המסע אל האופק

אם תלך ברחובות העיירה סַלוֹרִין, תפסע בינות לחנויות הפזורות בה ותשאף את ניחוח הלחם הטרי שנאפה במאפיות השונות, תשים לב שבשלב כלשהו יעשו הרחובות לסמטאות צרות, והבתים הנוחים – לבקתות אבן קטנות. במקום זה כבר לא תראה חיוכים. האנשים הגרים שם עסוקים מדי בשביל זה. אזור זה בקצה העיירה, מכונה לרוב השוליים, אף כי חלק מהאנשים הגרים שם עוד זוכרים את הימים שהיה זה המרכז. לפני שנבנו האזורים החדשים דרומית לו. והם אכן זוכרים.

בשולי השוליים במקום הגובל ביער, הייתה בקתה קטנה, מרוחקת מכל שכן ומוקפת ביער משלושה כיוונים. ובה חי אחד האנשים – רוּבֵּדוֹ חוטב העצים. הוא היה איש קשה יום, ועבד קשה על מנת לכלכל את עצמו ואת הִיגוֹ שולייתו. בכל בוקר היו יוצאים הוא והיגו ליער, מצוידים בגרזנים עתיקים וארוחת בוקר קלה. רוּבֵּדוֹ היה מדגים להִיגוֹ כיצד לאחוז בגרזן, וכיצד לבקע את הגזע לעצים המתאימים להסקה. הם היו עובדים קשה עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, ואז היו נושאים את כל העצים שחטבו באותו היום אל מרכז העיירה, שם היו מציעים אותם למכירה. לפעמים היו קונים ולפעמים לא. וכשלא היו קונים והשעה הייתה שעת ערב מאוחרת, חזרו לבקתה. בכל פעם רצה הִיגוֹ לקחת את העצים איתם על מנת לנסות למכור אותם שוב מחר, אך רוּבֵּדוֹ עצר בו ואמר לו שישאיר את העצים שם. "מחר נחטוב עצים חדשים, את העצים האלה נשאיר כאן בשביל אנשים שלא יכולים לשלם עליהם," וכך עשו.

לפעמים הסתתר היגו בקרבת מקום למשך זמן מה, ואז היה רואה אישה לבושת בלויים מגיחה מאחת הסמטאות הצרות, מביטה לשני הכיוונים בזהירות, לוקחת מספר עצים בידיה ומסתלקת. ואכן בתים רבים חימם רובדו חוטב העצים, אף מבלי לקבל על כך משכורת.

כאשר חזרו לבקתה בשעה מאוחרת, אכלו שניהם ארוחת ערב חמה, ושוחחו על דברים שונים. תוך כדי אכילה, היה רובדו מספר להיגו סיפורים על עבר טוב יותר במקום אחר, ועל עתיד שהיה רוצה.

לעיתים היו לפתע מקדירות פניו. ואז היה משתף את היגו בחששותיו: "אני עייף היגו," היה אומר. "בקרוב מאוד לא אוכל להמשיך לעבוד יותר. אני כבר מרגיש מותש מעבודה. ומה תעשה אתה היגו כשזה יקרה?" והיגו היה מעודד אותו ואומר לו שעוד יאריך ימים, אף כי בליבו חשש.

לפעמים, היה רובדו מספר לו אגדות ששמע בעצמו לפני זמן רב. באגדות אלו הופיעו נסיכים אצילים, יצורי פלא, שדוני יער קטנים טרולים וקוסמים. והייתה גם האגדה שהיגו הכי אהב – האגדה על המכשף. הוא ביקש לשמוע אותה שוב ושוב. בחלומותיו – יצא בעצמו למצוא את המכשף שגר בגבול שבין השמיים והארץ, ובליבו ידע שיום אחד אכן יעשה כן. הוא רק לא ידע עד כמה היום הזה קרוב.

היגו היה שולייתו של רובדו מאז שמתו הוריו בגיל צעיר. רובדו הקשיש היה המכר היחיד של הוריו והסכים לקחת את הנער תחת חסותו. רובדו עצמו היה מרוצה מאוד מהנער. הוא עבד בחריצות רבה והראה נכונות ללמוד כל דבר שלימד אותו. הוא מעולם לא התלונן, ולמעשה נראה היה כי הוא נהנה מהעבודה.

חייהם של השניים המשיכו בדרך זאת עוד תקופה ארוכה עד הבוקר בו מימש היגו את חלומו, נפרד מרובדו ויצא למצוא את המכשף.

השינוי בא באיטיות ממלא את נפשו של היגו. ימים שלמים עברו והיגו לא זכר מה עשה בהם. פערים גדולים הופיעו בזיכרונו. ימים שלמים עברו כהרף עין, או היו ארוכים כנצח. הזיות. הכל נעשה לא מציאותי. כמו חלום. תחושת הזמן שנעלמה, איזה יום היום – נעשתה שאלה שכיחה. והזיכרון היחיד שפעם בליבו בעוצמה מכאיבה, ולא יצא מראשו – היה סיפור. האגדה על המכשף. הוא נזכר בה בימים ובלילות הופיע בחלומותיו.

