מהפך הכוחות

אנה ישבה על הקרקע הבוצית מול הקבר. בהתה בעיניים חלולות באותיות שעל המצבה. השעה הייתה כבר מאוחרת אבל הירח לקח לו את הזמן… עוד כמה דקות של שמי דמדומים ניתנו לה בחסד ביום המיוחד הזה – יום השנה למותה של אחותה הגדולה. פנים צעירות ויפות חייכו אליה מהתמונה שבידיה, תמונה מוגדלת של אליזאה, תחומה במסגרת עץ וחנוקה במגן זכוכית המשמר את דמותה כבתוך צנצנת פורמלין, מבטל עבורה את נזקי הזמן. היא סופסוף אזרה מספיק אומץ כדי להגיע אליה ולא התכוונה לבוא בידיים ריקות. המבט הירוק כהה נשלח מהתמונה כחץ בוער אל בית החזה של אנה הקטנה והיא, בתגובה מיד הסיתה את פנייה אל האופק המשחיר לאט, כדי להימנע מכאב נוסף.

"אלי'ז" היא עצמה את עיניה חזק, ניסתה לנצור את דמעותיה פנימה "איך זה קרה לך? אלי'ז?! למה דווקא לך?" יותר מזה לא היה לה לומר.

זו הפעם הראשונה שהיא מדברת איתה מאז מותה האכזרי בידיו הברוטליות של אנס אנונימי שעקבותיו לא נמצאו. היא קיבלה קשה את הבשורה. בכל פעם שרצתה לעבור בשער הזה של בית הקברות, רגליה הכשילו אותה… כאילו כפקודה ממוחה מוכה ההלם, שלא אישר לה לעקל את הטרגדיה.

תחושה מוזרה עמדה באוויר. זו הייתה הפעם הראשונה שלה בבית קברות. אנה לא ידעה איך היא אמורה להרגיש במעמד הזה אבל משהו כבד אפף אותה. משהו שנחשד בעיניה כיותר משכול אחות אהובה. היא חשה את עצבותה כמאיין שדה כבידה עמום שתוחם את הקבר ואותה עימו. האם זה כוח היגון משתלט על נפשה? העצבות מדביקה אותה אל הקרקע? "כנראה" היא ענתה לעצמה כדי להירגע.

בדיוק עם הבלחת החושך אל תוך הלילה, פרץ ברק יחידי ופילח את השמיים מעליה. רעם לא נשמע אחריו. "מוזר, הוא הבזיק ממש קרוב לכאן" היא חישבה בזריזות את מכפלת מהירות האור. היא העמידה את התמונה על מרכז לוח השיש הקטן, ישרה אותה מעט… ושוב לצד השני. התרוממה וניערה את כפות ידיה מהחול. ברק נוסף האיר את הגבעה והסתעף מעל מאות הקברים שהבהבו עכשיו מול עיניה בחיזיון מטריד. הנוף הלילי לבדו הספיק כדי לעורר בה חרדות. עכשיו כשנוספו לו ברקים דוממים כמוות, זה האיץ בראשה את ההחלטה שהגיע הזמן ללכת.

פתאום משהו זז באדמה! "זה לא אמיתי" היא אמרה לעצמה. "לא. זה לא קורה" היא החישה את צעדיה אל שער היציאה. עוד עשרות ברקים דוממים נראו כרודפים אותה, ממקום הקבר והלאה בעקבות צעדיה המפוחדים. כשעברה את השער הכל שכח… ואסופת סורגי הברזל נטרקו אחריה באופן מסתורי. היא נשמה לרווחה כשהתמזגה אל הרחוב הראשי "סליחה, אלי'ז" אמרה בליבה "אני אחזור מחר".

*

בבית הקברות, זרמי חשמל נעו במהירות על הקרקע. כוורידי ענק השתלחו מהאופק אל הטבור – אל הקבר שלה. אליזאה. מצבת השיש זהרה בלובן הירח. ואז החשיך הכל, ורעם יחיד נשמע במלוא הדרו, בקול נפץ אדיר מבשר רעות שנשמע מקצה העיר עד סופה.

