מבוסס על סיפור אמיתי

פעם אחת בנובמבר זיו (שם בדוי) היה על רכבת לתל-אביב ובדיוק ספיר שלחה לו וואטסאפ "לך לישון! ;-)" והוא ענה "חחח אני ברכבת. מה איתך?"

-"מצוננת ולא נרדמת…לא הדבקתי אותך, נכון?"

"הייתי מצונן גם לפני. אולי אני הדבקתי אותך"

-"טוב. צינון הדדי"

"החזרתי לרועי את המצלמה. אז הוא שאל אותי מי צילם, ספיר? אז אמרתי לו מה פתאום ספיר ניגנה. אז הוא אומר – מה אתה מערב בין ביזנס לפלז'ר?"

-"חחחחחחח"

"אז אמרתי לו למדתי מהטובים ביותר"

-"חחחחחחחחחחחחחחח!"

"ואז הוא שאל – מי? ג'ון לנון? אז אמרתי לו – יותר טוב מג'ון לנון אפילו"

-"הוא רומז שאני יוקו, כאילו? :-/"

"לאאא! 3>"

"חחח בסדר מה שתגיד. לילה טוב :-* אה, ויום הולדת עברי שמח!"

ואז זיו הכניס את הפלאפון לכיס וקלט שהרכבת בעצם לא זזה מהתחנה כבר הרבה זמן. הוא הלך לחלון וראה שזו תחנת עתלית. החליט לרדת מהרכבת. לחץ על הכפתור בדלת והיא לא נפתחה. אז עבר קרון, וגם שם לא! ואז קלט שלא רק שהדלתות נעולות – בעצם אין אף אחד על הרכבת חוץ ממנו! לבד בעתלית. ואז הרכבת התחילה לזוז. הוא רץ אל הקטר אבל לא הייתה גישה אליו. 22:50, הבטריה באייפון על 9%, מהרכבות הישנות, של הלילה – אין שקעים. הוא פרץ את הארון של הכריזה. "יש מישהו על הרכבת?! אני לבד כאן!" אף אחד לא ענה. "נוסעים נכבדים שלום. הרכבת תעצור בתחנות – לוד. באר יעקב. חיפה מרכז השמונה. הרצְלִיָה". צחק לעצמו, לחץ על עוד כמה כפתורים. אח"כ פרץ ארון חשמל ומצא שקע, התקשר למוקד חירום, ענתה לו בתאל. אמר לה "הכל בסדר, אני לא היסטרי, פשוט כדאי שנפתור את זה זריז, אני לא רוצה להגיע הביתה ב-2" בסוף הרכבת עצרה בחיפה והזמינו לו ספיישל לת"א כי איים לעשות להם שיימינג. למחרת פרסם על זה פוסט שהגיע לצינור. קיצר למה אני מספרת לכם את זה? כי זה מה שהתשקורת רוצה שתחשבו.

מבלי להלאות אתכם יותר מדי במפת הבעלויות בתקשורת הישראלית: גלובס היא תחת איש עסקים שנמצא בבעלות מיעוט בקבוצת ידיעות אחרונות שאחראית גם על כלכליסט. עכשיו, אחד המוזסים הוא במקרה גם הבעלים של מימד MTVS, שזה הופ ונשיונל ג'יאוגרפיק. ולמי יש בעלות מיעוט עליהן? נכון, לקשת. אתם מבינים? זה כל הסיפור. בין כל הנתח הנאה הזה במשק יש פשוט קשר שתיקה. לא תשמעו על זה בעובדה, גם לא בחדשות 2. אולי אולי דרוקר יגיע לזה יום אחד, אם יעמוד בלחץ ששבעה ציים של עורכי דין יפעילו עליו אם רק יעז לצייץ. אבל עד אז המצב הוא כזה: אף אחד לא רוצה שתדברו על עתלית, או תחשבו על עתלית, או תגיעו לעתלית. כי האמת האמיתית היא שעובדתית – בעתלית הכל שונה. בתכלית.

