הספרייה העירונית

יצאתי מהספרייה מאוכזבת. הילד שהזמנתי עדיין לא הגיע. הספרנית התנצלה ואמרה שנכון, זה באמת לא בסדר אנשים לא תמיד מחזירים את הילדים בזמן אבל ברגע שהוא יגיע היא תודיע לי, אני הראשונה ברשימת ההמתנה שלו.

אז בחרתי אחד מתולתל, בן חמש, שבכרטיס הילד שלו היה כתוב שהוא חובב סרטים מצוירים, חברותי, מנומס ואוהב תפוזים. היו לו גם לא מעט המלצות מהורים קודמים. בדרך כלל אני לא נותנת לעצמי להיות מושפעת מהמלצות הורים קודמים, הרי אף אחד לא אובייקטיבי כשמדובר בילד שלו אבל כאן היה משהו שמשך את תשומת ליבי במיוחד. הורה קודם אחד כתב שמעולם לא נהנה לקרוא סיפורים לילד כמו שנהנה לקרוא לילד הזה. נשמע מבטיח, חשבתי לעצמי כשמילאתי את טופס השאלת הילד ויצאתי אתו אל הרחוב.

כף היד שלו התאימה בדיוק לכף היד שלי כשהלכנו בצעדים זריזים ברחוב לכיוון הבית, הוא לא קפץ לכביש כשחצינו ואפילו לא ביקש שאקנה לו משהו במכולת השכונתית. זה מתחיל לא רע, חשבתי.

ישבנו בחדר שלו על השטיח ושיחקנו במכוניות מרוץ ואחר כך בקליעה למטרה על הלוח שתלוי על הארון ואחר כך צבענו חוברת צביעה של ספיידרמן. הילד רצה לצבוע את ספיידרמן בירוק וצהוב. הסברתי לו שהבגדים של ספיידרמן הם אדומים וכחולים אבל הוא לא הקשיב. הוא התעקש שספיידרמן צריך ללבוש בגדים ירוקים עם גלימה צהובה. בסדר, וויתרתי. התכוונתי להזהיר אותו שלא יצייר בטעות על השולחן אבל ראיתי שאין סיכוי, הוא אפילו לא יצא מהקווים.

לארוחת הערב ביקש חביתה מקושקשת וסלט רק עם מלפפונים עם קליפה וזיתים בלי גרעינים חתוכים לטבעות וסנדוויץ' עם חמאה וגבינה צהובה עם חורים. הכנתי לו בדיוק את מה שביקש וחשבתי איך יכול להיות שבין כל הילדים שהחלפתי לאחרונה לא היו אפילו שניים שרצו לאכול בארוחת הערב בדיוק את אותו הדבר. מספר האפשרויות שאפשר לחבר מחביתה סלט וסנדוויץ' הוא אינסופי, מסתבר.

באמבטיה שיחק באקדח מים, מילא והשפריץ לכל כיוון כשהוא בוחן את עמידות ווילון הניילון ליריות סילונים חדים. בנים, חשבתי. לא שלא היו בנות שבחרו לשחק באקדח המים באמבטיה, היו, אבל אחת השתמשה בו כדי למלא את משפך הצעצוע ולהשקות את גינת הפרחים הספוגיים שדבוקים לדפנות האמבטיה, השנייה הזליפה סילוני מים דקים לתוך הפה כי הייתה צמאה ואחרת השפריצה מים על כפות הידיים שלה ואז הרימה אותן לאוויר כשהציפורניים כלפי מטה והטיפות תלויות על קצות האצבעות ואמרה לי – אמא, תראי איזה ציפורניים ארוכות יש לי, כמו שלך.

הגיע זמן הסיפור. במשך כל שעות אחר הצהריים והערב ניסיתי להדחיק בראשי את אותה המלצת הורה קודם, כי לא רציתי להתאכזב. הרי שעת הסיפור בערב היא בעצם הסיבה שבגללה נרשמתי לספריה העירונית מלכתחילה ובתוכי ידעתי שזו גם השעה האהובה עלי.

צחצחנו שיניים והתיישבנו על הספה האפורה בסלון אחד ליד השנייה. הוא בפיג'מת ספיידרמן ואני עם ערימת ספרים. נתחיל מהקל, חשבתי. איה פלוטו. קצר, בחרוזים, תמיד אוכל להגיד שהוא כבר גדול מדי לספר הזה. הילד אמר שהוא מכיר את הסיפור מצוין ואוהב אותו ואפילו פעם היה בהצגה של איה פלוטו בתיאטרון של הגדולים בהרצליה ואפילו פעם היה לו אח קטן וכשאימא אחרת הקריאה להם את הסיפור הזה אז בגלל שהוא מכיר אותו כל כך טוב הוא ממש כמעט סיפר אותו לאח הקטן בעצמו ולבד. התחלתי לקרוא והוא הצטרף אלי. מנסה להתאים את קולו הדק לקצב הקריאה שלי אבל לא תמיד מצליח. בהתלהבותו להראות לי עד כמה הוא יודע סיים כל משפט כמה שניות לפניי והושיט יד קטנה לפינת העמוד שהמתינה באוויר עד שאני אסיים כדי להפוך את הדף. כדי שיוכל להגיע לפינת העמוד ולהפוך את הדף הילד נלחץ אל כתפי חזק כל כך עד שהרמתי את היד והנחתי אותה סביבו. עכשיו ישבנו חבוקים כשהספר בחיקי והוא, בקלות, הופך את העמודים בדיוק בזמן הנכון.

