כל סוף הוא התחלה חדשה

נמאס לי להיות מחוברת למכונות. הריחות בבית החולים, האווירה, אלה כבר לא מפריעים לי, התרגלתי אליהם. אבל הצורך התמידי שלי במכונות בכל רגע נתון בשביל להמשיך לחיות? אליו אף פעם לא התרגלתי, ונמאס לי להיות מוקפת במכשירים עם האורות ועם הרעשים עשרים וארבע שעות ביום, שבעה ימים בשבוע. כלומר, כל הזמן. אני לא אוהבת את הצורך שלי במכונות, התלות הזאת ממש מדכאת. נכון, גם לפני המכונות הייתי חלשה ולא עשיתי הרבה דברים, אבל את רוב מה שעשיתי עשיתי בעצמי, לבד, בלי עזרה. במבט לאחור זה נראה כמו מותרות, למרות שהיה לי קשה ומייאש. לא נורא, אני לא אשאר במצב הזה עוד הרבה זמן. אני גוססת, ואני יודעת את זה.

לפני כמה ימים, שמעתי שיחה של הרופאה עם ההורים שלי, כשהם לא הקפידו על לדבר ממש בשקט והייתי ערה וקשובה למרות שהם חשבו שאני ישנה. לא באמת הייתי צריכה לשמוע את השיחה ההיא כדי לדעת מה עומד לקרות איתי, כבר כמה זמן שאני יכולה להרגיש את הכוח עוזב אותי ואת הסוף מתקרב עוד ועוד ככל שהזמן עובר. אתמול בערב אמרתי לאמא ולאבא שאני יודעת שלא נשאר לי הרבה זמן, שוברת את העמדת הפנים שלנו שאני עומדת להחלים ושהכל יהיה בסדר. היו כמה דקות של שתיקה המומה ואז עלו להם דמעות בעיניים והם יצאו מהחדר שלי. נשארתי מרותקת למיטה, מוקפת בזמזום המכונות המרדים. לא בכיתי, נגמרו לי הדמעות מזמן. במצב שלי מוות מהיר הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי. בהתחלה, כשנודע לנו על המחלה שלי, נלחמתי בכל הכוח שהיה לי כדי לנצח אותה. אבל שום דבר לא עזר, ובאיזה שהוא שלב הפסקתי להיאבק, מותשת מהמאבק שלא הניב תוצאות. אני לא באמת רוצה למות, אבל אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה, במצב שלי.

עכשיו בוקר, ואני שוכבת במיטת בית החולים ובוהה בתקרה, שקועה במחשבות. יש אנשים שאומרים שכל סוף הוא התחלה חדשה, ואני תוהה עד כמה זה נכון. לגבי מה זה נכון. אני יודעת שזה נכון לגבי תקופות בחיים, כשתקופה נגמרת תקופה חדשה מתחילה, עוברים מחוויה לחוויה וצוברים ניסיון. אבל מה קורה כשהחיים עצמם מסתיימים? מה אז? זאת אחת התעלומות הגדולות ביותר של המין האנושי. יש שמאמינים בגלגול נשמות, יש שמאמינים בגן עדן וגהינום. אני מניחה שיש גם כאלה שמאמינים שהמוות הוא הסוף שאין התחלה חדשה אחריו. טוב, אני עומדת לגלות בעצמי מה באמת קורה, מה יש בלא נודע.

העיניים שלי עוזבות את התקרה ומשוטטות על פני החדר המוכר לי טוב מידי, ואני מגלה שהידיים שלי רועדות. אני תופסת את השמיכה שמכסה אותי כדי להעלים את הרעד. זה טבעי לפחד מהעתיד לבוא ומהלא נודע, אבל אני רוצה להיות חזקה בשביל ההורים שלי. להראות להם שהכל בסדר, כדי שיהיה להם יותר קל לנסות להמשיך הלאה אחריי. מגיע להם להצליח להיות שמחים. הם עשו בשבילי את כל מה שהם היו יכולים לעשות, תמכו בי והיו שם בשבילי, עודדו אותי כשהייתי חלשה מכדי לזוז וכשנדמה היה לי שבמקום דם זורם בתוכי כאב נוזלי ומזוקק. אני לא רוצה שההורים שלי יאשימו את עצמם בזה ששום דבר לא הצליח לעזור לי.

העייפות תופסת אותי שוב בציפורניה, מנסה למשוך אותי אל השכחה. ואני חלשה כל כך, אין לי כוח להיאבק בה. כשהעיניים שלי נעצמות לאט, ההורים שלי נכנסים לחדר, מלווים ברופאה שלי. הם מתקרבים במהירות למיטה שלי, וכל אחד מהם תופס יד אחרת שלי ומחזיק בה חזק, לא רוצה לשחרר. הלשון שלי כבדה ולמילים שאני רוצה להגיד קשה לצאת, אבל חשוב לי להגיד אותן עכשיו. אני פוחדת שלא תהיה לי הזדמנות אחרת.
"תודה על הכל," אני לוחשת להם, "אני אוהבת אתכם." מדהים כמה מאמץ היה דרוש בשביל לדבר. אני מרפה, שוקעות שוב אל חוסר המודעות שבשינה, בלי יכולת להתנגד.