מבלי להלאות אתכם יותר מדי בהיסטוריה של עתלית ובכל העשן שדאגו למסך מעליה: עתלית היא מעצמה גרעינית. בינלאומית. ב-1919 ניסו להקים במבצר עתלית כפר דיג. כל התושבים מתו באופן מסתורי והכפר נותר עזוב. שנתיים אח"כ, וינסטון צ'רצ'יל נותן זיכיון להקים "מפעל מלח" בעתלית. וזהו. סוף ההיסטוריה של עתלית. מה עוד קרה שם מאז? תחשבו רגע. מה אתם יודעים על עתלית, אה? "כפר ארמני שננטש", בסיס "שייטת" 13, מחנה מעצר לשבויי מלחמה כאלה ואחרים, כלא 6. מרד אסירים אחד – אם יש לכם זיכרון ממש טוב או שהייתם צריכים לראות סרטים של רנן שור בשלב מסוים בחייכם, מכל סיבה שהיא. זהו. מה עוד יצא מעתלית? – קדחת.

קדחת צהובה.

מבלי להלאות אתכם יותר מדי באפידמיולוגיה של קדחת צהובה, מדובר בנגיפים שנישאים באמצעות יתוש הנמר האסיאתי. תצחקו, אין בעיה. כאילו אתם יודעים מה היה האקלים בפלשתינה ב-1919. הנגיף מתרבה בתוך תאי הכבד והורס אותם. זה גורם לדימומים, גם מהקיבה, צהבת, כאבי ראש, בחילות, צמרמורות וחום גבוה. בקיצור – מושלם כנשק ביולוגי, שזה מה שעניין את כל המעצמות במאה ה-20. ומה אתם יודעים? זה עבד. העיקר שהכור הגרעיני בדימונה. איזה בלוף. מי יקנה את זה? מה כבר יש בדימונה?

ואני יודעת מה אתם שואלים את עצמכם. אם עתלית היא פיקציה, איך זיו הגיע לעתלית. אז זהו, שאי אפשר היה למחוק את עתלית לחלוטין מהמפה, זה חשוד מדי לכל הדעות. אז יש תחנת רכבת בעתלית, פשוט מסביבה אין כלום. לא מעל פני השטח, בכל אופן. וכולם פשוט בנו עד עכשיו על זה שאף אחד בחיים לא ירד בעתלית. בצדק.

וגם זיו לא היה יורד בעתלית אם לא היו עוברות עליו שעתיים וחצי ברכבת נעולה, או אם הוא היה מוצא איפה להטעין את הפלאפון. אבל זה לא קרה, והוא הצליח להיחלץ. ומיד חיישני התנועה בתחנה הפעילו אזעקת אמת בקריה. וראש אמ"ן אמר "בסדר, בסדר, נגיע לשם", ובדרך מהמסוק כשכולם במסכות אב"כ הם שאלו את התצפיתן של הכור "גפרור כאן קודקוד, אבל מי אמר שהוא בכלל ידבק? הכל נמצא מתחת, עבור" והוא ענה "רות, החיישנים יודעים לזהות ICD-10 ברמת דיוק בלתי ניתנת ל…הוא מתעטש, נו. הוא בא מקורר. המערכת החיסונית שלו מוחלשת, אין לו סיכוי, עבור". "רות. ואתה בטוח שהוא לא ערבי, עבור?"

-"חיובי".

"דרוזי?"

"רות, מדובר בגבר כבן 22-3, לובש חולצת ריק ומורטי, מכנסי דגמ"ח משובצים עד הברך ונעלי שורש משופשפות, עבור".

"רות, וואו זה מאוד ספציפי ו- racial profiling מצדך, עבור".

-"רות, אני רק ממלא פקודות, קודקוד. עבור".

"רות, רגע, גפרור…"

-"רות, כן? עבור"

"רות, ראית ריק ומורטי, עבור?"

