ההחלטה

את מתעוררת בחדר בלי לזכור דבר על עברך, על עצמך ועל המקום בו את נמצאת. אפילו את שמך את לא יודעת, לא לדבר על גילך או מוצאך.

ליבך דופק בעוצמה.

'אחת…שתיים…שלוש' קצב נשימותיך מתחיל להתייצב . את מניעה את השמיכה ונעמדת על רגלייך

מנקודת מבט זו את יכולה לסקור את החדר בצורה טובה יותר. כל קירות החדר לבנים פרט לאחד שצבעו כחול בו הייתה קבועה דלת, המיטה שכרגע נטשת היא מיטת בית חולים שעל ידה עומדים המוניטורים שמראים את מצב החיים שלך, ועל יד כל זה שידה קטנה מעץ, על השידה מונח ספר. את מושיטה את ידך ומרימה אותו, בוחנת אותו מכל הכיוונים פתק נופל ממנו.

'אם אני קוראת את זה סימן שנכשלתי. שעברתי אתחול' .

את קוראת את הפתק מספר פעמים. ניצוץ זיכרון עמום עולה בראשך אבל הוא מתחמק לפני שאת מצליחה לאחוז בו. לבך דוהר ואין באפשרותך להאט אותו. ידייך פועלות לפני שההחלטה התגבשה בראשך ואת פותחת את הספר מול עינייך ,מרצדים ומשתנים מספרים ואותיות, כאילו לא מצאו לעצמם מקום. תנודה זו של המספרים והאותיות אורכת כעשר דקות בהם את לא יכולה להתיק עינייך מן דפי הספר הזזים. האותיות מתחילות להתייצב, חלקן כטקסט וחלקן כתמונה.

שם: קולט ראס

גיל:14

מצב: מועמדת להתחלה מחדש

תיקון: יד ימין

את מרימה את ידך הימנית, מופתעת מן התחבושת שעוטפת אותה 'מה קרה לי? איפה אני?' השאלות מרחפות במוחך. את מתנחמת במחשבה שלפחות כעת יש לך נקודת התחלה. את מבינה שהנערה בתמונה זו את, כעת שמך וגילך ידועים לך 'קולט…' השם חולף במחשבתך, ההפתעה שנובעת מתחושת היכרות השם מצמררת אותך אז את מפסיקה. את בוחנת את תמונת הנערה שמולך שיערה בצבע חום בהיר, קצר על פניה חיוך קונדסי שתאם את הניצוץ בעיניה הירוקות כדשא.

את מרימה יד לשיערך, הוא לא קצר כמו בתמונה, הוא מגיע עד מחצית גבך, משמע עבר זמן רב מאז שנלקחה התמונה. 'כמה זמן אני פה?' השאלה עולה במוחך. את מתקרבת לדלת בדיוק כאשר היא נפתחת, לפנייך עומדת נערה, את ממהרת להסתיר את הספר מאחורי גבך. עיניה פעורות לרווחה וחיוך עולה על פניה.

"קולט!" הנערה הזרה קוראת לעברך ומתקדמת לעברך בידיים פתוחות, מוכנות לחיבוק. שיערה האסוף בצמות דקות, ג'ינג'י זהוב ,עיניה חומות ועל אפה נמשים. את לוקחת חצי צעד אחורה הרחק מן הנערה, עוד זיכרון עמום קופץ לראשך ונעלם לפני שאת מצליחה לאחוז בו, אבל קיימת בך תחושה לא טובה לגבי הנערה העומדת מולך.

"את לא זוכרת אותי?" הנערה שואלת, את מנידה בראשך בשלילה.

"אני מצטערת אבל לא" את מקשיבה לקולך בפעם הראשונה מאז התעוררת. קול צרוד מחוסר שימוש. הנערה ממצמצת בבלבול, לא מבינה את כוונתך. לאחר כרגע ההבנה מכה בה והיא חוזרת לדבר, משאירה את השתיקה המביכה שהשתחררה לפני מספר דקות מאחור.