כשאני פוקחת עיניים, הדבר הראשון שאני רואה הוא סגול. הכל סביבי סגול. אני ממצמצת. אני כבר לא נמצאת בחדר שלי בבית החולים, אני נמצאת במרחב ענק ושומם בגוונים של סגול, כמו אלה שיש בשמיים בשעת השקיעה. אני מרגישה קלילה באופן מוזר, כאילו אני מרחפת, מה שכנראה באמת המצב שלי. מה שעוד משונה זה כמות האנרגיה שיש לי, אני לא עייפה. חיוך מתפשט על פניי. לשם שינוי, אני מרגישה טוב.
"שלום!" קול קורא מאחוריי, הפרעה פתאומית בשקט שמסביב. הייתי קופצת מבהלה והפתעה, אבל היות ואני מרחפת באוויר אין לי ממש איך לקפוץ. אני מסתובבת אל הקול. מולי נמצא משהו שנראה כמו, בהיעדר תאור טוב יותר, קרן אור. לא, זה לא מדויק. המשהו שמולי נראה כמו גרגרי אבק שמתערבלים בקרן שמש עצמאית. כשאני מעיפה מבט על עצמי, אני מגלה שגם אני נראית ככה. אני הודפת את הבהלה שמתחילה לכרסם בי. אלה כנראה החיים שאחרי המוות.
"סליחה שהבהלתי אותך," אומר הקול שבוקע מקרן השמש שמולי.
"זה בסדר," אני ממלמלת בתשובה. "מי אתה?"
"מעניין," משיב הקול בטון שנשמע מופתע. "אני אד, ואני פה בשביל הסברים ושאלות. בדרך כלל שואלים על המקום הזה קודם, אני מניח שהבנת לבד שלכאן מגיעים אחרי המוות?"
"כן," אני עונה בקול חלש. ידעתי שהסוף של החיים שלי היה קרוב, אבל זה בכל זאת היה מפתיע. וההורים שלי… אני דואגת להם ומתגעגעת אליהם.
"טוב, אני מניח שאת בכל זאת רוצה הסבר על המקום הזה ועל מה שקורה פה, נכון?" אד שואל לאחר שתיקה קצרה שאני חושבת שהייתה אמורה לתת לי עוד קצת זמן לעכל את המצב. אני מהנהנת לפני שאני קולטת שאולי אי אפשר לקלוט פעולה כזאת כשאני נראית כמו עמוד אור מרחף, אבל נראה שאד כן הבין שהנהנתי כי הוא מתחיל להסביר.

זמן מה אחר כך יש שוב שקט, אד מחכה שאני אעכל את כל מה ששמעתי ואבין אם הכל ברור לי. קיבלתי הרצאה ארוכה עם כל המידע הנחוץ. קראתי ספרים על קסם כשעוד היה לי כוח לקרוא, אבל מה ששמעתי עכשיו היה שונה מכל מה שדמיינתי… המקום הזה הוא בעצם מקום ביניים שאליו מגיעים כולם אחרי שמתים, ולכל אחד יש כמות מסוימת של ידע או אנרגיה, או שניהם. לאנשים שמתו בשיבה טובה יש ידע ולאלה שמתו צעירים, כמוני, יש אנרגיה. לאלה שנפטרו בגיל בוגר אבל היו יכולות להיות להם עוד כמה שנים טובות לחיות יש גם אנרגיה וגם ידע, גיל המוות קובע את הכמות שלהם שיש לך כשאתה ממשיך הלאה. בכדי לעזוב את מרחב הביניים, כל אחד צריך לשלב בתוכו אנרגיה וידע, שביחד יוצרים את מה שנקרא קסם. ידע או אנרגיה לא מספיקים לבד, הם צריכים אחד את השני כדי לפעול. המקום שאליו ממשיכים הלאה הוא העולם הרגיל. מגיעים אליו בתור תודעה מטושטשת שמלאה בקסם, ומופיעים בתוך טיפות טל, בקשתות בשמיים, במשבי רוח קלילים. שם, הם ממתינים, מחכים שיהיה מספיק קסם בעולם כדי להיחשף לאנושות ולתמוך בה.

