הנעליים של ארטמיס

-1397, צרפת-

אליסה בהתה בשמיים. ואז הסתכלה למטה, לגן. עצים ירוקים ופרחים בכל הצבעים. אילו רק יכלה לצאת החוצה… לפחות לגן הארמון! אבל מאז שהייתה בת 14 הוריה אסרו עליה לצאת החוצה. והכל בגלל הכתר המטופש הזה! היא רצתה לזרוק אותה מהמרפסת, לראות אותו נופל ומתנפץ למיליון רסיסים קטנים, האור המשתקף ביהלומים מסנוור אותה. אבל משהו עצר אותה. משהו תמיד עצר אותה. גם עכשיו, ה"משהו" עצר אותה מלהוריד את הכתר, כאילו ה"משהו" מפחד שהכתר יחליק מידיה וייפול. היא חשבה על משרתיה הקודמים. אילולא נסטה או מייק היו פה עכשיו, הם היו מספרים לה מה הולך בחוץ. על המשרתת שהתאהבה בשומר, על אביה שנצפה מדבר עם הרוזנת ממוטפיור, על אחיה שנתפס מתנשק עם הזמרת המפורסמת קייטי ליאופלי. אבל המשרתים שלה ידעו עכשיו, והועפו למטה, למטבחים, לשונם נקרעה מפיותיהם האומללים. "למה לא יכולתי לסתום את הפה?!" חשבה אליסה, מניחה לדמעה לזלוג לאט על לחייה השמאלית. ועכשיו יש לה שני משרתים אחרים, זועפים ושקטים. "למה, למה זה מגיעה לי? למה דווקא אני קיבלתי כוחות שאינני יכולה לשלוט עליהם, בגלל זוג של יהלומים מטומטמים?!" היא התחילה לבכות בהיסטריות עכשיו, מניחה לדמעות לזלוג בחופשיות. בתגובה גשם זלעפות התחיל לרדת, מרטיב גגות קש קטנים, מחוץ לשער הארמון. היא סגרה את דלתות המרפסת והנוף היפיפה נחסם מעיניה.

אליסה נופפה לנתיניה בעלי העיניים הנוצצות. היא אהבה את החלק הזה של העיר. הם היו תמימים ונאמנים, חושבים שבני המלוכה לעולם לא יבגדו בהם. אבל הם לא ידעו כמה אכזריים היו הוריה. הם גם לא ידעו שאליסה שם רק בשביל הרקע. מיד כשיגיעו לחלק המסוכן של העיר היא תשלח הביתה על סוסתה האפורה, בו, ובליווי אחד מיועציו של אביה. למרות שאהבה את החלק הזה של העיר, היא לא יכלה לחכות שהנסיעה תיגמר והיא תישלח הביתה על בו, ותראה את הדרך לצד החוף. כל פעם שאמא ואבא הלכו לאנשהו כדי לעשות משהו משעמם כזה או אחר, היא חיכתה לרגע בו תוכל לרכוב ליד הים, לראות ספינות רחוקות שטות מתחת או לצד השמש (תלוי בשעה). היא חייכה לאור המחשבה והמשיכה לנופף. אליסה לא ידעה שהפעם כשתחזור היא לא תראה שוב את החוף הזה….

אליסה הזיזה מעט את הענן האפור, ואז, בתנועת אצבע מהירה העלימה את הענן, מעיפה אותו אל האופק. השמש חייכה אליה עכשיו. היא הייתה שמחה שליתר שינוי היא לא השתמשה בכוחותיה לרעה, כמו שאביה ואמה אילצו אותה להשתמש. השמש האירה על העיר שלה עכשיו. היא הייתה בטוחה שאמה ואביה בטוח יראו את השמש מאירה, ויכעסו עליה כשיגיעו הביתה. איך היא יכלה להשתמש בפריקיות שלה למשהו מלבד לשליטה? היא גלגלה עיניים כשחשבה זאת. כוחותיה לא היו 'פריקיות' או משהו מרושע שאפשר לנצל. הם היו משהו שצריך לשלוט בו ולהשתמש בו לטובה. היא שמחה שניצלה את ההזדמנות הזאת, שבה הייתה בלי אמא ואבא, ויכלה לנצל את כוחותיה לטובה, סוף כל סוף.