"אני לילה טנר, את לא זוכרת אותי כי קיבלת הזדמנות שנייה, בקרוב תכירי" היא שומטת את אחת מידיה ומושיטה את השנייה קדימה ללחיצת יד. אחרי רגע את מושיטה את ידך ולוחצת את ידה, היא שולחת לעברך חיוך, ספק מעודד ספק מלגלג.

"טוב עוד מעט יבואו לאסוף אותנו, אנחנו נוסעות הביתה" לילה אומרת בשמחה.

"מה זאת אומרת הביתה?" את שואלת, משהו בתוכך אומר לך שאת לא מעוניינת לדעת את התשובה.

לילה צוחקת, כאילו אמרת משהו מגוחך, "לפיסיונט כמובן ,אני אסביר לך בדרך אנחנו צריכות לזוז" ברגע שהיא סוגרת את פיה ,את שומעת את הדפיקה על דלת החדר, "רגע!" קולה העדין של לילה קורא. היא בוחנת את בגדייך, דבר שעוד לא הספקת לעשות ונוקשת באצבעותיה, את מספיקה להביט בבגדייך בדיוק רגע לפני שהם נעלמים ומתחלפים. מג'ינס וטריקו אדומה עברת לשמלה כחולה קיצית מנוקדת בלבן, את מסתירה את הספר בגב השמלה במקום ששערך מסתיר אותו, חיוכה של לילה מתרחב והיא פונה לדלת ופותחת אותה.

"אנחנו מוכנות" מכריזה לילה, לאדם שעומד מחוץ לדלת וצועדת החוצה, בלי ברירה אחרת את צועדת אחריה. את יוצאת מהדלת ומעיפה מבט באדם ליד הדלת. הוא מסתכל עלייך במבט לא ברור ואת מסיטה את מבטך לא בטוחה למה מבטו מטריד אותך. את מוצאת את לילה במרחק כמה צעדים ממך נועצת מבט בבן על יד הדלת, את מבטה דווקא קל לך לפענח, זהו מבט אזהרה ואיום, שנראה מגוחך בעקבות השמלה הורודה שעליה, אשר נותנת את התחושה שלא תוכל לפגוע בזבוב. לאחר כמה שניות לילה פותחת את פיה. "קולט זה שומר הראש שלי, לא בטוח להסתובב בחוץ בלעדיו. טוב קדימה, מחכים לנו למטה" היא אומרת ומתחילה לצעוד במסדרון לכיוון המעליות, את אחריה ואחריך שומר הראש. אתם נכנסים למעלית ולאחר מספר דקות אתם למטה, מחכה לכם מכונית שחורה. אתם מתיישבים בתוכה. את בוהה החוצה מהחלון, רגע לפני שהמכונית נעה את רואה חבורת נערים מתגנבים לכיוון שערי המבנה שעכשיו יצאתם ממנו. אחד מהם מביט במכונית ופוגש את עינייך ואומר משהו לאחרים, הם מתחילים להסתובב לכיוון המכונית אבל זו כבר יצאה נושמת עמוק ומסתכלת קדימה מנסה לשכנע את עצמך שרק דמיינת כרגע, שאת לא מכירה את הנערים האלה, אבל את יודעת שכן.

"אחמ" לילה מכחכחת בגרונה, את בתגובה מושכת את תשומת לבך מהחלון ומפנה אותה אליה.

"אני אסביר לך על לפיסיונט כמו שביקשת" אומרת וקולה נוטף מתיקות, הגובלת במרירות.

את מהנהנת בהסכמה, לילה מתחילה לדבר "אז לפיסיונט זה גם בית הספר וגם הבית של אלה שעברו או יעברו בזמן הקרוב אתחול מחדש, אלו אנשים שטעו בחייהם והמנהיגים הנדיבים שלנו נותנים להם הזדמנות להתחיל מחדש. רוב האנשים שזוכים להתחלה מחדש הם נערים בין הגילאים 12 ל-18 אך יש יוצאי דופן כמו שתראי. שאלות?" סיימה לילה.