וככה בעוד שזיו מתהלך בטבע הפראי וצועק לעזרה בין ענפיו העבותים של אלון מצוי רדיואקטיבי, יושבים אלוף פיקוד צפון וראש אמ"ן ועוד אלופים וקצינים בחמ"ל עם מפה של השממה הצפונית שהיא עתלית ומנסים להבין מה עושים במקרה של חדירה מסוג כזה, כאילו, רגיל כזה. הילד של כולנו כזה. היתושים כבר לא בסביבה מאז 64 כשבודדו את הוירוס. חיסון אין מאז ששודרג ב-71 (אז עוד קראו לזה "שוכלל"). אטרופין לירך וכל זה, לא רלוונטי.

הם מגיעים למסקנה שזיו גם ככה יצטרך לחיות בבידוד בשארית חייו האומללים, ואם יצא מעתלית – אין מצב שהוא לא מדליף סודות מדינה לצינור בשנייה שהוא מטעין את הפלאפון. אז הפתרון שלהם היה פשוט: עתלית היא 14,000 דונם מבודדים ומגודרים, כן? אז פשוט להשאיר אותו שם ולבטל את תחנת עתלית. יש שם כמה אזורים בסדר, עם הרבה חרובים, הגנה מובטחת מפני שריפות הענק הבאות, הוא יסתדר.

מיד המדינה החתימה 70 עובדי רכבת על הסכם סודיות ושילמה לכל אחד 650 ₪ כדי ללבוש חולצת "עתלית זה הבית" וללכת להפגין מול ביתו של ישראל כץ במחאה על ביטול התחנה, ולצעוק "הנה באה הרכבת/ כצל'ה נו תן לשבת". כץ בכלל לא היה בבית אלא באמצע מליאה על חוק ההסדרה, אבל פרסם פוסט מהפלאפון וכתב שזה הכל קמפיין מתוזמר (האמת היא שמאז הצמיחה במשרדי הפרסום בתחילת שנות ה-90, אף ממשלה כבר לא שוכרת יותר מתזמרים. ואמת נוספת היא שכץ הוא גם השר לענייני מודיעין וחבר קבינט, אבל הוא לא עודכן בפרטים כי אף אחד לא זכר את זה עליו).

בקיצור, תוך שבוע כולם שכחו מזה שאין יותר תחנה בעתלית. באתר רכבת ישראל אפילו לא טרחו להסיר את התחנה מהממשק. זיו באמת מצא את החרובים והתקמצן על כל טיפת קולה זירו מהבקבוק שהיה לו בתיק. מהר מאוד הוא הגיע למסקנה שאם הוא פשוט ישב בצל ויזוז כמה שפחות – יש לו יותר סיכוי לשרוד. אבל שיעמם לו רצח. הוא התחיל לשחזר לעצמו בראש פרקים של משחקי הכס, הגה רעיון לסדרת רשת שתדבר על שאלות הקיום הגדולות של חתולים בישראל, התחיל לפסל באצטרובלים ולנסות להתכונן למותו הבלתי נמנע.