"נסיכה!" וינטרופוס, משרתה המעצבן נכנס לחדרה. "מה?" היא אמרה בחוסר סבלנות למשרתה. "א… שרי… מר…" הוא גמגם בהיסטריות. "דבר ברור, וינטרופוס. תשתמש בלשון הזאת שלך בחוכמה. אלא אם כן אינך רוצה לשון…" אמרה בתאוות נקמה, שנוצרה בכך שזרק את עבודת הרקמה האחרונה שלה. הוא רק פתח את פיו, בתקווה שלא יגמגם הפעם, והמשרתת השנייה שלה, טימוס, עברה במסדרון בריצה תוך כדי שהיא צועקת, "בגידה! מרד! אש גיהינום! שריפה! מלחמה! סוף העולם!" "אופייני לטימוס," חשבה. אבל ברגע זה לא יכלה לשפוט אותה, כי מבפנים היא הייתה בדיוק היסטרית כמו שטימוס הייתה. אבל מבחוץ היא הייתה הנסיכה שהורגלה להיות. היא לקחה את ידו של וינטרופוס ורצה לצדו באלגנטיות. אבל כשהגיעה לקומה יציאת החירום, אז הופיע רצונה האמיתי. היא נתקלה בכוונה באחד המשרתים ההיסטריים וכך איבדה את וינטרופוס. לאחר מכן עזבה את התנהגותה המלכותית, חלצה את נעלי העקב שלה בבעיטה, קרעה את החלק התחתון של שמלתה (שהפכה למיני) והתחילה לרוץ למטה, לעבר המטבחים. למזלה, המטבחים היו מאוד למטה, במרתפים של המרתפים, בעיקר החלק בו שוטפים את הכלים, כך שהיא רק הייתה צריכה להתחמק מהאש למטה ולרוץ למטה למטה למטה. כאשר התחמקה מהאש הלוהטת שנתנה לה כוויה קלה, היא מצאה את חבריה, מייק ונסטה, מקובצים בפינה, מחבקים זה את זה. כשראו אותה, הסתירו את פניהם בהגנה עצמית, אבל היא חייכה אליהם באהדה. הם חייכו בחזרה. הם סימנו לה להתקרב והיא התכופפה אליהם. אילולא רק יכלו לדבר! היא לקחה את הכתר שלה. התכשיט היפה שיקף את שערה הצהוב הבהיר והקצר, שהסתיר מהצדדים את עיניה הכחולות. ארבעה יהלומים כסופים, בתוך קורי עכביש של כסף, מעוטר ביהלומים ורודים וכחולים קטנטנים. שניים מהיהלומים הצדדיים היו קטנים והאמצעים גדולים ונוצצים. היא חייכה אל השתקפותה, ואז הרימה את מבטיה אל חבריה ושברה את הכתר לשניים. מייק ונסטה הביטו בה בתדהמה. נראה שהם עדיין לא התרגלו לרעיון שאסור להם לדבר, כי הם ניסו למחות. היא נתנה למייק את הצד הימני ולנסטה את הצד השמאלי. "תשמרו עליהם כמו על חייכם… אתם חשובים לי יותר מכל דבר, רק עליכם אני סומכת." ובמילים אלה הובילה אותם למעלה, מגוננת עליהם מפני האש, מראה להם את הדרך. הם יצאו מהארמון בבטחה והיא עזבה אותם לאחר חיבוק ארוך. בלית ברירה ובעיניים אדומות, מצאה את וינטרופוס שוב, ועשתה כל מה שאמר כדי להינצל. אך אליסה מעולם לא חזרה לגדולתה המלכותית. למעשה, היא נטשה את וינטרופוס הכי מהר שיכלה והתחבאה מהעולם. עוזבת את כוחותיה וכל השאר. לחיים שקטים ושלווים. אך הקללה עדיין נותרה על ילדיה.