"את התחלת מחדש?" שאלת מצפה לתשובה חיובית.

"שומו שמיים- לא!" היא הגבירה את קולה והתנשפה בתדהמה כאילו השאלה כל כך אבסורדית שאף אחד לא היה מעלה בדעתו לשאול אותה.

"אז למה את גרה שם?" את שואלת מפחדת מעוד תגובה מוגזמת.

לילה מעיפה את צמותיה הג'ינג'יות אחורנית אומרת "אני הבת של אחד השרים הבכירים בממשלה, ובלפיסיונט הכי בטוח" היא לא מפרטת מה לא בטוח אז את לא שואלת.

"ל..למה אני זכיתי להתחלה מחדש? זאת אומרת מה עשיתי?" את שואלת מעוניינת לדעת את עברך.

"החלטת להצטרף למורדים בעקבות אחותך, את בחיים לא רצית לעשות את זה. למזלך הצליחו להגיע אלייך בזמן לפני שהם היו שוטפים לך את המוח" היא מוסיפה תנועות ידיים בזמן דבריה.

עוד שאלות רבות עולות במוחך אבל את לא בטוחה אם את רוצה לדעת את תשובתם.

את מפנה את ראשך לכיוון החלון מימינך מעוניינת להתנתק לכמה דקות מן השאלות הרודפות את מחשבתך אך את לא מסוגלת, במחשבתך עולה הסצנה מבית החולים בה לילה החליפה את בגדיך בנקישת אצבעותיה.

"איך עשית את זה?" את שואלת, רגע לאחר שאת מבינה את נוסח השאלה ששאלת את מסבירה את עצמך "אני מתכוונת לבגדים".

לילה מכווצת את פניה במחשבה, לאחר כשנייה נדמה שהבינה על מה את מדברת.

"טוב שאמרתי לך מי מתקבל ללפיסיונט לא הוספתי, הנערים שמתקבלים לשם הם בעלי פוטנציאל לשלוט במתנה" אומרת בכדרך אגב, לילה.

"מה זאת אומרת המתנה?" סקרנותך גוברת על כוח רצונך.

"את תלמדי בהמשך, אבל חוץ מזה את תאהבי את המקום. את תקבלי כמה סטים של בגדים חדשים ותכירי את השותפות שלך לחדר" את מפנה את ראשך לבחוץ, בזמן שהתלהבותה של לילה רק גוברת. אחרי פרק זמן שנראה כמו שעתיים אתם עוברים שערי ברזל גדולים שנסגרים לאחר כניסתכם.

מול עינייך יש ירוק, הדבר נראה אבסורדי לעומת המדבר השורר מחוץ לשער, אך עינייך לא משטות בך. מולך קיימים עצים ושיחים המסודרים בטוב טעם. לאחר כמה דקות בהן את לא יכולה להתיק עינייך מכל הצמחייה שנתגלה מולך את רואה את לפיסיונט.

המקום ענק ומחולק לכמה מתחמים, כמעין עיר קטנה. מימינך את רואה שלט המכוון לביתן המגורים הראשון ולמזכירות, לשם אתם פונים.

לפתע קולה של לילה ממלא את חלל המכונית, "אני אוריד אותך במזכירות מישהו יגיד לך לאן ללכת" המכונית נעצרה, "להתראות" לילה אומרת. את פותחת את הדלת ובצעד מהוסס יוצאת מן המכונית.

ברגע שאת לוקחת צעד מן המכונית, היא מתרחקת בנסיעה. גם אם תרצי כעת אין דרך חזרה.

את נושמת עמוק ומתקדמת לכיוון דלתות הזכוכית המקובעות במבנה הכחול.

