע חולית,פתחתי לאחר כמה דקות את עיניי והתפלאתי כיצד לא מתתי בנפילה ומסתבר שנחתי על משטח נוח,שממנו קמתי וראיתי מערה חשוכה.הסתובבתי במערה החשוכה."הלו?!,יש כאן מישהו?"אחרי כמה דקות של שיטוט במערה החשוכה שמעתי קולות של סוסים זועקים ושל צרחות שהשאירו אותי מפוחדת,רצתי והסתתרתי מאחורי סלע גדול ושם נמשכתי למטה במהירות עד שהרגשתי שאני במקום מואר.פתחתי את עיניי וראיתי בקתה קטנה עם המון ענפים.ראיתי במקום אח ושולחן.ופתאום שמעתי קול של חיה בגודל של אדם בעל אוזניים עם פרווה על גופו.ולאחר מכן ראיתי עוד 3 כמוהו,שהיו מאוד דומים לו.נבהלתי מהמראה ולקחתי צעד אחורה וצעקתי:"למה את נבהלת?"הם שאלו. "מי אתם?!" אמרתי."אנחנו אלה שהצלנו אותך."

"למה?,למה עשיתם את זה?"."כי את זאת שהצילה,יותר נכון תציל אותנו." אמרתי בפליאה ובצחוק. "מה?,למה שאני אציל אתכם?". "כי את היורשת של הממלכה." הסתכלתי בפרצוף מבוהל על כל היצורים "אני לא מבינה!איפה אני נמצאת?". "ברוכה הבאה לארץ מגיקל גברתי.". "גברתי אני לא מבינה!" אמרתי להם. "הצלנו אותך כי את זאת שתציל אותנו מהדבר.הוא הורס וממוטט את כל הארץ,את כל המחוזות ואת היחידה שיכולה להציל אותנו לפי הנבואה." אמרתי להם   "מה זאת אומרת נבואה?". הם ענו "הנבואה על המושיעה של הארץ שתציל אותנו מהדבר,נבואה זו קיימת כבר שנים ועד לפני כמה זמן הכול היה שקט ולא חשבנו שדבר כזה יקרה עד שגילינו אותך,תוכלי לעזור לנו?"."תקשיבו,אני מצטערת אבל אני לא האדם שאתם מחפשים.אני בסך הכול נערה רגילה שרוצה לחזור הביתה."יצאתי מבקתת העץ וראיתי את ההר שעליו אני נמצאת ומתחתיו נמצא יער ענק שבקצה  נמצאת טירה נטושה וגדולה.הלכתי מההר והסתכלתי סביב בחשש עד שלפתע שמעתי קולות של סוסים דוהרים שעליהם ניצבים חיילים עם מסכות שחורות,הם התקרבו אליי במהירות עד שנמשכתי אחורה חזרה אל הבקתה,ששם היצורים הסתירו אותי.הם הסתכלו אליי בחשש.ואמרתי להם "יש דרך לצאת מכאן?".הם ענו "אנחנו לא יודעים,אבל אנחנו כן יודעים שאת היחידה שתוכל להציל אותנו." חשבתי על מה שהיצור אמר בעיניים הגדולות השחורות שדמעו ממנו והנהנתי בראשי "אני אעזור לכם,אבל אתם תעזרו לי לחזור הביתה,לכדור הארץ".

היצור שמח כל כך שהוא לחץ לי יד "עשינו עסק."וחייכתי אליו,אמרתי לו ששמי ליבי והוא אמר לי את שמות היצורים. "אני גרוף,מי שלידי זה גרינט,הוא גולי,וזה שמאחורה זה גרטל." שאלתי אותם "למה האות הראשונה של כולכם היא ג'." גרוף ענה "אין לי מושג,רוצה אולי לאכול משהו?" עניתי "בטח,אני גוועת.". התיישבנו בשולחן,והסתכלנו על הסיר מעץ שגולי הביא שממנו עלו ניחוחות טובים שהזכירו לי עוף.הוא פתח את המכסה ומה שהיה שם לא היה נראה בכלל כמו עוף!.שאלתי מה הדבר הזה שבסיר והוא אמר:"סנאי מבושל" וחייכתי למרות שלא באמת רציתי לאכול את זה.הוא שם לי חתיכה בקערה והרחתי את הריח שיצא מקערה ולא אהבתי אותו.