-620 שנה אחרי כן-

מיסט הסתכלה הלוך על הנופים משתנים במהירות. פעם יער, פעם נהר, פעם שדה… בעיקרון זאת הייתה עוד נסיעה לסבא וסבתא. מינוס כל התיקים והארגזים והמזוודות והעבירה לביתם. אביה תמיד אמר לה שכדי לחיות כמו שצריך צריך להחליט החלטות קשות. ״כמו לעזוב את אשתך כדי להציל את בתך,״ הוא תמיד אמר לה. מיסט לא הבינה את זה. אמה תמיד חייכה בכל התמונות ונראתה מאושרת. "אז למה, בשם הפרח שעל שמו נקראה, אבא עזב אותה?" שאלה את עצמה. סבא וסבתא הכירו את אמא שלה, אבל גם אם היא שאלה הם שתקו והתעלמו ממנה עד שירדה מהנושא. ״אל תהיי עצובה, פרח מידלמיסט שלי, הכל יהיה בסדר…״ הוא אמר לה ממושב הנהג. ״אבא!״ מיסט התלוננה, ״תפסיק לקרוא לי ככה! ואני יודעת שהכל יהיה בסדר!״ ״אני רק עובר לעבודה חדשה-״ הוא התחיל לומר מה שאמר שוב ושוב במשך השבוע האחרון. ״אנחנו צריכים את הכסף, בלה בלה בלה…״ מיסט גלגלה עיניים. ״את בטוחה שאת בסדר?״ הוא שאל בדאגה. ״לפעמים אני מרגישה שאתה רוצה לגרום להרגיש לא בסדר בכוח!״ מיסט שילבה זרועות. אבא שתק אבל הביט בה בשעשוע מבעד למראה. מיסט זרקה עליו כדור נייר, ״אני לא תינוקת! תפסיק להסתכל עליי ככה." "ותתרכז בנהיגה!״ הוסיפה. אביה נאנח, ״תכף מגיעים, מיסט.״ שאר הנסיעה עברה אליהם בשתיקה. אביה התנהג באופן מוזר מתמיד. דאגני יותר, אחראי יותר, מעצבן יותר… בדרך כלל אביה היה כיפי וזורם. עכשיו הוא התנהג כמו… טוב, כמו אבא רגיל. הם הגיעו לבית של סבה וסבתה. ״זאת התחנה שלך!״ הוא אמר כמו נהג אוטובוס. מיסט שיחררה את עצמה מהחגורה השחורה, המודבקת מחדש בסלוטייפ, ויצאה מהאוטו. ברגע שיצאה אביה התחיל לנהוג אל תוך רחוב אחר.

מיסט לא הבינה את זה, "הוא לא יורד איתה?" אבל אז כמו במטה קסם נשלחה אליה הודעה מאביה, ״אני יבוא יותר מאוחר, תיכנסי הביתה, עומד לרדת גשם.״ טיפת מים נפלה עליה. ואחריה עוד טיפה ועוד טיפה עד שירד גשם זלעפות. מיסט סוככה על ראשה בזרועותיה ורצה לעבר הכניסה. ״אסור לסמס בזמן הנהיגה!״ נזפה בו. ״ניניבניני!״ הגיעה הודעה ממנו בצירוף סמיילי מוציא לשון. מיסט גלגלה את עיניה ודפקה בטירוף על הדלת השחורה. נשמעו רטינות וכמה צעקות, עד שסבתה פתחה את הדלת. מיסט חיבקה אותה והם נכנסו פנימה מחובקות. ״מיסט!״ סבה קרא. ״סבא!״ היא חיבקה גם אותו. יש משהו שחייבים לדעת על סבא וסבתא שלה. קודם כל, לבית שלהם יש שתי קומות וגינה ענקית עם בריכת ציפורים. שנית, לסבתא שלה יש שיער לבן עד המותניים. יש לה עיניים כחולות ואוהבות ומקור בלתי נדלה של אנרגיה. לעומת זאת, סבא שלה היה בדיוק ההפך. זקן, עצלן ועייף. אך בכל זאת חביב. מיסט השתחררה בעדינות מהחיבוק. סבתה שלה מיהרה חזרה למטבח וסבה שלה חזר לראות טלוויזיה. מיסט נשארה לבד.