צליל הפעמון מהדהד בחלל החדר לאחר שאת דוחפת את הדלתות, שנייה לאחר מכן האישה הישובה בקבלה מפנה את פניה אלייך.

"שלום איך אני יכולה לעזור?" קולה של האישה עליז למדי.

"שלום, אמרו לי לשאול לאן ללכת מכאן" בקולך חשש מסוים.

"מי הביא אותך לפה?" היא שואלת העליזות עדיין בקולה אך עיניה מצטמצמות בחשד.

"לילה טנר" את אומרת.

"את בוודאי קולט!" ההקלה בקולה של האישה ברורה, "אני ננסי המזכירה הראשית של המקום" היא נעמדת ומושיטה ידה ללחיצה, גם הבגד אותו היא לובשת כחול.

את מושיטה את ידך ללחיצה, "מה אני אמורה לעשות עכשיו?" את שואלת את ננסי.

"את עכשיו תקבלי מפתח למגורים שלך, את תתחילי ללמוד מחר בבוקר, תתמקמי ותכירי את השותפות שלך, מדי בית הספר ,בגדים חדשים והציוד הלימודי הנדרש מחכים לך בחדר" היא שולחת יד למגרה שנמצאת על ידה, היא בוחנת את השמות על התיקים ושולפת אחד, היא מוציאה ממנו כמה ניירות ושקית קטנה ומגישה לך אותם.

"עם כל שאלה שצצה את יכולה לגשת לכאן, אבל הכל אמור להופיע לך בדף ההסבר. יש לך פה גם את הדרך לחדר שלך, את מערכת השעות שלך, דברים שאת יכולה לעשות בזמנך הפנוי ומעט מטבעות. שיהיה יום נעים" היא חוזרת לשבת ולתקתק על המחשב.

את יוצאת מן החדר ובוחנת את הניירת שבידך, המפה שמכוונת לבניין המגורים השביעי מורה ימינה, אז לשם את פונה. ההליכה קצרה ולאחר כמה דקות את כבר שם, את עולה לקומה השישית ונעמדת מול דלת הדירה. המפתח מסתובב בחור המנעול ולמולך נגלה סלון קטן עם שולחן קפה, את עוברת במסדרון מול שתי דלתות בעלות תגי שם שאת לא טורחת להעיף בהן מבט ומגיעה לדלת החדר שלך. כל מה שהחדר הכיל היה ארון, שולחן כתיבה עם מגירות לאחסון ומיטה בעלת מצעים כחולים.

על המיטה היו מספר קופסאות ושקיות, את בוחנת אותן ומגלה בתוכן ציוד לימודי. את פותחת את הארון ולפנייך נגלות מגוון שמלות בגווני הכחול ומדי בית הספר שכללו חצאית בצבע שחור וחולצת כפתורים בכחול בהיר שעל כיסה מוטבע סמל בית הספר.

את מושיטה יד לגבך ושולפת את הספר שגנבת מבית החולים, את מניחה אותו על שולחן הכתיבה ופורקת את הציוד הלימודי על גבי השולחן.

באחת מן השקיות את מגלה תיק בצבע תכלת עם זוג פסים בשחור, את מניחה גם אותו על השולחן.

את שומעת קולות שיחה וצעדים ויוצאת מהחדר, עינייך נופלות על זוג בנות שנכנסו לחדר, הן משיבות לך מבט ומחייכות.

"את החדשה" מכריזה אחת הנערות, נערה בלונדינית ונמוכה עם נמשים על הפנים.

"כן, אתן השותפות שלי?" את משיבה לה.

"אני פלורה וזאת מולאן" אומרת הבלונדינית ומחווה על הנערה השנייה, נערה עם שיער שחור בתספורת קצרה וחיוך נעים.

"אני קולט" את מחייכת לעברן. את בוחנת את שתיהן בשנית ורואה שגם הן לבושות בשמלות כחולות.