אחר כך קראנו את איילת מטיילת, הטרקטור בארגז החול, חולד וגוזל, שמוליק קיפוד ואיתמר צייד החלומות. כשאיתמר חיכה עם הפנס לשד בלילה אחרי שאבא עזר לו להכין את המלכודת הרגשתי את גופו הקטן נמתח ומתכווץ לקראת מבצע הלכידה. לחצתי אותו אליי והוא הניח עלי את ראשו המתולתל, מחייך.

טוב, אחרון להיום, כבר מאוחר. אמרתי ולקחתי את הנסיך הקטן. זה ספר ארוך אז נקרא קצת כל יום, בסדר? בסדר, ענה. אני מכיר את הסיפור הזה, אבל אני אוהב אותו אז לא אכפת לי לשמוע שוב.

קראתי על פיל בתוך נחש בריח ועל הכבשה ועצי הבאובב עם השורשים המסוכנים שעלולים להחריב את הכוכב אם לא ייעקרו בזמן וכשהגעתי אל הפרק השישי בו מספר הנסיך הקטן שיום אחד ראה את שקיעת השמש ארבעים וארבע פעמים שמעתי את נשימותיו קצובות וראיתי את ידו הקטנה שהייתה מונחת על פינת הספר, מוכנה להעביר דף כשאבקש נשמטת אל ברכיו. לא יכול להיות, חשבתי. הצצתי דרך סבך התלתלים אל פניו הקטנות. נרדם. הרמתי אותו בזרועותיי והשכבתי אותו בחדרו במיטה על מצעי הספיידרמן. כיסיתי אותו והידקתי את השמיכה סביב גופו הקטן. נישקתי לו במצח נשיקת לילה טוב. מחר, לחשתי, נקרא על השושנה. הדלקתי אור קטן ויצאתי מהחדר.

למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם וניגשתי להציץ על הילד הישן. ציפת הספיידרמן הייתה מגולגלת בין זרועותיו הקטנות והוא ישן על צדו, מחבק אותה. המיטה התאימה לו בדיוק. לבנה, עם עיטורי עצי דקל בראשה. גם לבנים וגם לבנות, אמרה המוכרת באיקאה, מי לא אוהב עצי דקל. הילד התעורר, מצמץ בעיניו, התהפך על גבו והתמתח. כשראה אותי מביטה בו, חייך. היום שושנה, נכון? נכון, עניתי. בוא, צריך להתכונן לגן.

צחצחנו שיניים, שטפנו פנים, הכנו ארוחת בוקר ביחד. אני פרסתי את הלחם והוא מרח אותו בחמאה בסכין מריחה. מותר לי כבר סכין מריחה כי זה לא חד, אמר. אני פרסתי זיתים בלי גרעינים לטבעות והוא סידר אותן על הפרוסות. כל פרוסה בדוגמא אחרת. אחת שורות, אחת לב ואחת פרצוף מחייך. טוב, שאלתי, על איזו פרוסה נשים שמיכה ונשלח לישון בתיק של הגן? פרצוף! הכריז הילד, ככה כשכל הילדים יאכלו את הסנדוויצ'ים שלהם רק שלי יצחק לי בבטן. אמר ועיניו צוחקות אליי, שובבות.

צעדנו יחד לגן. טוב שהם שם, בספריה, שומרים על אזורי ההשאלה המוגדרים. ככה הילדים ממשיכים ללכת לאותו הגן ולא מחליפים מסגרת במהלך השנה. חשוב לשמור על יציבות. נשיקה וחיבוק, יום טוב חמוד, והוא כבר נעלם מעיני, רץ לפינת המכוניות ומתחיל להעמיס מכוניות קטנות על משאית גדולה.