המצבה של אלי'ז הייתה היחידה שנסדקה. תחילה מעט, ותוך שניות התפרקה לשברים.

*

בוקר בהיר עלה. אנה נעלה את מגפי הסתיו, התכסתה בז'קט הדק והחלה לצעוד אל האוניברסיטה. "מיד אחרי השיעור אל אלי'ז" הבטיחה לעצמה. "מיד אחרי השיעור!".

היא הגיעה, כרגיל, לפני הזמן. תמיד השאירה לעצמה 10 דקות לקפה של הבוקר. בנחישות ירדה מהמדרגות המובילות מן הקמפוס אל הקפיטריה. – הנה הם שוב "הזוג המוזר". אדריאן מכריז בקול את דעתו הסקסיסטית על מה שלבשה היום, והיא, איימס מחייכת סביב במרירות, והנה להמשך הטקס הצפוי הוא מניח עליה יד, הפעם מוחץ את מותנייה אליו ומודיע: "אין סיכוי שאת לא רוצה את זה…" תוך הצבעה גאה אל אזור חלציו.

"כן, ככה עדיף" אנה נמלטה אל אולם ההרצאות וסגרה כמחצית הדלת. "גם אתפוס לי מקום בשורות הראשונות וגם לא אצטרך לשמוע את הביזיון הזה". היא פרקה את המחברות והעטים שלה אל השולחן והעיפה לסירוגין מבט אל הדלת לאיתור חברתה אסטין בין הנכנסים החדשים. פתאום זיהתה את פניה של אלי'ז, עומדת בפתח. אנה פערה את עיניה כמוכת טירוף, "כל כך אמתית" אמרה בדאגה "אני מאבדת את זה". היא צמצמה את אישוניה בניסיון לקלוט היטב את הדמות. "כל כך דומה" היא חקרה אותה. ואז היא נעלמה.

*

שוב השער האימתני הזה. אנה החסירה נשימה כשעברה בדיוק מתחת למשקוף הברזל המעוטר. התעכבה בצעד אחד איטי וכושל ואז חזרה לקצב ההליכה הטבעי שלה.

כבר מרחוק היא הבחינה… המצבה שבורה אבל התמונה עדיין עומדת יציבה על השיש. היא ערמה את השברים וניקתה את האבק סביב "אל תדאגי, אני אסדר את זה". הבטיחה לאחותה. דממה. היא דיברה אליה קצת אבל הרגישה שמשהו השתנה. שדה הכבידה שהיה שם אתמול השתחרר. האוויר קליל יותר. "אולי סתם כי בוקר" היא חשבה "הכל בראש…"

עכשיו היא סופסוף בבית, וסופסוף יום השנה מאחוריה. היא שלפה את מפתח הדירה השכורה מהכיס ופתחה את הדלת. זרם אנרגיה טס דרך חור המנעול והדף את ידה. הבעת תדהמה התפשטה על פנייה והתחלפה מיד בכעס טהור. "אין לי כוח לזה!" הצהירה ובנחישות תחבה שוב את המפתח אל חור המנעול, סובבה ופתחה את הדלת לרווחה. כשמשכה כדי לסגור אותה אחריה, הדלת נטרקה מעצמה, וכוח כבידה מוזר משך גם את אנה כמה סניטימטרים אחורה אל פנים הדירה.