היא פנתה למעלה, לחדרה. היא נכנסה לחדר הריק. "חדרה," היא תיקנה את עצמה. כל מה שהיה בו היה שולחן קטן, ומזרון לבן עליו שמיכה ורודה וכרית כחולה. אבל זה לא מה שאהבה בחדר הריק. היא פנתה לחלון עם המסגרת הלבנה. היא החליקה את ידיה על המסגרת, פתחה את החלון, ונתנה לרוח לנשוב לתוך החדר. היא הביטה על הנוף. גגות על גגות של אדום, עצים מציצים מדי פעם מעל לגגות. היא החזיקה את מסגרת החלון והרימה את עצמה כך שהתיישבה על אדן החלון. היא הביטה למטה. סככה של קש חום הצלה על פינת ישיבה שבקושי נראתה מבעד לשכבות השתי וערב של הקש. היא הייתה צריכה רק לקפוץ, ותשב על הסככה. וזה בדיוק מה שעשתה. הרוח בידרה את שערה בזמן הקפיצה והיא שיחררה את הגומייה משערה, נותנת לקצוות שיער בלונדיני לדגדג את פניה. היא נחתה על הישבן, אבל הנחיתה הייתה רכה. הרוח לא נתנה לה לשבור שום עצם. תמיד הייתה לה ולרוח הבנה מסוימת, למרות שהרוח היא לא יצור חי. "שלום, בלונדי…" מישהו אמר. מיסט קפצה במקומה, מבוהלת. היא סובבה את ראשה. נער גבוה ונאה, בעל שיער חום ועיניים ירוקות הסתכל עליה, "ארטמיס!" "שלום לך, מיסטיקל…" הוא זחל אליה ונישק את שפתיה בעדינות. מיסט חייכה. היא הכירה את ארטמיס לפני שנים, כשביקרה פעם אחת אצל סבה וסבתה. היא התבקשה להביא ירקות מהירקן, והוא היה זה שמכר את הירקות. הם התחילו לדבר ובסוף השיחה היא נתנה לו את הטלפון שלה. הוא התקשר אליה כמה פעמים, וכל פעם כשהגיע העירה הם נפגשו. מאז שהתחילו לצאת לפני שנתיים, הוא היה מסמס לה כל בוקר, "בוקר טוב!" וכל ערב היה מספר לה איך היה יומו. שפתיהם התנתקו בעדינות וארטמיס נישק אותם עוד פעם אחת לפני ששוב התנתקו שפתיהם. "התגעגעתי אלייך," לחש באוזנה. "עכשיו תראה אותי הרבה מאוד, אל תדאג…." היא לחשה בחזרה. "הבאתי לך משהו," אמר לה, נבוך מעט. "מה זה הפעם?" היא צחקה. ארטמיס אהב לתת לה מתנות. היה לה כבר בובה של חתול, טבעת ברזל פשוטה, ארנק שאמו תפרה וסיכה קטנה לשיער. מיסט לא אהבה לשים סיכות בשערה, אך בכל זאת, הסיכה תמיד הייתה עליה, בכיס המעיל. הוא חשף לפניה זוג נעליים. מיסט פערה עיניים, "ארטמיס! ממש התעלית על עצמך, אני… אני…לא יודעת מה לומר…." מיסט ידעה שלמשפחתו של ארטמיס יש בעיות כלכליות. הם לא היו עניים, אבל בכל זאת. ולקנות לה נעליים…. זה בטוח יצא מהתקציב. "אל תאמרי כלום, פשוט תמדדי את הנעליים," ארטמיס הושיט לה את הנעליים. מיסט צחקה וחלצה את נעליה, נועלת את השניות. הם תאמו לה באופן מושלם. היא בחנה בכפות רגליה שעוטרו כעת בנעליים. הם היו בצבע תכלת, חוץ מהקדימה שהיה בצבע לבן מבריק, ומהצדדים שהיו להם נצנצים בצבע כסף. השרוכים היו אף הם בצבע לבן, והיו שני יהלומים (מיסט קיוותה שהוא מזויף) בצבע כסף. בצד הימני בנעל ימין היה אחד קטן, ובצד השמאלי בנעל השמאלית היה אחד גדול יותר. היא הביטה בהשתאות ברגליה עד שארטמיס אמר, "אל תתרגשי יותר מדי, מצאתי אותם במכירת חצר. הם בקושי עלו חמישים שקל." מיסט הסמיקה והפסיקה להסתכל על רגליה. "תודה." "בבקשה," ארטמיס עצם את עיניו ורכן קדימה. מיסט רכנה קדימה אף היא, ונישקה אותו. "כדאי שתלך עכשיו," אמרה לו לאחר רגע של שקט, "סבא וסבתא שלי לא אוהבים אותך. שנינו יודעים את זה." ארטמיס הנהן, "נתראה בבית הספר." הוא נישק אותה באריכות. כשפתחה את עיניה, הוא נעלם.

-שבוע לאחר מכן-

חמש אחר הצהריים. אבא שלה עדיין לא סימס לה. "מה קורה לו?" חשבה. כל יום מאז שהגיעה לבית של סבה וסבתה, הוא כתב לה. הוא הסביר לה שהוא מאוד עסוק בעבודה ואינו יכול לבוא בינתיים. הוא הסביר לה שהעבודה נותנת לו אוכל ומחסה, ושהוא בסדר. אבל היום הוא לא סימס לה. היום היא לא שמעה ממנו אפילו בוקר טוב. מיסט התחילה לדאוג. מלבד זאת, דברים מוזרים קרו בשבוע האחרון. כשהלכה לבית הספר אתמול, ירד גשם זלעפות. היא לבשה את הנעליים מארטמיס. המים התחילו להרטיב את הנעליים. לבסוף אחד מהיהלומים החלו לרדת מהנעל והצבע התחיל להתקלף, אז מיסט עצרה במקומה וזעקה לשמיים, "גשם מטומטם!" מיד העננים החלו לפנות מקום לשמש, והגשם הפסיקה לרדת, קשת יפהפייה מתגלה. הרוח ייבשה את נעליה והנעליים חזרו למראם הזוהר. מידלמיסט חשבה שדמיינה את זה. אבל היא טעתה.