אם אספיק לפני שאחזור מהעבודה, אעבור בספריה ואשאל לגבי הילד שהזמנתי. זה לא בסדר שיש איחור כזה גדול, חשבתי, אנשים יכולים להיות כאלה חסרי התחשבות לפעמים. אתה נרשם לספרייה, חותם על חוזה, מתחייב לעמוד בזמנים כדי לא לפגוע בהזמנות של אחרים, מודע לקנסות שיוטלו עליך אם תחרוג מהזמן, ועדיין, יש איחורים. לא הספקתי. היו פקקים איומים והגעתי לגן ממש בדקה התשעים. הגן היה ריק מילדים והורים, הילד שלי ישב על ברכי הסייעת שהסתכלה בי בעיניים נוזפות. מצטערת, התנצלתי, היו פקקים. היא לקחה את התיק שלה בתנועה זריזה ותקעה את המפתח בדלת. יוצאים? שאלה בעצבנות. בטח, בטח, עניתי בצייתנות וחיפשתי בעיניי את עיני הילד מקווה שלא אמצא גם בהן תוכחה על האיחור שלי. עיניו הביטו בי סקרניות. שלחתי לו קריצה זריזה והוא חייך, מושיט את ידו. צעדנו יחד אל גן המשחקים בדרך הביתה. הילד חיכה בסבלנות לתורו בנדנדה ובעודו ממתין פתח בשיחה עם ילדה מהגן שלו. מהספסל עליו ישבתי שמעתי קרעי משפטים בלבד אבל יכולתי להבין שהם מדברים עלינו, על האימהות שלהם. הילד אמר שזה טוב, כי אם הוא גומר לשחק עם כל הצעצועים בחדר, גומר להקשיב לכל הסיפורים, אז טוב לעבור לבית אחר ולהתחיל להכיר הכל מחדש. כן, היא ענתה לו, אבל אולי בבית האחר לא יהיו צעצועים יפים, אולי אלה יהיו אותם צעצועים, ואולי לא יהיו צעצועים בכלל? ואולי החדר לא יהיה יפה והאוכל לא יהיה כמו שאני אוהבת? אולי, הילד ענה, אז תוכלי לעבור שוב, יחליפו אותך שוב ושם אולי כן יהיה אוכל טעים. אולי, השיבה היא, אבל אולי לא. תמצית הספק, חשבתי. כבר בגילם הצעיר הם מזקקים את הדילמה הגדולה של חיי. לקפוץ ראש לבריכת השינוי, לשחות לעבר השני ולקוות שיהיה בסדר, אולי אפילו יותר טוב. אבל אולי לא, אני עונה לעצמי, ממש כמו הילדה ליד הנדנדה.

הגיע תורו והוא התנדנד, דוחף ברגליו הרזות את הנדנדה מעלה מטה, מטפס לגובה מבלי לחשוב על הנפילה האפשרית, זו שאני לא מפסיקה לחשוב עליה. פעם ילד שהשאלתי נפל מהאופניים כשנסע בירידה ברחוב ליד הבית. הוא אפילו לא נסע מהר, ולבש את כל המגנים שרק אפשר. כשהוא מעד על ערימת העלים היבשים שניצבה כמלכודת בצד המדרכה חשבתי שזהו, אני מבטלת את המנוי, אני לא יכולה לשאת כאב כזה. הוא צרח מכאבים כשעזרתי לו לקום, רגלו נשרטה בדיוק ברווח בין הגרב למגן הברך. לתת לנסוע, חשבתי אז, לתת ליפול, אין ברירה, חזרתי ושיננתי כדי לשכנע את עצמי כשחיטאתי לו את הפצע, מנגבת את פניו ומלטפת את רגלו. רק ככה לומדים, אין ברירה.

הילד קלט את מבטי המודאג וחייך אלי. תראי איזה גובה! קרא, גאה. אני עף! התאמצתי לחייך אליו חזרה, בולעת את אפשרות הנפילה העומדת תמיד מנגד כמו סירופ חמוץ נגד שיעול. כל הכבוד! קראתי אליו, עכשיו בוא, רד, כבר כמעט חושך.

באמבטיה, שוב שיחק באקדחי המים, מילא וירה סילונים חדים לעבר ווילון הניילון. פוף פוף! חיקה בקולו הדק קולות של יריות אמתיות, פגעתי בך, תיכנע או שאני יורה! איים על בקבוק הסבון הנוזלי. לא כדאי לך להסתבך איתי! אני חזק כמו ספיידרמן ויותר גיבור מסופרמן! נראה שהסבון נכנע, אמרתי לו בחיוך כשסיבנתי אותו. באמת הפחדת אותו כהוגן. הגיע לו, ענה לי הילד, ראית? שאל ועיניו הגדולות פעורות, מחכות שאגיד שראיתי, שהתפעלתי, שהקרב שערך לא נערך ללא קהל. בטח ראיתי, היית גדול, אמרתי ופרשתי מגבת גדולה. בוא, סופרמן, ננגב אותך טוב, נלבש פיג'מה ונלך להכין ארוחת ערב.

הילד ביקש חביתה מקושקשת וסלט רק עם מלפפונים עם קליפה וזיתים בלי גרעינים חתוכים לטבעות וסנדוויץ' עם חמאה וגבינה צהובה עם חורים. הכנתי בדיוק מה שביקש. הילד עזר ומרח את הלחם בחמאה וערבב את הסלט וכל אותו הזמן זמזם לעצמו מנגינה שלא הכרתי. מה אתה שר, חמוד? שאלתי. את לא מכירה, ענה. לימדו אותנו בגן. אז תשיר לי ואני אכיר. לא היום, ענה. לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שהוא בודק אותי, עדיין לא עברתי אצלו את המבחן. מוזר, חשבתי. כל הזמן הזה הייתי בטוחה שאני זו שיכולה ללכת לספריה ולהחליף אותו בכל רגע. הצמרמורת שהרגשתי חוצה בזריזות את הגב שלי באותו הרגע הוכיחה לי שכנראה טעיתי.

אחרי האוכל התיישבנו על הספה האפורה בסלון. שושנה, שאלתי? שושנה, ענה. פתחתי את הספר בפרק השמיני בו הנסיך הקטן מתוודע לשושנה המפונקת ואספתי את הילד אליי. כך ישבנו שוב, כמו בערב הקודם, הילד חבוק בזרועי וידו מוכנה להעביר דף מיד כשאבקש. המשכתי לקרוא. קראנו על השושנה והקוצים, הנמרים והפרגוד ועל כמה אהב הנסיך הקטן את השושנה הגאוותנית שלו, ואיך יצא למסעותיו בכוכב של המלך ואחר כך בכוכב של הרברבן.