"כמה קסם כבר יש בעולם?" אני שואלת, סקרנית.
"כמעט מספיק בשביל להיחשף," אומר אד, "מתים יחסית הרבה לאחרונה, מה שאומר שלא יעבור עוד הרבה זמן עד שנהיה מוכנים. ההגעה שלך עוזרת מאוד, יש לך הרבה אנרגיה." כן, יש את העניין הזה שבגלל שמתתי בגיל צעיר היו לי הרבה 'שנים פוטנציאליות' לחיות, שמתבטאות באנרגיה, אנרגית חיים שלא נוצלה ומחכה שיעשה בה שימוש.
"אבל אין לי ידע," אני אומרת. הידע הוא ניסיון החיים, ההבנה של אופן פעולת הדברים. לא חייתי מספיק כדי שיהיה לי כזה. "אמרת שצריך שילוב בין ידע לאנרגיה בשביל ליצור את הקסם. אז איך אני עוזרת?"
"לא לדאוג, את תחלקי את האנרגיה שלך עם מישהו שאין לו כזאת, ותקבלי ידע בתמורה. הידע נותן הכוונה לאנרגיה בשביל שתפעל בצורה נכונה, הקסם נוצר גם בלי כמות שווה של השניים. ועכשיו, בואי נלך אל בעלי הידע."

אנחנו מתקדמים באזור הדמדומים הסגול. המרחב נראה לי כמו משהו אחיד בלי ציוני דרך, אבל אד כנראה יודע איך להגיע אל היעד שלנו כי אנחנו מרחפים במה שנראה כמו כיוון מוגדר.
"במשך כמה זמן כבר אתם מטפטפים קסם לעולם?" אני שואלת את אד בזמן שאנחנו מתקדמים.
"הרבה," עונה אד. "אני לא הייתי כאן כשגילו איך ליצור את הקסם ואיך לעבור בחזרה לעולם הרגיל, אבל שמעתי שהתחילו לעשות את זה קצת אחרי שהאנושות נוצרה."
"וואו," אני אומרת. זה נשמע הגיוני, כי מאז שהאנושות נוצרה אנשים מתו והגיעו לכאן. ורק עכשיו מתקרבים לכמות הקסם המספיקה בשביל להיחשף לאנושות… זה הרבה קסם.
"הגענו," מכריז אד, ואני מתנערת, דוחקת את המחשבות הצידה. מולנו יש קבוצה של קרני שמש, אבל האור שלהן יותר לבן מהאור של אד ושלי. במבט נוסף, אני שמה לב שהאור שאני מפיצה יותר כתמתם מהאור של אד. כנראה צבע האור קשור לכמויות האנרגיה והידע שיש לכל אחד.
"אד!" קוראים מגוון קולות כשהם שמים לב אל אד ואליי, וקרן אור אחת מתנתקת מהקבוצה ומתקרבת אלינו. "שלום," היא אומרת, והקול נשמע לי מוכר. "אני גייל, ואנחנו עומדות ליצור קסם!" ההתלהבות שלה מדבקת, אבל אני דוחקת את הרצון לקפץ בשמחה. הקול המוכר, והשם…
"גייל זה קיצור של אביגייל במקרה?" אני שואלת.
"כן," היא עונה ושותקת לרגע, ולאחר מכן שואלת בקול מהוסס, "לורה?" הקול שלה מחזיר אותי שנים אחורה, אל אחר-צהריים חורפי ותה במרפסת וחוסר דאגות.
"סבתא," אני אומרת בקול חנוק. הייתי מאוד קשורה אליה, והיה לי קשה מאוד כשהיא נפטרה לפני שנתיים. לא חשבתי שאני אזכה לראות אותה שוב. אני מתקדמת אליה לחיבוק, שוכחת שבעצם אין לנו ידיים כאן במרחב הסגול אז חיבוקים הם דבר די בלתי אפשרי.

אני לא בטוחה מה קרה אחרי שהתנגשנו אחת בשנייה. היה אור מסנוור ועצמתי עיניים (או לפחות ניסיתי לעשות את הפעולה המקבילה לעצימת עיניים, לא היו לי עיניים בצורתי כקרן שמש, אבל כן יכולתי לראות). כשפתחתי עיניים לרגע לא ראיתי את סבתא, ואז שמתי לב שהיא בעצם לידי ופשוט האור מקרן השמש שלה הפך לסגול שנבלע במרחב שסביבנו. במבט נוסף, שמתי לב שגם האור שלי השתנה לסגול. כחכוח גרון הקפיץ אותי. זה היה אד, שעמד לידנו כל הזמן וצפה באיחוד. הוא הסביר שאיחדנו את האנרגיה והידע שלנו באופן טבעי, והוסיף שיש לנו מזל כי זה בדרך כלל לא קורה כל כך בקלות. אז עכשיו אני מלאה בקסם. מגניב.
"עכשיו מגיע החלק החשוב – המעבר בחזרה לעולם הרגיל," אומר אד. "אתן צריכות להתרכז בזיכרונות שלכן כדי לחזור לעולם הרגיל. תחשבו על האנשים שהשארתן מאחור, תתרכזו ברצון לחזור אליהם. בנוסף, בגלל שהקסם הוא חלק מהטבע, אתן צריכות לחשוב גם על המקום שבו תופיעו. האם תהיו חלק מטיפות הטל או מהקשת בשמיים? האם תהיו חום שעולה מהאדמה או משב רוח קריר? תחשבו על זה, תתרכזו."