אחרי ארוחת הסנאי שממנו לא אכלתי דבר הלכתי לישון,גרינט סידר לי מיטה במרתף הקטן ששם ישנתי.איך השינה הייתה?האמת שהייתה ממש טובה.יחסית לטיולי שטח של הבית ספר.כשהלכתי לישון התכרבלתי ברשת עם עלים שהייתה מתחת למיטה.הכול היה טוב עד שבאמצע הלילה חלמתי חלום.לא סתם חלום ורוד,לא היו בו ממתקים,ולא את המשפחה,ולא הבנתי אם זה היה בכדור הארץ או בעולם החדש.

אני זוכרת שבחלום רצתי ביער והיו רעשים חזקים מאחוריי,עד שהאדמה רעדה וזזה.הגעתי למקום נטוש וראיתי אור בוהק כחול בעיניי עד שקמתי במהירות במיטת המרתף.סיפרתי לגרוף את החלום שהיה לי והוא חשב על משהו "על מה אתה חושב גרוף?" אמרתי לו והוא ענה: "אני לא בטוח מה זה היה,חלום או נבואה"."מה זאת אומרת נבואה?!". "תשכחי את מה שאמרתי,כנראה זה היה חלום.דברים כאלו לא קורים סתם, קדימה.צריך לצאת למסע".מה זה המסע הזה אתם שואלים?זה המסע שבו אנחנו צריכים להביס את הדבר שאף אחד לא יודע מה זה הדבר.כשיצאנו ראיתי את כל היצורים מחזיקים שקי עור על גבם,ולאחר מכן יצאנו לדרך.

בשעות הראשונות השתעממתי מאוד.כל מה שעשינו זה היה לרדת מההר הגבוה עד שהגענו למרגלות ההר וכבר היה מאוחר אז ישנו במערה קטנה שהייתה למטה.גולי הדליק את העצים שבערו ותוך כדי דיברתי איתו כשהוא ניסה להדליק את העצים והזרדים. "מתי אתה חושב שנגיע?"אמרתי לו,הוא אמר לי "לא יודע,אין לנו מסלול,אנחנו מחפשים את הדבר.אנחנו מניחים שהוא באזור של הטירה הנטושה,רואים שם שרפות.כנראה שיש שם מהומות"."מה יקרה שנמצא אותו?" אמרתי לו והוא הסתכל אליי בעיניו: " נצטרך להביס אותו.זו הדרך היחידה.."הלכתי לישון ועיניי היו פקוחות במחשבות על מה שיקרה ובגעגועים לאימא שלי.באותו זמן הבנתי כמה אני אוהבת את המשפחה שלי,וכמה שאני רוצה לחזור אליהם כבר.

בבוקר המשכנו במסע שלנו במרגלות ההר ליער שלמטה.לאחר שעה של הליכה הגענו ליער שבו הלכנו.

דיברתי עם גרוף."עוד כמה זמן נגיע?" הוא אמר לי "בעוד כמה ימים.זה ייקח זמן." לפתע הרגשנו רעידת אדמה,הסלעים זזו והחזקנו את העצים הדקים שלידינו עד שהפסיקה הרעידה."זה לא סימן טוב,לא סימן טוב בכלל.נצטרך להגיע מהר לטירה הנטושה,נצטרך להגביר קצב".התחלתי להיות מודאגת והמשכנו ללכת עד שראינו מפל מים ללא שום מעבר לצד השני."לא תכננתי שזה מה שיקרה." אמר גרוף וגרינט אמר לו "נצטרך לחזור אחורה." פתאום שמענו סוסים דוהרים אלינו ועמדנו במקום ופגשנו בחיילים שהתקרבו אלינו עם הסוסים שמהם הם ירדו."מורדים!" הם קראו. "לא!,אנחנו לא מורדים,אנחנו תומכים בשלטון".לא הייתי בטוחה במה שאמרתי,לא ידעתי אם הדבר הוא אדם.והם אמרו לי "אם כך תוכיחו זאת." גרינט  אמר:  "מה תרצו?" הם ענו לו "תשתחוו לשליט". כולנו הסתכלנו אחד על השני עד שהחלטנו לברוח לצד השני עד שגם משם באו חיילים,הוקפנו כולנו בחיילים שלופי הסכינים שהתקרבו אלינו. "עכשיו אתם תלמדו לא להתעסק איתנו!". עד שלפתע חץ פגע בבטנו של החייל שהתמוטט, ניצלנו את הזדמנות זו ונלחמנו בחיילים,גרינט שלף את חרבו ונלחם בחיילים.עד שחייל אחר חטף את גרינט ואיים על חיוו ואמר לנו: "תיכנעו או שהוא לא יהיה איתכם".עד שגם בחייל זה פגע חץ בבטן,גרינט השתחרר מידיי החייל וחזר אלינו.האיש עם החץ וקשת בא אלינו,ראינו את פרצופו.הוא היה בן אדם עם שיער חום שטני ועיניים כחולות."גם אני שונא אותם." הוא אמר.