עברנו כבר ארבעה פרקים, חשבתי, ואין סימני עייפות. מדהים. הילד הקשיב מרוכז, בכל פעם שהנסיך הקטן אמר "אכן, מוזרים המבוגרים הללו!" שלח בי מבט מהיר וחייך לעצמו חיוך שובב. המשכנו אל כוכבו של השיכור, וכוכבו של איש העסקים. "אכן, בריות משונות מבוגרים אלה!" אמר הנסיך הקטן בליבו והילד שלידי פיהק. נמשיך מחר? בטח, אמר. הלכנו לצחצח שיניים ואחר כך נכנס למיטת עצי הדקל עם מצעי הספיידרמן. לילה טוב, חמוד. לילה טוב, אמר. את קוראת ממש טוב. תודה מתוק, עניתי והרגשתי שוב את הצמרמורת המוזרה הזו לכל אורך הגב. כיף לי לקרוא לך, אמרתי, לילה טוב. נשקתי לו במצח נשיקת לילה טוב, הדלקתי אור קטן ויצאתי מהחדר. הוא אמר שאני קוראת טוב. צעדתי מהר במסדרון לכיוון הסלון ובדרך לא הסתכלתי במראה שעל הקיר כדי לא לראות את עצמי מחייכת.

לפנות בוקר, נראה לי שזה היה מוקדם כי בחוץ עדיין היה חשוך, הרגשתי את השמיכה נמשכת מאחורי בעדינות. הסתובבתי וראיתי את הילד, עומד מעלי ודמעות בעיניו. קמתי מבוהלת, מה קרה חמוד? שאלתי, מודאגת. חלמת חלום רע? כן, הוא ענה, חלמתי שעצי הבאובב הרסו לנסיך הקטן את הכוכב ושפלוטו לא חזר, אף פעם. מה? שאלתי נדהמת, ציפיתי למפלצות, שדים מתחת למיטה, נמרים בארון. ילדים קודמים שהשאלתי פרשו בפניי בלילות חורפיים ארוכים את טווח הפחדים האינסופי של הדמיון. היו פחדים ערטילאיים מפלצתיים מדומיינים כאלה והיו אחרים, ממשיים לגמרי, כמו – מתי תחזירי אותי לספריה? את תיקחי אותי מחר מהגן? בבית החדש יהיה לי אח קטן? כמה זמן עוד יש לי בבית שלך? לכל אלה הייתי מוכנה עם תשובות מראש. מפלצות שדים או נמרים בארון יש רק בספרים ובסרטים, והתאריך בספרייה נקבע מראש ואין מה לעשות, ככה זה, ואין דרך לדעת מה יהיה בבית הבא אבל אם נקווה לטוב זה יעזור. לא הייתי מוכנה לחלום של הילד הזה. בוא חמוד, הרמתי את השמיכה והזמנתי אותו להיכנס למיטה לידי. כיסיתי את שנינו וחיבקתי את גופו הרזה והארוך. כמה תלתלים שחורים נדבקו למצחו המזיע ולחייו היו אדומות. ליטפתי את פניו הרכות וחשבתי על תשובות אפשריות לחלום שהפחיד אותו כל כך. התשובה המוכנה לגבי הספרים והסרטים נראתה לא רלוונטית. ברור שעצי הבאובב ופלוטו קיימים רק בספרים, אבל האיום שריחף מעל ראשו של הילד הזה והעיר אותו משנתו היה אמיתי ללא ספק. תראה, התחלתי, מהססת, אתה זוכר מה קרה בסוף? פלוטו חזר למשק, נכנס לרפת, פגש את גדי והם חזרו יחד הביתה, אכלו ארוחת ערב והלכו לישון. אבל אם הוא לא היה חוזר? שאל הילד, אם הוא לא היה חוזר, מה היה קורה לו? אבל הוא כן חזר, עניתי והרגשתי את העצבנות המלווה בעייפות מתחילה לטפס לי במעלה העורף. אבל אם הוא היה הולך לאיבוד, אם היה נדרס? ועצי הבאובב, אפילו שהנסיך הקטן ניכש את הנבטים שלהם לפני שיצא למסעות שלו, אולי הוא לא שם לב ושכח אחד ועד שהוא יחזור העץ כבר יגדל כל כך שהשורשים הענקיים שלו ישברו את הכוכב ולא יהיה לו לאן לחזור? ומה הוא יעשה אז? הביט בי הילד בעיניים דומעות. לא ידעתי מה לומר. חיבקתי את הילד הבוכה אליי, ליטפתי את חולצת הפיג'מה הרטובה מזיעה ואת פניו שטופי הדמעות ושתקתי. כך ישבנו חבוקים, מביטים באור הבוקר שמתגנב דרך התריסים מחמם לאט לאט את החדר. הוא כן חזר, אמרתי בליבי. פלוטו, כן חזר. והנסיך הקטן כן ניכש את כל הנבטים של עצי הבאובב, הכל בסדר, הכל בסדר, אתה תראה, הכל יהיה בסדר. הילד לפת את צווארי בזרועותיו הדקות. לא נורא אם נאחר היום לגן, אמרתי. בוא ננוח קצת.