*

הנה שוב היא חולפת על פניהם, כמו בכל יום כמעט. תיכף הוא יזרוק הערה פוגענית על הג'ינס הצמוד שלה, ויסיים בטפיחה אסורה על הישבן. "איך היא מוכנה לסבול את זה?! אם זו הייתי אני…" אדריאן הבחין במבט החודר שלה כשניצבה כמטר מהם. "מה קרה? רוצה גם?" שאל וצחק בגסות. נראה היה שאיימס נעלבה. "בואי יפה שלי, נראה לי שאנה רוצה שלישייה". הוא משך אותה בפראות בעקבות אנה, היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו אבל לא הצליחה. "מגזים!" אנה חשבה אבל לא העיזה לומר. אדריאן היה גבר חסון וחצוף. לא פעם ריחפו שמועות בעניינו על כך שכפה עצמו על סטודנטית חדשה או תקף מישהי ממכרותיו. אבל הבנות לא מיהרו להתלונן באופן רשמי. הפחד ניצח אותן. "בואי, נו!" הוא דחף אותה בכוח, זרועותיו הגדולות כאזיקי בשר סביב מותנייה. "די!" זעקה לבסוף בבכי. "מה יש לך, טיפשונת? צוחק…" הוא עזב והתרחק. "נתראה בערב, הא?"

*

ערב הגיע. אנה יצאה מהמקלחת, לבשה את גופיית השינה וסירקה את שיערה הארוך. פתאום שוב הפנים של אלי'ז הופיעו לשנייה במראה. נראה היה שהיא עומדת מאחוריה בחיוך מנצח. "ראית איך היא כיסחה אותו בסוף?" נשמע קולה של אליזאה בשמחה. אנה הסתובבה בחטף כדי להבין מה קורה שם מאחוריה. היא כבר לא ראתה כלום אבל שדה האנרגיה היה מורגש עכשיו במלוא נוכחותו. היא שמעה אותה מדברת אליה: "מהיום, כלום כבר לא יהיה כשהיה" אמרה באושר. "בשורה חדשה הבאתי איתי מעולם האמת, כישוף עתיק" – "אליזאה זו את?" שיגרה אנה את שאלתה אל החלל הריק שבחדר. דמותה של אלי'ז הופיעה קורנת במראה. עורה בוהק וחלק, פניה בוטחות. לא דמתה בכלל לגופה החבולה שאנה נקראה לזהות בחדר המיון באותו לילה ארור. "שיהיה גם לך אהובה. תשמרי על עצמך". אנה הרגישה את אבריה הפנימיים קורסים פנימה אל ליבת גופה, כאב חד ניסר את ריאותיה כשנשמה. היא חשבה שהיא עוברת התקף כלשהו, ניסתה למצוא היגיון ובו זמנית לחייג אל כוחות ההצלה. אולם, עד שתפסה ביציבות את הטלפון כבר חלף הכאב כלא היה. "את תאהבי את העולם החדש הזה…" נשמעה לחישה אחרונה מאחותה שבעולם אחר.

שיחת טלפון מפתיעה הקדימה להעיר אותה. בדיוק 5 דקות לפני השעון המעורר. "את קולטת מה הולך בחוץ?" שאלה אסטין. כבר בצאתה את פתח הדירה היא הבינה על מה היא מדברת. בחור צעיר צעד על המדרכה מולה וכשהבחין בה מסתכלת עליו פער את עיניו בחרדה, כשזיכתה אותו במבט נוסף הוא נבהל ועבר לצד השני של הרחוב. גבר פצוע ישב על אלונקת החובש בפתחה של ניידת אמבולנס ומסר את עדותו בנוגע למקור פציעתו. "היא אמרה שנמאס לה. שזו נקמה על כל מה שהיה עד כה". הוא סיפר ואז תיאר את מימדייה הצנועים של חברתו לשעבר. על רחבת הקמפוס היא פגשה את איימס, הפעם לבד. "תמסרי לאחותך שהיא ממש הצילה אותי" חייכה אליה האישה הזו, ששברירותה הוחלפה היום בקשיחות אגרסיבית. היא הניחה את אצבעה על שפתיה כממתיקת סוד בזמן שנשים אחרות ברחבי הקמפוס, מרצות מכובדות וסטודנטיות ממושמעות כאחת, נאזקו על ידי שוטרים ונלקחו משם.