זה התחיל ממחשבות מגניבות על סידורי לוויה, למשל הוא תמיד רצה להיקבר עם מסכה של דארת' ויידר. אבל בעיקר סקרן אותו מה אנשים יגידו. סתם, נגיד – מי יבכה? מי יגיע עם משקפי שמש כדי שיחשבו שהוא בוכה אבל לא באמת יבכה ויגיד לעצמו שהוא מנוון רגשית וחייב להתחיל לטפל בעצמו. מי יעשה לייק לפוסט על פטירתו – כשבבירור אנחנו כבר בעידן בו יש אפשרות לעשות אימוג'י עצוב במקום? מה יישאר ממנו? מה תהיה המורשת שלו? האם נגיד יהיו טורנירי טניס לזכרו רק כי הוא היה פעם בחוג טניס בכיתה ה' ולקח לו עד כיתה י' להבין שהוא שונא את זה? אולי יקראו בירה על שמו, או בכל שנה ביומולדת שלו כל החברים הקרובים יצאו לחדר בריחה או פיינטבול – כי זה מה שאני הייתי רוצה. לעצמי, בעיקר. אבל אני מת. אז לא באמת קריטי לי. ואיפה בכלל יקברו אותי? כמה קבר בת"א עולה? ואני בכלל אתיאיסט. מה, יהיה כתוב לי בס"ד על המצבה וכל זה? ומי אמר שימצאו בכלל את הגופה? זה יכאב למות עכשיו. זה ייקח מלא זמן וזה יכאב ממש. אולי אני צריך להתאבד וזהו? אוף זה כזה בזבוז שאני לא אשרוד את זה ואספר לכולם איך שקלתי להתאבד וזהו, אבל אז הכתה בי ההבנה ששינתה אותי לבלי היכר, ההבנה ש…אנא אערף. לאהוב את עצמי זה התחלה של רומן לכל החיים. או משהו. לא, באמת, נו. מה אני כבר צריך ללמוד כדי שכל החרא הזה יגמר ויחלצו אותי מפה? שזה לא עובד ככה בחיים? שעל כל דקה של עצב מפסידים שישים שניות של שמחה? למה אני חושב על דברים כאלה במקום על רעיונות לסטארט אפים? אממ…אפליקציה ש…משווה מחירים, לא, שמוצאת איפה ה….הכי קרוב אליך…שמזכירה לך…שעוזרת לך…שעוזרת לך לפתח אפליקציות. יואו! הולי שיט! זה אדיר. אוקיי אוקיי: חנות שעושה רק משלוחים של חלב 24 שעות. חלב וקונדומים. יואו! אפליקציה שאתה מצלם נגיד את המקרר שלך פתוח והיא מרכיבה לך מתכונים ממה שיש בפנים. אמא'לה! די. אני חייב לרשום את זה! איפה הפלאפון? אה. פאק.

עכשיו, יש לציין שכל הזמן הזה זיו יחסית ליד כביש החוף ובקילומטר עשרים ושלוש קו אווירי מהים. כן? עתלית זה ליד הים. זה בסדר לא לדעת את זה, אבל קצת מוזר שאמרתי בהתחלה "כפר דיג" וכל זה ולא קישרתם אבל לא נורא. נגיד שזה לא הכרחי, לדוג ליד ים. הוא פשוט לא רואה את הכביש או הים כי כשהגיע בלילה הוא הסתובב שעה וארבעים סביב עצמו ומאז הוא יושב שמה באזור עם החרובים, שקוע במחשבות ומאפשר לתאי המוח שלו לספוג את מה שזה לא יהיה שיש שם מעל הכור בעתלית.

עד עכשיו הוא עוד לא נעלב מזה שאף אחד לא מחפש אותו, הוא לא בן אדם כזה שנעלב או מודע לעצמו. אמא שלו רגילה שהוא לא מרים טלפון להגיד, פעם ב, "הי אמא אני חי הכל בסדר", לא אמרתי כל יום, אבל משהו. אבא שלו עובד במכון ויצמן במרכז למחקר האנרגיה, אז אין עם מי לדבר. כן, הבן של חוקר שעשה את הדוקטורט שלו על היתרונות של אנרגיה הידרו-אלקטרית בהשוואה לאנרגיה גאו-תרמית עומד למות כי אין לו בטריה בפלאפון. זה לא אירוני אלא סתם טיפוסי. חברים שלו שלחו לו איזה 700 וואטסאפים, מתוכם 670 פאנצ'ים על זה שהוא לא עונה ואיפה הוא עכשיו שהוא לא עונה ולכלוכים על ספיר שהיא הכי יוקו. וספיר לא יודעת אם להתחרפן מדאגה או שהוא סתם החליט לזרוק אותה אחרי קרוב לחצי שנה בלי להודיע כמו איזה אפס זבל מניאק, ואם הוא היה מכיר אותה לאמא שלו – היא כבר היתה מתקשרת אליה עכשיו במקום לדאוג כמו פוסטמה או לנסות למצוא בפייס את החברים הסתומים הלא-מתַקשרים שלו, או לעבור בכל הליכה ליד הדירה שלו כמו איזה פילגש ולשמוע את המזגן דולק.