היהלומים בנעליה לא היו סתם יהלומים מזויפים, הם היו יהלומי המאג'יאה. האגדה אומרת שפעם היה היהלום חלק מהכתר של נסיכה בימי הביניים. האגדה אומרת שהיא הייתה מכשפה. העם פנה נגד בני המלוכה, ושרף את כל הארמון. אבל היהלומים נגנבו על ידי אחד מהמשרתים, עברו מדור לדור עד שהגיעו לארטמיס, וארטמיס נתן את זה למיסט בידיעה שזהו קו ההגנה היחיד שיהיה לה, ושהיא היחידה שיכולה להפעיל אותם. כי משהו מגיע לעיירה שבה סבא וסבתא שלה גרו, רוזנביר. משהו רע.

מיסט עזבה את הטלפון ועברה לבחון את נעליה. היא לא הייתה בטוחה לחלוטין שהיא דמיינה את זה. בשיא העדינות, היא הורידה את אחד היהלומים מנעליה. זה היה קל להפליא. היא שקלה את היהלום בידיה. הוא היה קל למדי. היא הרימה את היהלום. היא התבוננה בעדו אל חלון חדרה. משהו שחור הפריעה לה לראות, מלבד הטשטוש. היא הפכה את היהלום והסתכלה על השחור. משהו היה כתוב שם. היא לקחה זכוכית מגדלת והביטה על המילים. πριγκίπισσα Αλίκη. "מה זה אומר?" היא חשבה. היא לקחה את הטלפון שלה. שום הודעה מאבא. מיסט נאנחה. היא פתחה את אפליקציית גוגל תרגום וצילמה את מה שהיה כתוב שם. הנסיכה אליסה, זה היה התרגום. היא אף פעם לא שמעה על הנסיכה הזאת. אולי זאת אליס, מהרפתקאות אליס בארץ הפלאות? בטוח שלא. היא פתחה את גוגל, וחיפשה את הנסיכה אליסה ברשת. מיד צצה ויקיפדיה. היא פתחה את האתר. לאחר קריאה ממושכת של העמוד הקצר יחסית, היא לא הבינה איך הסיפור המוזר הגיע לויקיפדיה. אליסה הייתה נסיכה שאמרו עליה שהיא יכלה לשלוט במזג האוויר. העם פחד ממנה אז הם ארגנו צבא והצבא שרף את הארמון עד אפר. אבל האגדה אומרת שהנסיכה אליסה ברחה וניצלה, התחתנה והקימה משפחה. משפחה שקיימת עד היום. משפחת ג'ונוולקר. זה היה הדבר הכי מוזר. כי ג'ונוולקר היה שם המשפחה שלה.

"סבתא, את יכולה לבוא הנה רגע?" מיסט צעקה מלמעלה. היא שמעה רטינות וצעדי רגליים כבדים עולים במדרגות המתכת. סבתה התייצבה לצידה, "מה, מיסטי?" "מה זה?" מיסט הצביעה על מסך הטלפון שלה. סבתה רק הביטה בכותרת ולקחה את הטלפון. "למה הסתכלת על זה?" צעקה. "למה זה משנה?" מיסט צעקה בחזרה. "למה הסתכלת על זה?" סבתה התעלמה משאלתה. "למה אכפת לך?" מיסט צעקה עליה. "בגלל ש…." סבתה צעקה עליה. היא נשמה נשימה עמוקה ונרגעה, "למה הסתכלת על זה, מיסט?" מיסט נרגעה אף היא, "למה יש לנסיכה את אותו שם המשפחה כמו שלנו?" "מה שם המשפחה של הנסיכה?" חשוב לציין, סבתא שלה היא שחקנית נוראית. מיסט התנשמה בכבדות, "את יודעת!" סבתה נאנחה והתיישבה על כיסא, "את צודקת…"