קמנו אחרי כמעט שעתיים והתארגנו לעבודה ולגן. הילד שתק והביט בי בעיניים חמורות שנראו לי כאילו מבקשות ממני לא להזכיר את מה שקרה. לא הזכרתי. אבל במשך כל שעות העבודה בין הפגישות והשיחות הטלפוניות לא יכולתי שלא לחשוב על הילד לפנות בוקר. הפחד בעיניו היה אמיתי, הדאגה לגורל גיבורי הסיפורים היתה כנה ומוחשית לגמרי. חשבתי שאני חייבת לדבר אתו על זה. כאמור, יש לנכש עשבים רעים מהשורש, ממש כמו עצי הבאובב. באותו היום קמתי מהכיסא המשרדי כמה דקות מוקדם יותר. פקקים או לא, אני לא מאחרת יותר.

הגעתי לגן מוקדם יחסית. אני תמיד יכולה לקבל מושג לגבי מקומי על סקלת ההורה המקדים / המאחר לפי מספר תיקי הגן שעדיין תלויים על המתקן שבכניסה. אם במבט חטוף אחד אני לא יכולה לנקוב במספרם, אני בסדר, אני הורה מקדים. הילד רץ לקראתי סמוק ומחייך, מחזיק ציור שעליו הדביק פלסטלינה וחול. תראי איזה יופי, אמר, זה אני, הצביע על הילד המצויר בטוש והנה את, אמר והצביע על הדמות השנייה בציור, זו שעשויה פלסטלינה וחול. די דומה, לא? שאל. זה מקסים, עניתי. נתלה את זה על המקרר. לא! נזעק הילד, צריך להחזיק את זה ככה, שוכב שהחול לא ייפול והפלסטלינה לא תיפול אז תחזיקי את זה ככה, טוב? ולפני שקיבל תשובה כבר רץ החוצה בדרך לגן המשחקים. החזקתי את הציור במאוזן כפי שהורה לי הילד, לקחתי את תיק הגן ובקבוק המים וצעדתי צייתנית בעקבותיו. מה עם ההזמנה בספריה? חשבתי, האיחור הזה כבר ממש מוגזם. אנשים יכולים להיות כאלה חסרי התחשבות לפעמים. טוב שבחוזה ההתקשרות עם הספרייה סעיף הקנסות נוסח בבירור. הורה שיאחר להחזיר ילד בזמן, יתעלם משתי שיחות אזהרה טלפוניות ומביקור ספרנית בביתו – חוזה ההורות שלו יבוטל לאלתר ללא אפשרות חידוש.

אחרי גן המשחקים חזרנו הביתה, יד ביד. הילד סיפר לי שבגן ילד אחר דחף אותו כי אמר שספיידרמן לא קיים באמת. הוא צעק עליי "לא נכון! אתה משקר! בטח שהוא קיים באמת, לאבא שלי יש אפילו סרט במחשב!" אבל אני אמרתי לו שזה רק סרט, זה לא באמת והוא דחף אותי. הגננת ראתה? שאלתי, כאילו זה מה שחשוב בסיפור הזה. לא, היא הייתה בחצר. בכית? הבטתי בעיניו הכהות. קצת, ענה, נבוך, עדיין מבולבל מעצם העובדה שילדים אחרים חושבים אחרת ממנו. אולי זה הזמן לדבר על מה שקרה בלילה, חשבתי. אם ברור לו שספיידרמן דמות ציורית איך נבהל כל כך מדמויות מסופרות? אבל הילד נראה מבולבל מספיק. נחזור לזה מאוחר יותר, חשבתי כשנכנסנו הביתה. בינתיים, לך לשחק בחדר, אני אמלא את האמבטיה.

באמבטיה ירה באקדח המים, ניצח בקרב יריות את כל בקבוקי הסבון והשמפו, ולארוחת הערב ביקש חביתה מקושקשת וסלט רק עם מלפפונים עם קליפה וזיתים בלי גרעינים חתוכים לטבעות וסנדוויץ' עם חמאה וגבינה צהובה עם חורים. הכנתי בדיוק מה שביקש. פעם חברה טובה, זו שדחפה אותי להירשם לספריה ולהתחיל להשאיל "כי את חייבת לצאת קצת מעצמך" אמרה לי שאין כמו השלב הזה שבו את מתחילה להרגיש שיש דברים שהופכים להיות מוסכמים מראש על שניכם, בלי לדבר או לשאול. את והילד, היא אמרה, מתחברים. זה קורה אחת ל…, יהיו ילדים שלא תוכלי לחכות להחזיר אותם כבר, אז אל תתפסי אותי במילה, הוסיפה הסתייגות, אבל יהיו כאלה שלא תרצי להחזיר. יכול להיות שהתכוונה לדברים כאלה? כמו העובדה שמחר כבר לא אשאל אותו מה הוא רוצה לארוחת ערב, פשוט אכין מה שהכנתי היום, ואתמול.