קל לי להתרכז בהורים שלי, וכשאני עוצמת עיניים אני ממש יכולה לראות אותם, כאילו הם עומדים מולי. לא הייתי קשורה מאוד לאנשים אחרים, הייתי די בודדה בגלל המחלה. זה גם לא הפריע לי יותר מידי, הייתי חלשה ולא ממש רציתי שאנשים יראו אותי ככה. היעדר החברה לא השפיע עליי, האנשים היחידים שהייתי צריכה היו ההורים שלי, והם הקדישו לי את כל הזמן שרק יכלו. אני מתרכזת ברצון שלי להיות איתם שוב, לחבק אותם. אני חושבת על כל העזרה שהם יכולים לקבל מהכוח שיש בתוכי, במקום להסתמך על מכשירים. זה מדהים שאנשים כל הזמן עסוקים בלהמציא חידושים טכנולוגיים, וזה אף פעם לא מספיק טוב. תמיד יש להם איזה משהו שצריך לתקן, משהו שאפשר להוסיף, והם ממשיכים לשפר עוד ועוד. הקסם אמור לשים סוף לתופעה הזאת, הוא יאפשר להגיע לשלמות שהאנשים רודפים אחריה. הוא יהיה חלק מהם, לא משהו חיצוני שהם זקוקים לו. הקסם ישנה וישפר את החיים בעולם, זה יהיה ממש כמו התחלה של עידן חדש. ואני חלק מהשינוי הזה, וזה מרגיש נפלא.

"את מתקדמת יפה," מגיע אליי קולו של אד, כאילו אני עושה הרפיה והוא מדריך אותי. "עכשיו תחשבי על הטבע, על הצורה שבה את רוצה להופיע." אני עושה כדבריו, מתמקדת בזיכרון ישן שלי של בוקר צלול שבו העולם נראה יפה מתמיד וטיפות הטל נצצו על עלים ירוקים. המודעות שלי דועכת ואני מלאה בתחושה בלתי מוסברת של הקלה, כאילו הייתי שריר תפוס שסוף סוף השתחרר. אני מתפוגגת, חוזרת לעולם בו חייתי חמש-עשרה שנים בתור כוח. הדבר האחרון שאני מרגישה הוא רעד, עדין אבל מורגש.

התחלות הן ציפייה לעתיד לבוא. הן מלאות בסודות שיתגלו בבוא הזמן, בשמחה מהדברים החדשים ובמעט געגוע לישנים. יש התחלות קטנות, אישיות, ויש התחלות שקורות להרבה אנשים בבת אחת. אותו הבוקר היה התחלה מסוג נדיר במיוחד. רוב ההתחלות הן פתאומיות כשם שהסוף הוא פתאומי, אבל הבוקר ההוא היה התחלה שהרבה חיכו לה, התכוננו אליה. עד הבוקר ההוא, הקסם בעולם היה נסתר מעיניהם של בני האדם, אבל לא עוד. הבוקר ההוא הביא איתו את השינוי. אחריו, שום דבר לא חזר לקדמותו. זאת הייתה התחלה של עידן חדש, עידן של קסם. השמש שזרחה חשפה את האנרגיה המזמזמת באוויר לעיני האנשים שהביטו בפליאה בזוהר שעלה מהאדמה, המים והצמחים והתערבל במשבי הרוח. במקומות על פני כדור הארץ שבהם היה לילה אורו של הירח חשף את הקסם.

האנשים הגיבו בפליאה, בהתרגשות או בחוסר אמון. הם דמיינו את הקסם וקראו את הספרים שנכתבו על סוגיו השונים, אבל הם לא חשבו שהוא אמיתי (רובם לפחות). הם לא שמו לב אל הקסם שמילא בהדרגה את העולם בו חיו עד שהיה מספיק ממנו כדי שישימו לב, והאנשים הופתעו. חלק קטן מאוד מהם קיבל את הקסם כמו ידיד ותיק, ולכל אחד מהם היו דברים חדשים לגלות על עצמו ועל החיים. אף אחד מהם לא הכיר עד הסוף את היופי שבקסם ואת הדברים שהיה אפשר לעשות בעזרתו. הם עמדו ללמוד לראות את האומנות ולהשתמש בעוצמה. היו להם עוד הרבה חוויות לפניהם, וזה כל היופי בהתחלות.

נשלח ב