עבר כבר יום מאז שסבתא שלה סיפרה לה על הנסיכה אליסה, ועל הקרבה המשפחתית שלה אליה. אביה עוד לא סימס לה, וזה התחיל להדאיג ולעצבן אותה בו זמנית. "היי, אבא. איך הולך?" היא הקלידה. היא התכוננה ללחוץ על 'שלח', אבל אז התחרטה ומחקה הכל. "מה אם הוא עסוק?" חשבה, "מה אם היא תפריע לו באמצע משהו חשוב?" היא סגרה את הטלפון ובעטה ברגל השולחן. סבה דפק על הדלת, "טוק טוק." מיסט נאנחה, "סבתא שלחה אותך?" סבא שלה צחק, "חכמה כמו תמיד." חיוכו נעשה עצוב בשנית. "זה לגבי אבא?" היא שאלה. "חלקית," הוא אמר. מיסט קמה ממקומה, "תמשיך…" "סיפרת לסבתא שהצלחת לשלוט במזג האוויר לפני יומיים, נכון?" הוא שאל. מיסט הנהנה. "אז מישהו זיהה דם על טבעי, בעקבות ה…פעילות שלך. והוא בא להרוג אותנו." "מי זה הוא?" היא שאלה. הוא נאנח, "איננו יודעים," הוא אמר. מיסט פלטה צעקה, "כל זה מטורף! איך אני אמורה להאמין לזה?" סבא שלה צחק שוב, "גם אני חשבתי ככה. אבל כשראית את הקסם, לא רק שלא תאמיני את תרצי שזה לא יהיה אמיתי." סבא שלה הצליח להפחיד אותה, אבל משום מה היא האמינה לו ולא לסבתא. אולי בגלל שסבה היה מישהו שהתחיל להאמין וסבתה נולדה עם האמונה. "למה הסתרתם את כל זה ממני?" היא שאלה. הוא נאנח, "בגלל אמא שלך." "מיסט הזדקפה, "מה לגבי אמא?" "היא כמעט השתגעה בגלל זה. היו לה סיוטים מהכוחות של אבא שלך, מה שנשאר מהם…. היא התחילה ללכת מתוך שינה. סבתא שלך הייתה צריכה ללמוד היפנוזה בשביל להוציא לה את הזיכרונות מהראש. ואבא שלך עזב אותה כדי שזה לא יקרה שוב. לא רצינו… אבא שלך לא רצה… שזה יקרה גם לך." מיסט חייכה, היא סוף סוף שמעה את הסיפור האמיתי על אמא שלה…. "הוא יתאכזב לשמוע שגיליתי את זה, הא?" היא התבדחה. "חבל שהוא לא ישמע," סבא שלה אמר, החיוך נמחק מפניו. "מה? מה זה אמור להביע?" שאלה מיסט, חיוכה גם הוא נמחק. "אבא שלך…. אלייוס נהרג על ידי אחד מציידי הדם העל טבעי," סבה אמר, דמעה זולגת במורד לחיו. הוא משך באפו. למיסט לקח זמן לעכל את דבריו. אביה… מת… נהרג… נרצח. מיסט נפלה על רגליה והתעלפה.

היא התעוררה במיטה של סבה וסבתה, מזיעה. סבתה התעוררה בכיסא שלידה, "מיסט!" מיסט התכווצה במיטתה, "למה שיקרת לי?" "מיסט-" החיוך נמחק מפניה. "למה?" מיסט צרחה. "מיסט… אני-" סבתה התחילה. "לא אל תגידי לי מיסט!" היא צעקה. סבתה הניפה את ידה באוויר. מיסט מצמצה והרגישה את שריריה נרגעים. וגם היא נרגעה. סבתה שלחה את ידיה על פיה אוטומטית, "אני… אני מצטערת אני לא שולטת על זה…" "זה בסדר…" היא אמרה, ומיסט לא הייתה בטוחה אם זה הכישוף או היא מדברת. ולפני שסבתה הספיקה לומר משהו נוסף עיניה נעצמו.

כישוף ההרגעה כבר עבר מזמן ומיסט הייתה בכל זאת די רגועה. די. נאסר עליה להגיע להלוויה. היא נשארה לבד בבית והתאבלה על אביה בשקט. ואז היא הבינה את זה. היא לא אמורה להיות עצובה, היא אמורה לכעוס. היא ארזה עכשיו ל"בריחה". "היי, אל תהיי כזאת מבואסת," סבה אמר לה. "אני לא מבואסת. אני… אני פשוט לא מבינה את זה. למה אנחנו בורחים?" מיסט שאלה. "אנחנו לא בורחים-" סבה אמר. "כן, אנחנו כן!" היא צעקה. גשם התחיל לרדת. "מיסט, זה הכרחי בשביל להינצל-" סבה התחיל. "למה אנחנו… אני וסבתא (סבה עיקם את אפו. הייתה למיסט הרגשה שהוא קצת מקנא בה ובסבתה) לא יכולים פשוט לחסל את האנשים הללו אחת ולתמיד?" מיסט שאלה. "כי זה מסוכן מדי!" סבה אמר. "אתה לא רוצה להכאיב להם? לגרום להם להצטער על מה שעשו לאבא?" היא צעקה וברק הרעים בחוץ. "נקמה לא תחזיר את אלייוס," סבה לחש ספק קבע. "זה לא נקמה זה צדק!" היא אמרה בהחלטיות. סבה שתק. הוא ידע שהיא אומרת את זה לעצמה כדי להרגיש טוב עם רגשותיה. הוא יצא מהחדר. היא המשיכה לארוז. היא הסתכלה על מזוודתה, על האריזה הגמורה. אחת הפינות הייתה ריקה. לאחר מכן היא לקחה את הכרית והוציאה מתוך הציפית שק עור. היא שקלה אותו בידה ולאחר מכן הוציאה את תכולתו. סכין כסוף בעל ידית חומה קצרה. היא חייכה וחיוכה השתקף בסכין. "תודה, אבא…" היא אמרה. היא הוציאה את נעליה (שהיו המקור לכוחותיה) והחביאה את השק בתוך הנעל שלה.