לאחר ארוחת הערב התיישבנו שנינו על הספה האפורה בסלון. אני עם הספר ביד והילד חבוק בזרועי, ידו מוכנה להעביר דף מיד כשאבקש. נמשיך? שאלתי. נמשיך, ענה הילד. ממשיכים אל כוכבו של השיכור, כוכבו של איש העסקים וזה של מדליק הפנסים. בעוד הנסיך הקטן משוטט כולו פליאה מהתנהגותם המשונה של המבוגרים שהוא פוגש ידו הקטנה של הילד שלי משוטטת בחיקי ומחפשת את כף ידי. כך ישבנו, הילד לחוץ אל כתפי כשידו האחת מוכנה להעביר דף מיד כשאבקש והשנייה, פרושה וחמה, אחוזה באצבעותיי. הנסיך המשיך אל הגיאוגרף שייעץ לו לבקר בכוכב ארץ, שזכה לשם טוב, והילד פרש מן המסע כשראשו נשמט אל כתפי ותלתליו נופלים על מצחו. שוב נשאתי אותו בזרועותיי אל מיטת הדקלים, עם מצעי הספיידרמן שהוא כל כך אוהב. השכבתי אותו לאט, כיסיתי את גופו הקטן והארוך, נישקתי אותו במצחו נשיקת לילה טוב, הדלקתי אור קטן, ויצאתי מהחדר. מעניין איך יעבור הלילה הזה.. חשבתי, מקווה שמנוחתו, או שמא מנוחתי, לא תופרע.

לפנות בוקר התעוררתי בבהלה. היה נדמה לי ששמעתי את הילד קורא לי. רצתי לחדרו במהירות והופתעתי למצוא אותו ישן, פניו שקטות ויפות, שפתיו המצוירות פעורות מעט. תיקו, חשבתי, התעוררת היום כי זו את שמפחדת ממשהו עכשיו. חזרתי למיטה, לא שקטה. מה אם הילד שהזמנתי בספריה יגיע לפני שנסיים לקרוא את הנסיך הקטן? החלטתי לא להתקשר לשאול היום. יגיע יגיע, כן כן, לא לא. העיקר שיחייבו את ההורה המאחר בקנסות הראויים.

הילד התעורר מוקדם. קפץ מהמיטה ורץ למיטה שלי. התיישב מולי והביט בי מרוכז. הכל בסדר? שאלתי. הילד מצמץ בעיניו, הסתכל על התמונה שמעל לראשי, אחר כך על מנורת הקריאה על השידה לידי ולבסוף עיניו חזרו אלי כשבקשה תלויה בהן, מנסות למשוך ממני את מה שלא עולה בידו לומר. אתה רוצה לומר לי משהו? התקשיתי להבין. היה מוקדם, לא ישנתי מי יודע מה ועיניו הספקניות הציבו אתגר לא פשוט לבוקר כזה. אז בלילה, התחיל, כשבכיתי, כשפחדתי, אם פלוטו לא יחזור ועצי הבאובב שיהרסו.. את כל הכוכב.., דמעה מנצנצת בעינו הימנית, והערתי אותך ואת אמרת לי שיהיה בסדר, הדמעה בדרכה לשפתיים, חורצת תלם מבריק ורטוב על לחיו החלקה. כן חמוד, אני זוכרת, אמרתי וליטפתי את תלתליו השחורים. אז רציתי ללמד אותך את המנגינה שלמדנו בגן. את שומעת? כן, אמרתי, מופתעת מהתפנית החדה בשיחה, תתחיל, אני שומעת. והוא התחיל לשיר בקול דק ומהסס, מחכה שאחזור אחריו. כך כמה צלילים הוא, כמה צלילים אני, ושוב, מהתחלה ואחרי כמה דקות הוא ואני, בפיג'מות, במיטה שלי, שרים יחד את המנגינה שלימדה אותם בגן המורה למוסיקה, ושנינו זורחים כמו קרני שמש של בוקר ולחיו יבשה ומוארת.

בדרך לגן, יד ביד, הוא כבר יודע להתאים את צעדיו הקטנים לצעדיי שלי, יודע שאני מעדיפה לתת לו את יד שמאל כי ככה התיק שעל כתפי הימנית לא מסתיר לי את פניו כשאנחנו משוחחים ויודע שכשאנחנו חוצים את הכביש אני לוחצת את כף ידו הנתונה בכפי טיפה חזק מדי, אבל הוא לא כועס. הוא לא יודע שהבוקר בחרתי ללכת דווקא דרך הסמטה המרוחקת ולא בדרך הרגילה כי רציתי זמן, עוד קצת זמן איתו הבוקר כדי לנסות ולהבין, ביני לבין עצמי, מה בדיוק קרה בחדר השינה שלי כמה שעות קודם לכן.

זה קרה כשהייתי שקועה בפענוח מייל מסובך מלקוח מטריד. הטלפון צלצל ועל הקו הספרנית מודיעה לי בקול צוהל – לא תאמיני, הוא הגיע! מי? שאלתי, מנסה להבין את פרטי התלונה המורכבת של אותו לקוח בלתי מרוצה. מה זאת אומרת מי, המשיכה הספרנית, הילד שהזמנת, הוא פה. מתי את באה? אה, אני, אולי, גמגמתי, אני שומעת שאת עסוקה, אמרה הספרנית. אני שומרת לך אותו שלושה ימים, אם לא תגיעי אני עוברת להורה הבא, סגור? סגור, עניתי. תודה. יום טוב.