אמרתי לו חזרה "אפשר לדעת מה שמך?". "כן,סליחה שלא הצגתי את עצמי.קוראים לי מייקל." אמרתי לו "ליבי.". חייכנו אחד אל השני.גרטל,גולי,גרינט, וגרוף הסתכלו עליי במבט חושד.הבנתי שהם הבינו שקצת התאהבתי בו.

ישבנו סביב המדורה שהדלקנו ליד המפל ולידינו היו כל הסוסים ולידם שכבו החיילים שנפגעו. גולי שאל את מייקל. "איך הגעת לכאן?" מייקל ענה: "גם אני רוצה להפיל את השלטון,אני מבין עכשיו שזה שליט הדבר."

גרטל אמר "איך נעבור את המפל עכשיו?".מייקל חשב על משהו לפי פרצופו והוא קם.ושאלתי אותו "לאן אתה הולך?" הוא לא ענה ועלה על הסוס שהיה לידינו.הוא הלך עם הסוס אחורה ולפתע הגביר את מהירותו ודהר למפל.לא הבנתי מה קורה.הייתי בטוחה שהוא ייפול עם הסוס למטה אך פתאום ראינו בפליאה את מייקל עם הסוס בצד השני של המפל.והיינו בתדהמה.הוא שלף את חבלו וזרק אותו לצד שלנו ואמר לי "תקשרי את החבל לסלע חזק!" קשרתי את החבל חזק לסלע וגם הוא. מייקל אמר לנו שעכשיו נוכל לעבור מהצד השני לצד שלו.הבנתי מה הרעיון שלו אבל פחדתי.כולנו היינו חוששים . "אל תפחדו,אתם יכולים!" לא ברור לי למה אבל הלכתי אל החבל ותפסתי אותו,מייקל משך את החבל שיהיה מתוח במיוחד ועזר לי לעלות.זזתי בעזרת הידיים והרגשתי שהחבל עומד להיקרע אך מייקל אמר שהכול בסדר ושאני מסוגלת.אחרי כמה דקות הגעתי לצד השני,ומייקל חיבק אותי.עד מהרה כל השאר עברו בעזרת מייקל ואני את המפל עם החבל.לאחר חצי שעה כולנו הגענו לצד השני בשמחה.המשכנו את המסע בתחושה של חוזקה גדולה יותר.

במקום רחוק קילומטרים רבים ממיקום המורדים בטירה הנטושה נמצא היכל שבו נמצא השליט.ההיכל היה ריק חוץ מעבד שהלך אל חדר ריק שבתוכו אמר "אדוני,אני כאן." פתאום שומעים את קול השליט."מה יש לך בשבילי?".העבד אמר לשליט "הסוכנים שלנו סיירו בממלכה וראו את חבורת החיילים ששלחת פצועים ואיתם הסוסים שנמצאו איתם."תמצאו לי את המורדים האלו!,עכשיו!. העבד ענה בפחד."איך?" שמעו את השליט מתקרב אל העבד ומניח את רגלו על ראשו בעוד העבד משתחווה."תוציא את הצבא,הגיע הזמן לסדר.אם עד מחר הם לא אצלי כולם אתה תשלם!" העבד פחד,השליט הוריד את רגלו והעבד רץ החוצה.

ראו את פניי השליט שהיה משופם בעל פרצוף מרושע.השליט הלך אל הכיסא שבו הוא יושב,הוא פתח את הכיסא והוציא ממנו קריסטל כחול וחייך חיוך נבזי.