חצות. היא נשארה ערה עד חצות. היא הלכה על קצות אצבעותיה, לקחה את הסכין, הנעליים, התיק והמזוודה שהכינה מראש וירדה למטה, לחדר הספרייה. היא לקחה את הספר שכבר חיטטה בו מקודם ושיננה את מה שכתוב בו. "הגן הגן על שטחי," מילמלה, "אנשים רעים הרחק ממפתן ביתי. הרחק הרחק הרחק. ברקום סבה, ברקום סבה, ברקום סבה." לאחר מכן יצאה החוצה ומילמלה את זה מחדש. היא הסתובבה במקום שלוש פעמים, שלחה את ידיה לאוויר, ואז החזירה אותם למטה והעלתה אותם למטה לאט. היא רקעה ברגלה וטופפה על רגליה, שוב ושוב. היא טפפה על ברכיה 23 פעמים ורקעה 15 פעמים, עד שהרגישה הדף אוויר ולקחה צעד קדימה מבית סבה וסבתה. היא זרקה מכתב על המדרגות המובילות לדלת וצעדה משם, דמעה זולגת במורד לחיה. "אני מצטערת."

היא השתמשה בלחש הרוח המאתרת. זה היה לחש די קל, מה שהיה מעולה כי לחש ההגנה ספג ממנה כמעט את כל כוחותיה. היא הלכה והלכה עם הרוח, מסתכלת על העיר שאהבה יותר מביתה הקודם. לבסוף הגיעה למתנ"ס. שובל הרוח הכחולה נעצר. "מה לא בסדר?" היא שאלה את הרוח כאילו הייתה כלב סורר. השובל לא זז. השיחים רשרשו. היא כשלה אחורה ונפלה על הרצפה, "די- די- דיסמיו," היא זימנה כדור קטן של כוח ברק. מישהו נפל קדימה. "ארטמיס?" היא שאלה. הכדור של הברק נשאר בידה, אבל הלחש המאתר התפוגג. מיסט קיללה, "ארטמיס… מה אתה עושה פה?" "קראתי את המכתב שלך…" הוא אמר, משפשף את זרועו. הוא בחן אותה ועצר בכף ידה הפתוחה, "אז… זה נכון?" מיסט הנהנה והטיחה את כדור הברק שלה במדרכה, יוצרת חור באורך 15 ס"מ. "ו… את לא ממש שולטת בזה, הא?" הוא שאל. "אני מנסה.." היא אמרה ורקעה ברגלה כך שהמדרכה קפצה מעלה וחזרה למקומה, בערך. "אני לא מבין…. איך הנעליים הם מקור כוחותיך?" הוא שאל. "כן, אבל אמרת שמצאת את זה במכירת חצר. כנראה זה עבר מיד ליד או משהו כזה…" היא הסבירה לו. "אה," הוא אמר. הייתה שתיקה מביכה. "את יודעת, לנקום במי שהרג את אביך לא יחזיר אותו," ארטמיס אמר. "איך אני שונאת את המשפט הזה," מיסט מילמלה, "לך הביתה, ארטמיס. אני לא צריכה עזרה. הלחש המאתר נכשל ברגע שהגעת, אולי כדאי שתלך וזה יעבוד שוב." ארטמיס גירד בעורפו, מרגיש אשם, "אני לא הולך ללכת." מיסט גלגלה את עיניה, "כן, אתה כן." "לא, אני לא," התעקש. " כן, אתה כן." "לא, אני לא!" "זה בזבוז של זמן!" מיסט צעקה, "בזמן הזה אני כבר יכולה למצוא את הרוצח!" "לא, את לא, וקסם לא יעזור לנו…" "בוא נסכים שלא נסכים," היא אמרה, "ושאתה לא תלך הביתה וגם אני לא." "יופי…" ארטמיס חייך בערמומיות, "כי מצאתי את הרוצחים." מיסט נדהמה, "איך?…." "אחריי, נסיכתי הרצחנית!" הוא אמר ושילב את ידה בידו, מתחיל לדלג. "אחרייך, סר-לא-התבגר…" היא אמרה.