טוב, חשבתי, בנסיעה מהעבודה לגן, הוא הגיע. הקנסות האלה להורים מאחרים כנראה בכל זאת עובדים. היום הבטחתי לילד שנלך יחד לים, אז אולי מחר, אחרי הגן, אגש להחליף אותו. הקדמתי. קולב התיקים היה עמוס. עמדתי בפינת הגן הבטתי פנימה וחיפשתי בעיני את הילד שלי. הילדים ישבו במפגש, הקשיבו לסיפור שקראה הגננת. היה חם, המזגן בגן לא עובד טוב כבר כמה ימים, באמת צריך לדבר איתם על זה וכמה מהילדים פיהקו, ראשם מתנדנד. הילד שלי, ישב מהופנט, פיו פעור ועיניו השחורות, הגדולות והסקרניות נעוצות בגננת ובתנועות הידיים המוגזמות שלה. זה הילד שלי, חשבתי, פריק של סיפורים. אנחנו חייבים לסיים את הנסיך הקטן, יש לנו רק שלושה ימים.

נסענו לים. פרשתי מחצלת גדולה על החוף תחת שמשיה והתיישבנו שנינו, בצל, מביטים בגלים הרגועים שאפילו משב רוח קליל לא עבר בהם. אכלנו אבטיח קר במזלגות פלסטיק לבנים ואחר כך ביסלי בצל (שגיליתי שהילד אוהב ממש במקרה כשראה את החטיף בארון. לא חשבתי להציע לו כי הנחתי, בטעות, שלא יאהב טעם בצל חזק כל כך) ושיחקנו טאקי. חשבתי, אם מישהו מסתכל עלינו עכשיו, הוא בטח חושב שהילד אצלי כבר הרבה מאוד זמן, שבטח הארכתי את זמן ההשאלה בתקופה אחת לפחות. ממש אי אפשר להאמין, אני לא מאמינה, שהוא אצלי רק שלושה ימים וקצת. נכנסנו למים, ידו בידי, אני עוד לא יודע לשחות ממש טוב, הילד אמר, אז לא ניכנס עמוק, טוב? אין בעיה, הרגעתי אותו, עד לאן שתרצה.

הילד נרדם באוטו. מזל שהתקלחנו במקלחות בים, חשבתי. אבל אז נבהלתי, מה עם הסיפור? אם לא יתעורר כשנעלה הביתה נפסיד יום בנסיך הקטן! איך לא חשבת על זה קודם, מתישה אותו בחום הזה ומצפה שיישאר ער כדי להקשיב לסיפורים שלך. הוא לא התעורר. לא כשהוצאתי אותו מהאוטו, לא כשנשאתי אותו בזרועותיי במדרגות עד לקומה השנייה וגם לא כשהשכבתי אותו במיטת הדקלים על מצעי הספיידרמן שהוא כל כך אוהב. נישקתי אותו במצח נשיקת לילה טוב, הדלקתי אור קטן ויצאתי מהחדר. מה אני עושה עכשיו? הילד שרציתי, שהזמנתי, מחכה לי בספריה רק שלושה ימים מהיום. איך נסיים כמעט חצי ספר ביומיים?

לא נרדמתי. התהפכתי שוב ושוב מנסה לפצח את עניין הזמנים. אני חייבת להספיק לקרוא לילד שלי הזה את כל הספר, ויש עוד כל כך הרבה! יש את הנסיך הקטן בכוכב ארץ, את הפגישה עם הנחש והפרח הבודד, ההד וגן השושנים… לקחתי את הספר, התיישבתי על הספה האפורה בסלון והמשכתי לקרוא, בשקט, בעצמי ולבד, כמו שאמר הילד בערב הראשון. קראתי על הפגישה עם השועל שאמר לנסיך כי אם יאלף אותו גם הוא, ייאורו חייו כאילו זרחה לו השמש, ושהוא, הנסיך, לא צריך להגיד שום דבר כי הדיבור הוא מקור כל אי הבנה ורק בכל יום יוכל לשבת קצת יותר קרוב אליו וכך לאט לאט יום אחרי יום יבינו שניהם את כוחם של הטקסים הקבועים. הפסקתי לקרוא. עיניי נחו על המקום הריק לידי על הספה האפורה. דמעה אחת פגשה את שפתיי והפתיעה אותי במליחותה. כל דבר חשוב סמוי מן העין, אמר השועל. הזמן שהקדשת לשושנה שלך הוא המשווה לה חשיבות כה רבה.

צחוקו של הילד העיר אותי. פקחתי את עיני וראיתי אותו עומד מעלי, משועשע. מה, ישנת פה? עם בגדים? שאל. הזדקפתי במקומי, מופתעת לגלות שאני בסלון, על הספה האפורה, בבגדים אותם לבשתי בערב הקודם. כנראה נרדמתי, חמוד, אל תדאג, אני בסדר, אמרתי מנסה להסתיר את הספר מתחת לאחת הכריות, שלא יראה שהמשכתי לקרוא, בלעדיו. הילד נראה מודאג, מביט בי חשדן בפניו הקטנות שרק הפכו יפות יותר אחרי ששזפה אותן השמש. לא, באמת, הכל בסדר. אמרתי שוב. והפעם נראה לי שהאמנתי בזה. לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו, ערב אתה לשלום השושנה שלך, הדהד בי קולו של השועל מהערב הקודם. בפעם הראשונה מזה ימים רבים, ידעתי מה אני צריכה לעשות.