"יכול להיות שזו שאלה קצת מוזרה אבל, מה הקטע של המקום הזה עם כחול?" את שואלת בציפייה לתשובה הגיונית.

"זה סך הכל הצבע שהממשל בחר השנה" מולאן אמרה ואז עברה ללחישה "כל שנה הם בוחרים צבע חדש בכדי שהמורדים לא יוכלו להסתנן בקלות" מבחינתך זה הרס את הסיכוי לתשובה ההגיונית.

פלורה פותחת את הפה בכדי לומר דבר מה אך פעמון קוטע אותה "זו שעת כיבוי האורות" אומרת מולאן.

"לילה טוב" שתיהן אומרות ונעלמות בחדריהן, את עושה כמותן.

את פותחת את הארון ומוצאת כותונת לילה בצבע כחול בהיר על גבול הלבן את לובשת אותה ונכנסת למיטה.

בבוקר למחרת את שומעת לחישות קוראות בשמך "פססט.. קולט" את פותחת את עינייך ומגלה את עיניה הירוקות של פלורה מולך. את מתרחקת בקפיצה אחורה, מופתעת מקרבת עיניה של פלורה.

מתעלמת מכך ,פלורה אומרת "לא רציתי שתפסידי את היום הראשון שלך בלפיסיונט. קדימה קומי!" ההתרגשות בקולה מדבקת ואת קמה מהמיטה. פלורה מחייכת ועוזבת את החדר.

את פותחת את הארון ומחליפה למדי בית הספר, החצאית קצרה מדי לטעמך אך אין דבר שאת יכולה לעשות עקב כך.

את מרימה את התיק מהשולחן ומעיינת במערכת השעות שקיבלת, ומכניסה את הספרים הכתובים.

את מרימה את התיק על כתפך ונועלת את הנעליים שחלצת ערב קודם לכן, נעלי בובה כחולות. את יוצאת מהחדר לכיוון הסלון ומגלה מקרר קטן בצד החדר. את לוקחת חטיף שוקולד ויוצאת מהדירה, מקווה שתוכלי לאתר את לפיסיונט בזמן. המפה בידך ואת פותחת בצעידה ברחוב הומה אדם.

בדרכך את חשה זוגות עיניים נחים על גבך, התחושה מוכרת לך למרות שאת לא יודעת מאין, את מורידה את הראש וממשיכה לצעוד.

כעבור חצי שעה מיציאתך את מוצאת עצמך על מול מבנה גדול אותו מקיפות מדשאות רבות.

את רואה נערים רבים נוהרים לכיוון הכניסה ואת עוקבת אחריהם מקווה שתגיעי בזמן.

את נכנסת למסדרון בהיר שאת לא מספיקה לבחון מקרוב כי לפתע נשמע צלצול ואת נסחפת בנהר התלמידים השועטים לעבר כיתותיהם. את מאתרת את כיתתך בקלות ומתיישבת בספסל האחורי ליד נערה עם שיער חום בו שזור פס ורוד שדהה, את בטוחה שראית את הנערה בעבר אבל כמו קודם את לא יודעת מאיפה. הנערה שולחת לעברך חיוך, היא נראית לכל היותר בת 15, גדולה ממך בשנה.

את רוצה לשאול את שמה אך אדם בעל שיער שיבה נכנס ומושך את תשומת לב הכיתה. תשומת לבה של הנערה מופנה גם הוא למורה, בחוסר ברירה את מפנה את ראשך לקדמת הכיתה אך עדיין בוחנת את הנערה מזווית עיניך.

השיעור הראשון מתחיל, זה שיעור אזרחות. המורה מסביר על עירכם והממשל, את מרגישה שאת יודעת את כל זה אבל לא בדיוק בדרך שהמורה מספר זאת. זיכרון קטן מתעורר במוחך והפעם את מצליחה להיאחז בו.