"הקולנוע הכושל?" היא הביטה במבנה המתפורר. הוא היה מבנה אפור, גבוה, שרק חזיתו נבנתה וחלקו האחורי לא נבנה. בנייתו של הקולנוע הכושל, נכשלה לאחר שנגמר התקציב, או משהו כזה. היא תמיד תהתה מדוע לא הרסו אותו. עכשיו היא תהתה כמה כוח יש לרוצחים של אבא שלה. "כן," ארטמיס אמר. הוא רץ לחלק האחורי של הבניין, ומיסט רצה אחריו, "ארטמיס… חכה… זה יכול להיות… מסוכן!…" הוא נכנס למחילה מתחת לרצפה שנבנתה כבר וקרא לה לבוא. "יופי, נהדר, מחילה מתחת לאדמה," היא מילמלה, "כאילו זה פחות מסוכן…" היא שלפה את הסכין ונכנסה גם היא מתחת למחילה. היא זחלה זמן קצר עד שהגיעה לסולם וירדה בו. היא קצפה שלושה שלבים לפני האדמה. היא נכנסה למין מבואה כזאת, חדר לבן ועגול עם שטיח על הרצפה ודת כתומה חצי פתוחה. היא התקרבה לדלת. הייתה שם קבוצה של אנשים ליד מחשבים, בחדר שחור מלא בתמונות של עיניים. היא הסתכלה מעל אחת התמונות. "עלע"ט: עולם ללא על טבעי" היה כתוב. "הם קוראים לעצמם עלע"ט," הבינה. היא הביטה במבואה. איפה…? "ארטמיס!" היא כרעה על ברכיה כאשר ארטמיס תקע סכין בגבה. ארטמיס פתח את הדלת וחשף אותה לכולם. כולם קמו, "יפה מאוד, חניך…" אחד האנשים שהיה בעל גלימה אדומה ועמד במרכז, כנראה המנהיג, אמר. "ארטמיס… למה?" היא שאלה. "אני שמתי לי למטרה להרוג כל קיום על טבעי, ואת איום על טבעי," הוא אמר. מיסט פערה עיניים, "אתה…. הלחש… הוא התפוגג… אתה הרגת את אבא!" "עשר נקודות לגריפינדור! כן בהחלט, הוא איים עליי. את מאיימת עליי. אני אומנם אוהב אותך, אבל…" שפתו רעדה, אבל כולם הסתכלו עליו אז הוא שלט בעצמו, "את חייבת למות. אני נשבעתי." מיסט כעסה. היא רצתה נקמה. הדם שלה רתח. "זה לא הגיוני בכלל," צעקה, "למה לא הרגת אותי מוקדם יותר?" "אני קיוויתי שתשתמשי בכוחות שנתתי לך בשביל להגן על עצמך. לא תיארתי לעצמי שתנסי לתקוף אותנו!" "זה לא ארטמיס. שטפו לך את הראש!" היא קבעה. ארטמיס היסס אבל אז המנהיג ניצב לידו, "אל תקשיב לה, ארטמיס. היא לא רק איום לנו, היא איום לעולם." ארטמיס הינהן. "את איום לעולם," הוא חזר על דבריה. "רואה למה את מתכוונת?" היא שאלה. היא פנתה למנהיג, "זה שאתה מפחד ממני לא אומר שאני איום!" "אני לא מפחד משום דבר!" הוא רקע ברגלו. "האיש חולה נפש!" חשבה. "אתה טוב יותר מזה, ארטמיס," אמרה לו. הוא התקרב אליה וקרע לידה, "זה גם מה שאביך אמר…" תשובתו הפתיע אותה והכעיסה אותה בו זמנית. "אולי אתה צודק…. זה מאוחר מדי בשבילך," היא לחשה בכניעה מזויפת. היא נתנה לארטמיס להתמוגג על התשובה. הוא נעמד, מלא ביטחון עצמי בשנית. "אבל שכחת דבר אחד," היא אמרה, מרימה עיניים מלאות נקמה אליו ואל החבורה של האנשים, "עדיין יש לי כוחות." היא זימנה את כוח הברק והכדור עלה בידה. "לא, מיסט…" ארטמיס פער עיניים, "אל…" אבל זה היה מאוחר מדי. בנשימתה האחרונה היא הטיחה את כדור הברק באדמה, והרסה את המקום. כל המקום רעד וקרס על כולם לפני שהספיקו לזוז סנטימטר.

נשלח ב