בוא חמוד, אמרתי לילד, נתארגן לגן. שוב פרסתי לחם לפרוסות, הילד מרח חמאה בסכין מריחה וצייר ציורים בפרוסות זיתים. שוב ידו נתונה בכף ידי כשאנחנו צועדים לגן ואני לוחצת אותה טיפה חזק מדי כשאנחנו חוצים את הכביש, אבל הוא לא כועס. שוב נשקתי לו על לחיו, יום טוב חמוד ושוב הוא נעלם בפינת המכוניות כשראשו המתולתל מתמזג עם ראשי הילדים האחרים הרכונים על שלל הטרקטורים והמשאיות הפזורים על השטיח. הגעתי למשרד, התיישבתי במקומי ופתחתי את תיבת הדואר שלי, בתוכה כל תלונות הלקוחות שעלי לטפל בהן היום. אני לא אתקשר לספרייה, לא היום ולא בכלל. אני לא אחליף את הילד הזה בילד שהזמנתי. הספרנית תתקשר להזכיר לי ואני אענה לה בנימוס. היא תתקשר שוב להודיע לי שאם לא אבוא היא תיתן את הילד שהזמנתי להורה שנמצא אחרי ברשימת ההמתנה שלו. אני אסכים. הזמן יעבור, תאריך סוף תקופת ההשאלה של הילד שלי יגיע, אני לא אחזיר אותו ואף לא אתקשר להאריך את תקופת ההשאלה. הספרנית תתקשר, בטוחה שמרוב עבודה פשוט לא שמתי לב לתאריך. אחרי שלושה ימים היא תתקשר פעם שנייה, הפעם קולה יהיה חד ומאיים. יהיו קנסות, חתמת על חוזה. אני אקשיב בנימוס. שלושה ימים אחר כך היא תבוא לביקור בית. אנחנו לא נהיה בבית. ואז אקבל בדואר את כרטיס המנוי שלי בחזרה, יחד עם חוזה ההתקשרות על כל נספחיו. כיוון שהפרתי הפרה יסודית ובוטה את הסכם ההתקשרות בינינו אאבד לאלתר וללא אפשרות חידוש את הזכות להשתמש בשירותי הספרייה הזו או כל ספרייה אחרת לצורך העניין במישרין או בעקיפין והילד יישאר בחזקתי ללא הגבלת זמן כאשר עלי חלה החובה לדאוג לשלומו ולכל מחסורו אחרת אשא בכל ההוצאות הקבועות בחוק כפי שמפורט בחוזה ההתקשרות ביני לבין הספרייה העירונית עליו חתמתי לאחר שקראתי בעיון ואישרתי שהבנתי לעומקם את כל סעיפיו.

פתחתי את התלונה הראשונה וכרגיל צללתי לפרטי הניסוח המשפטי המפותל מנסה להבין כיצד לפייס עוד לקוח בלתי מרוצה. כשהגיע הזמן, קמתי מהכיסא ויצאתי לגן. חלפתי שבעת רצון ליד קולב התיקים המלא ונכנסתי לגן. הילדים היו עסוקים בסידור הגן, או לכך לפחות כיוונה הגננת. ראיתי ילדים מכניסים מכוניות קטנות ולגו לארגזים, שניים אחרים אחזו מטאטא ואחרים אספו ציורים מהרצפה. הילד שלי ועוד כמה ילדים ישבו בפינת הספרייה והחזירו את הספרים המפוזרים על השטיח למדפים. כשראה אותי ניתר ממקומו ורץ אלי, מתנשף. גם היום הולכים לים? אולי נלך? בבקשה, בבקשה! לא חמוד, חם מדי, לא כדאי שנישרף, אמרתי. אבל בוא נלך לגן המשחקים, אני אנדנד אותך גבוה, עד השמיים. באמת? שאל בשובבות, את? עד השמיים? את מפחדת!

חזרנו הביתה. באמבטיה שיחק באקדחי המים, מילא וירה סילונים חדים לעבר ווילון הניילון. פוף פוף! חיקה בקולו הדק קולות של יריות אמתיות, פגעתי בך, תיכנע או שאני יורה! איים על בקבוק הסבון הנוזלי. לארוחת הערב הכנתי חביתה מקושקשת וסלט רק עם מלפפונים עם קליפה וזיתים בלי גרעינים חתוכים לטבעות וסנדוויץ' עם חמאה וגבינה צהובה עם חורים.

לאחר ארוחת הערב, התיישבנו שוב על הספה האפורה בסלון. אני עם הספר ביד והילד חבוק בזרועי, ידו מוכנה להעביר דף מיד כשאבקש. פתחתי את הנסיך הקטן בפרק כוכב הלכת ששמו ארץ. נמשיך? שאלתי. נמשיך, ענה הילד.

נשלח ב