"היא אומרת שהיא השתמשה באיזה כישוף עתיק…" סיפרה אסטין לאנה, בעודה גומעת בפליאה את ההתרחשויות המוזרות סביב. "כישוף שלוקח מהם את הכוח ומעביר אליה". "נשמע שהשתמשה בסמים, לא בכישוף". – "היא קיבלה את הכוח שלו, את לא שמה לב?" התעקשה אסטין. "ומה היא עשתה בדיוק" שאלה אנה. "הוא ניסה לאנוס אותה… אז…" "מה?" – "היא רצחה אותו". אמרה אסטין כשמהבעתה ניכר גינוי של המעשה שמהול אם קמצוץ של תחושת צדק. "אילו שטויות" אנה הגיבה, אך מתחת לפני השטח התפשטה בה חרדה נוראית. "מה קורה כאן?" היא הריצה במוחה נתונים לניתוח וניסתה לטוות מהם השערות שאולי יחזירו את כולם למציאות המוכרת. "האם זה באמת קשור לאליזאה?" היא הייתה מעדיפה להסכים בינה לבין עצמה שהיא מאבדת את שפיותה בעקבות האבל על אחותה היקרה, המחסור והגעגוע, אפילו רגשות האשמה… הכל נראה הגיוני יותר מאשר לאמץ את התיאוריה הזו, שנראה היה שלפחות חצי מהאוכלוסייה קיבלה בברכה.

ברן התגנב מאחוריהן, הוא היה נסער ומבולבל מהשמועות על התקיפה של אדריאן ושמח שיש לו שתי ידידות טובות מהמגדר החזק. הוא נגע קלות בכתפה של אנה כדי לאותת על הגעתו. אנה כל כך נבהלה שבמהלך הסיבוב הפתאומי שלה אליו ידה הדקיקה נחתה היישר על פרצופו וריסקה את אפו. ברן התפתל מכאבים ורץ אל השירותים כשהוא מחזיק את פניו בשתי ידיי ומנסה לעצור את הדימום.

מכאן והלאה זה רק הלך והסתבך. אירועי היום הפכו אלימים ומפתיעים יותר. בתוך גבולות עיר מגוריה השקטה יחסית, התהפך מאזן הכוחות המגדרי, והשמועה עושה לה כנפיים ומתפשטת מהר. בערב – מבזק חדשות כאוטי. נראה שהעולם החדש נחלק לשני מחנות מנוגדים: בקצה האחד ניצבו נשים שנהגו כהרגלן. אמנם ניכר היה על פניהן ויציבתן שכן משכו כוחות מקורבן גברי כלשהו, אך לפי הצהרתן אין להן שום כוונה להשתמש במתנה הזו לרעה. "רק להגנה עצמית" טענו בשמחה. לעומתן ניצבו נשים נקמניות שלקחו את החוק לידיים והחלו במצוד חסר רסן אחר כל גבר שדווח עליו שאי פעם נהג באלימות כלפי נשים, או שהיה אפילו צל של ספק שהוא נוטה לכך. נראה היה שאלה לא זכרו את התחושה המרה של היותן קורבן ונתנו לשטף של אדרנלין למחוק את איתותי המצפון והמוסר.

"כמה רוע יכול להיות בבני אדם?" אנה הייתה מורגלת לשאול זאת בעיקר בתגובה לדיווח על פשעים שביצעו גברים ואילו עכשיו – מי שמככבות כמפרות חוק הן בעיקר נשים צעירות. מאיימות, מכות, אונסות וכולאות, אפילו רוצחות בני זוג וגברים אקראיים. אנה הרגישה שהיא חייבת לעשות משהו. השעה הייתה כבר מאוחרת אבל היא לא רצתה לבזבז אף דקה. "בקצב הזה לא יישארו גברים בעיר עד מחר בבוקר". שכנעה את עצמה ויצאה אל בית הקברות. הרחוב היה רחוק מלהיות שומם. בכל פינה ניתן היה לחזות במאבקי הכוח בין נשים לגברים ובין נשים לנשים. סופת ברקים קרעה את השמיים בשריטות דקות של אור לבן ומסנוור. כוחות הביטחון גדשו את האזור והיו מצויים בכוננות מוגברת.