~

"קול!" הנערה שלימינך תוקעת לך מרפק בצד "אנחנו צריכות להקשיב אולי נקבל משימה בקרוב!" היא מעירה אותך מחלומותיך בהקיץ.

את מסתכלת עליה, על הנערה עם השיער הארוך המבולגן והפס הירוק השזור בו, ומגחכת "את חושבת ריי?".

היא פותחת את הפה לענות אבל המרצה פותח את פיו "רייצ'ל וקולט ראס תיהיו בשקט"

~

את מעיפה מבט בנערה שיושבת לידך, זו אותה אחת מהזיכרון רק שעכשיו זה נראה שלא צבעה את הפס בשערה חודשים, כך שהוא דהה וסידרה את שיערה בקוקו גבוה.

"סליחה השם שלך הוא במקרה רייצ'ל?" את שואלת אותה בלחש, היא מתעלמת ממך ומתרכזת במרצה. את מוותרת על הניסיון לדבר איתה ומסתכלת קדימה על עבר המרצה.

כך זה ממשיך אותו היום. וביום למחרת. ובחודש אחר כך. עד שאת מגיעה לחצי שנה מהיום שהגעת.

באותו בוקר יש לך זמן חופשי ובפעם הראשונה מאז הגעת הצלחת להשתלט על קצב השיעורים לכן את שולפת את דף פעילויות הפנאי שננסי העניקה לך ביומך הראשון. את חושבת על הזמן שעבר מאז אותו יום מבלבל שקמת בלי לזכור כלום והגעת למקום הזה בזכות לילה, אותה לא פגשת מאז אותו יום, איך התחלת את לימודיך ואיך התחלת לשלוט במתנתך. את נאנחת ומסתכלת בדף, את בוחרת לצאת לטיול בעיר הקטנה.

את מסתובבת בעיר ולראשך עולים כל קטעי הזיכרונות שהציפו אותך בזמן שהותך פה, שרויה במחשבות את מוצאת עצמך מול שערי הכניסה שנכנסת בהם ביומך הראשון. את רוצה להסתובב חזרה לכיוון העיר אך אנחת רווחה וצעקה בשמך מושכים את תשומת לבך.

את מתקרבת למקור הקול, מחוץ לשער.

"קולט את בסדר!" הנער שיושב מחוץ לשער מוכר לך אבל את לא מצליחה לאתר אותו בזיכרונך הדל.

"מי אתה?" את שואלת אותו, יש בך שתי תחושות מנוגדות האחת לברוח מהמקום ולקרוא למשטרה והשנייה להישאר לדבר עם הנער המוכר.

"אני מאת'יו, אז הם הצליחו לאתחל אותך? אני לא מאמין" הוא תופס ראשו בשתי ידיו.

את לא עונה על כך, אך לא הולכת מהמקום, הוא מרים מבטו ולוכד את עינייך.

אותן עיניים שראית מחלון הרכב באותו יום, שקיווית שסתם דמיינת.

"את לא בורחת" מציין את המובן מאליו.

"מה זאת אומרת אתחלו אותי? אני פה בגלל שזכיתי להתחלה חדשה" גם את לא מאמינה לקולך.

"את מזהה אותי" מוסיף ונראה המום.

"לא ממש, אתה מוכר לי אבל אני לא יודעת מי אתה" את לא בטוחה אם את אמורה לשתף איתו את המידע הזה.

הדחף שלך לברוח מנוגד לדחף שלך להישאר ולהקשיב למאת'יו. אבל בתוכך את יודעת שהשאלה האמיתית היא האם תוכלי לעמוד במשקל האמת של עברך או שתעדיפי להישאר פה במקום הבטוח הזה. הריב הזה במוחך הוא הדבר בו את מתרכזת, הדבר לו את נזקקת לתשובה יותר מכל.

אבל עכשיו, אני כבר לא אוכל להנחות אותך.

הפעם הבחירה בידיך.

 

נשלח ב