המשכנו בדרך לטירה,תוך כדי הדרך דיברתי עם מייקל:"איך הגעת לכאן?"שאלתי. מייקל ענה "אני נולדתי כאן." "אבל אתה בן אדם רגיל." אמרתי לו. "אין לי מושג למה."."אתה מכיר את כדור הארץ?" הוא הסתכל אליי במבט מופתע "מה זה כדור הארץ?"אמרתי לו "משם הגעתי.יש שם טכנולוגיה" הוא צחק "לא הבנתי,יש לכם מחשב?" שוב פעם הייתה רעידת אדמה והפעם חזקה יותר מפעם שעברה."מחשב?רגע איך אתה?! התגלגלנו ביער.עד שמהצד השני הגיע צבא.הסתכלתי על מייקל."אתה שיקרת!אתה כן מכדור הארץ!מי אתה באמת?!הוא הסתכל עליי וברח. גרינט הסתכל."הוא בגד בנו!." רצנו אל עבר הצבא שהתקדם אלינו,ידענו שאין כמעט סיכויים שננצח בקרב,עד מהרה כל הצדדים התמלאו בחיילים עם חרבות וסוסים.ראינו את השליט מתקרב אלינו עם הסוס השחור."שלום לחבורת המורדים!,אל תלכו יש לנו הרבה על מה לדבר!" הוא החזיק קריסטל,ומאחוריו היה מייקל."אתה בגדת בנו!איך אתה לא מתבייש ?!" . מייקל הסתכל אלינו במבוכה.ואמר "אני מצטער,הוא הבטיח להחזיר אותי הביתה." מייקל הסתכל על השליט צוחק עליו ואז הוא נתן מכה לסוס ורץ אליי.השליט הרים את הקריסטל."לאן אתה חושב שאתה הולך?!" הקריסטל הוציא אור והכה ברק ששחרר הוריקן."זהו הסוף! עכשיו אני שולט בכול." מייקל רץ איתי הצידה ותקע חרב בחייל שרצנו לכיוונו ויצאנו מהמעגל.גרינט,גרטל,גולי,וגרוף נשארו מאחור.וצעקו "תברחי!" השליט תפס את היצורים ולקח אותם.

כל הצבא רץ אחרינו בעוד אנחנו רצים ביער.הצבא הגיע עם השליט עד מהרה אלינו וצד אחד נשאר חשוף לבריחה אך החץ וקשת כוון על אחד מאיתנו."במי נבחר?" אמר השליט ברשעות."את או אתה? המושיעה או האצילי? אולי אתם תבחרו?" מייקל הסתכל אליי ואמר "מצטער על הכול.הוא התקדם והבריח אותי בריצה הוא צעק "רוצי ואל תסתכלי אחורה!" החץ השתחרר מהקשת ופגע במייקל בעוד רצתי קדימה בלי להסתכל אחורה כמו שאמר.ראיתי כבר את הטירה הנטושה.והתחבאתי מאחורי סלע גדול עד שכל הצבא הלך,הזלתי דמעות אך בשקט שלא ימצאו אותי.חיכיתי שעה עד שהייתי מוכנה לצאת ואמרתי לעצמי "אני אציל את כל החברים שלי!". קמתי והלכתי לטירה הנטושה.

רצתי במהירות אל הטירה,והאדמה רעדה,הבנתי שאין לי הרבה זמן.היו רעשים חזקים מאחוריי .נכנסתי לטירה הנטושה אל תוך היכל שבתוכו החלל היה ריק.הסתכלתי בהיכל וראיתי אור בוהק חזק וראיתי את הקריסטל מונח על השולחן.הבנתי שזו מלכודת וגם כי מה שחלמתי לפני כמה ימים לא היה חלום אלא נבואה שמתגשמת.השליט עלה מאחורי הקריסטל ועמדנו פנים אל פנים."אז..ליבי.את לבד עכשיו איתי.אין כאן חיילים,ואין כאן עוד מורדים.את יודעת מה קורה עכשיו לחברים שלך?,הם מחכים לדין שאחריו הם יהיו המשרתים שלי כל החיים שלהם.ואת תצטרפי אליהם!הוא שלף את הקריסטל וכיוון אותן אליי.הייתי בטוחה שאני עומדת למות עד שהרמתי את ידיי.שחסמו את כל כוח הקריסטל שבא אליי.הייתי מוגנת בעוד כל הכוח שוגר אל השליט.הייתי בהלם.והרגשתי בעלת כוח.הרמתי את הקריסטל,והנפתי אותו באוויר ויצא ממנו ברק כחול שהחזיר את כל הצבע לעולם.השמיים חזרו להיות כחולים.היער חזר לפרוח.כל הטירה הפכה לצבעונית.

ולפתע ראיתי את כל חבריי באים אליי בשמחה ומחבקים אותי.

לפתע פתחתי את עיניי בספרייה וראיתי את ספר המהפכה הצרפתית לפניי.הסתכלתי בשעון שלידי וראיתי שעברה חצי שעה מאז שבאתי לספרייה ואמרתי לעצמי "כל זה היה חלום?איך זה הגיוני?". הוצאתי דף מהמחברת קומיקס שלי והתחלתי  לכתוב את הסיכום על המהפכה הצרפתית.אמרתי לעצמי "צדקת מייקל,הכול אפשרי".

 

נשלח ב