אנה פנתה מהרחוב אל בית הקברות. גם שם השתוללו הברקים בזוהר על טבעי – ברקים מלמעלה אל הקרקע… וברקים מן הקרקע אל הקבר הסורר. אנה נחרדה עקב המראה הזוועתי. נראה היה שהקבר של אלי'ז סופג לתוכו את זרמי החשמל מכל עבר. היא קפאה על מקומה בשער לשעה ארוכה. מאחוריה – כאוס שלט ברחובות. מלפנייה – סצנה מסויטת מזן אחר לגמרי, ובתוכה – הפחד מתפשט ממרכז חלל הבטן ועד קצת האצבעות, רותח ומבעבע, משבית כל תא שנקרה לדרכו. היא התיישבה על הקרקע בחידלון.

"תתעוררי, אנוצ'קה", שמעה פתאום את אחותה הגדולה מבקשת. היא התפכחה מיד וראתה את הפנים היפות שלה ממש צמודות אל מול עינייה כשהיא מעבירה ליטוף מצמרר מקודקודה ועד לקצה הסנטר. "התגעגעתי אליך, נוצ'" – "אלי'ז, מה כל הבלאגן הזה? את יודעת איך לגרום לזה להפסיק?" – "תגידי לחברות שלך שקיבלתן מתנה מעולם אחר" אליזאה הסבירה. "אבל תגידי להן שהן צריכות ללמוד להשתמש בה בצניעות, במוסריות". – "אבל הן לא עושות את זה, אל! תראי מה הן עושות שם בחוץ!…" אליזאה חייכה אליה ברוגע. "אל תדאגי, נוצ', מי שלא תדע איך להשתמש בכוח החדש שלה… מי שתנצל אותו לרעה…" אנה הקשיבה מלאת תקווה. "אז הימים שלה ספורים" אמרה אלי'ז.

*

אנה ישבה על הקרקע הבוצית מול הקבר. בהתה בעיניים חלולות באותיות שעל המצבה. חלפה שנה. זה היה נראה כנצח. הכישוף למהפך הכוחות התפשט ברחבי העולם ובמדינות רבות הוחלף השלטון בשלטון על טהרת המגדר הנשי.

"אלי'ז, זה לא הגיוני" אמרה אנה לאחותה הגדולה. "זה אמנם מאוד נוח לחיות ככה, פחות מפחיד ללכת בלילה בסמטה חשוכה, לצאת לבר ולשתות אלכוהול, להיתקע עם הרכב באמצע שדה נטוש או סתם להזמין הביתה בחור מדייט ראשון". היא שיתפה. "אבל למה זה היה צריך להיות ככה? למה בכוח? למה לא בכבוד או באהבה?" כלום לא עלה מן הקבר למעט הדממה. גם שדה הכבידה שחשה בפעם הראשונה התפוגג משם…

אנה פלטה אנחת השלמה עם המצב, התרוממה וניערה את כפות ידייה מהחול. "אוהבת אותך, אל" אמרה וצעדה בשקט לכיוון שער היציאה.

היא נתמלאה געגוע כשהתמזגה אל הרחוב הראשי.

*

בבית הקברות, זרמי חשמל נעו במהירות על הקרקע. כוורידי ענק השתלחו מהאופק אל הטבור – אל הקבר של אדריאן. מצבת השיש שלו זהרה בלובן הירח. ואז החשיך הכל, ורעם יחיד נשמע במלוא הדרו, בקול נפץ אדיר מבשר רעות שנשמע מקצה העיר עד סופה.

המצבה של אדריאן הייתה היחידה שנסדקה. תחילה מעט, ותוך שניות התפרקה לשברים.

נשלח ב