מי שבסוף הניע את העסק זה משה עמרם, בעל הדירה. שקיבל חשבון חשמל כזה גדול וכשראה שהאידיוט הקטן מסנן אותו הוא הגיע לדירה וראה בוקסר על הרצפה ומזגן דולק וכיור מלא תולעים והוא בעט בדלת מעצבים ושבר את האצבע הרביעית דווקא, כי היא בולטת יותר מאחרות אצלו. ככה זה. אז הוא פנה לאחיו העורך דין שיפנה להוצאה לפועל, הם הגיעו לאמא של זיו ודפקו לה בדלת, ואמא של זיו אמרה "סליחה רבותיי, אבל זה לא הבן שלי ואין לי מושג על מה אתם מדברים" והם אמרו לה "אבל רשום לי פה שאת ערבה לדירה" והיא אמרה "מה פתאום? זה זיוף של החתימה שלי. אין לי מושג מי זה". אז משה והעו"ד פנו למשרד הפנים לחפש את זיו ובמשרד הפנים ענו "אהה…לא! אין בן אדם כזה! אף פעם לא היה! למה? מי שואל?" והם ענו "אנחנו שואלים" והפקיד אמר "סליחה אנחנו לא מכירים כזה אחד. יש לי 214 זיו שטיין אם אתה רוצה, אבל לא כזה" והם ענו "הלו, זה לא יעבור בשתיקה. אנחנו נפנה עם זה לכלבוטק, רק שתדעו לכם"

אבל בכלבוטק העדיפו לטייח, וגם בעובדה. ובשלב הזה משה חטף ג'ננה והלך חיפש את חברה של הבן כלב הזה. כי הוא לא רואה "המקור". והוא מצא אותה בפייסבוק כי הוא זכר שיש לה גבות כאלה מאוד מסוימות. לא זה לא צחוק, זה לקח לו שעות לאתר. ימים! אבל בסוף כן. והוא בא תפס אותה בחניון של רופין ובא לירוק עליה והתחיל לצעוק ולקלל והיא כשהיא קלטה שזה הבעל דירה היא דפקה כזו צרחה שהוא בעצמו חשב לברוח ואמרה "איפה החתיכת בן זונה הזה תעזור לי למצוא אותו אני תיכף תולשת לו את ה" ועוד דברים שהשתיקה יפה להם והוא ענה לה "אני חושב שאת ואני נסתדר ממש נהדר".

ואז היה כבר דצמבר עד שכל זה קרה. והתחיל גל שריפות היסטרי בכל הארץ. והתקשרו מהחמ"ל לעיתונות ואמרו "תגידו שפרצה גם בעתלית, בסדר?" והם ענו להם "רגע אז מה קורה שם, יש כוחות כיבוי?" אז הם אמרו "לא לא זה בסדר הכל בשליטה, אבל תגידו עתלית ואנחנו כבר נעביר לכם את הפוּטֶג', סבבה?" והם אמרו "ווי מה זה תודה חסכתם לנו נסיעה לפאקינג עתלית עכשיו" אז בחמ"ל ענו "בכיף אחי"

וכשזיו התשוש התחיל להרגיש את הצמרמורות ולראות להבות מיתמרות ואנשים בחליפות אב"כ רצים לעברן הוא סוף סוף הבין. זה לא אמיתי. זה לא אומר כלום. זה רק סיפור. אני יכול לרוץ לתוך האש וזו תצא סצנה בת זונה.

נשלח ב