רובדו נעשה מודאג מתמיד. היגו החרוץ שהכיר לא היה עוד, ואת מקומו תפס היגו אחר. רובדו ייחס את זה ליותר מדי עבודה, והוא הבין שהיגו זקוק לחופשה.

גם רובדו לא היה כתמיד. סימני הזקנה אותם דחה מיום ליום החלו להופיע. הוא ידע שבקרוב היגו ייאלץ להתפרנס לבדו, ואם ליבו טוב – אף לדאוג לו בימי זקנתו, ועל כן גבר חששו.

בוקר אחד – או שמא היה זה צהריים? קם היגו וגמלה ההחלטה בליבו כי היום יצא לחפש את המכשף. הסיפור העתיק מילא כעת כל טיפת מקום בראשו ומלבדו לא זכר דבר. הוא קם ממיטתו. התלבש, לקח מעט לחם ומים, ויצא מהבית.

בחוץ הוא ראה את רובדו יוצא בדרכו לעבודתו, ומבט מהורהר על פניו.

"למה לא הערת אותי היום?" שאל אותו.

"אני חושב שמנוחה תעזור לך, אנא חזור לישון, ואולי מחר יחזרו אליך הכוחות."

היגו סיפר לרובדו על תכניתו. המבט על פניו של חוטב העצים הזקן היה עצוב. עצוב מאוד.

"האגדה על המכשף עתיקה. עתיקה מאוד, ואיש לא יודע אם יש בה מן האמת. וגם אם כן, איש לא ראה את המכשף הנזכר בה שנים רבות."

היגו השפיל מבטו לרצפה. "אתה יודע שבתקופה האחרונה הכל מוזר מאוד בשבילי, ואני חושב שזו התשובה. אני יודע שהדבר יגרום לך צער, אך אני נחוש בדעתי. וכולי תקווה שלא ירחק היום ונשוב ונתראה."

רובדו הביט בשולייתו הצעיר. הוא נזכר ביום בו הגיע אליו לראשונה לאחר מות הוריו. את העצב העמוק בעיניו והמבט המיואש. אבל הוא לא בכה. הוא אף פעם לא בכה, וכעת עלי להיות אמיץ בשבילו.

הם הביטו אחד בשני ארוכות. מילים לא ייעזרו. לאחר מכן חיבקו אחד את השני. חיבוק ארוך ואוהב. אחר – פנו איש למקומו. רובדו אל היער לחטוב עצים לפרנסתו, והיגו אל הצפון, רחוק, למצוא את המכשף.

האגדה על המכשף:

סיפור עתיק מספר כי פעם פעם, לפני שנים רבות מספור בימים בהם כדור הארץ עוד לא היה עגול והכוכבים עוד לא היו רחוקים כל כך, היה מקום בקצה העולם בו השמיים והארץ נפגשו. אנשים היו נוהגים ללכת מרחקים אדירים ולבוא מארצות רחוקות על מנת לחזות במחזה. באותו מקום השתפלו השמיים למטה פתאום והתקרבו עד מאוד לארץ, ואילו הארץ עלתה גבוה, והתקרבה אל השמיים. ושם – בנקודה זאת. נשקו השמיים לארץ והארץ נאחזה בשמיים. אך ברבות השנים כאשר היסוד הקר הנקרא "מציאות" החל לחלחל לאיטו אל תוך העולם, החלו השמיים להיפרד מהארץ ולחזור למעלה. ובאותם זמנים, בא שמה המכשף הגדול, וקבע מקום זה למושבו. עזב את העולם על יושביו, ובנה ביתו שם. במקום בו נפגשים השמיים והארץ. והמכשף שיסוד "המציאות" לא השפיע עליו, בא אל המקום שם נפגשים השמיים והארץ אחז בו בקסמיו, וגרר אותו למקום בנבכי המחשבה, שם לא יושפע מהמציאות.

רחוק מכאן, בארצות בהם רגל אדם לא דרכה, נמצא המקום בו נפגשים השמיים והארץ. אפשר לראות אותו מכל מקום, אך תמיד כשתנסה להגיע אליו, הוא יידמה כהולך ומתרחק. במקום בו היה אך לפני רגע קט, הארץ רק תמשיך, והאופק ילך וירחק. למעשה אין זה שהאופק מתרחק ממך, אלא אתה הוא המתרחק מהאופק. ממשיך ללכת אף כי בתוכך, אתה כבר בטוח שלא תגיע אליו. קול ההיגיון בתוכך מסביר לך שהמקום הזה לא באמת קיים. שהשמיים והארץ אינם מתחברים במקום מסוים, אלא רק ממשיכים כשני עולמות מקבילים לנצח. כך אתה ממשיך ללכת אך ללא ציפייה אמתית, לגעת אי פעם במקום בו מתחברים השמיים לארץ.

אדם אשר ימשיך ללכת ויאמין בכל ליבו שהמקום הזה אכן קיים – יגיע לשם בסוף.

ימים רבים הלך היגו. הנופים השתנו על פניו תדיר, אך מבטו נשאר ממוקד באופק. הוא הביט ישר והאמין. האמין שהמקום בו השמיים והארץ נפגשים אכן קיים, ושהמכשף המחכה לו שם ידע מה לעשות.

בתחילה הלך ביער. זה היה מסע לא קל. היער היה סבוך מאוד והניווט בו קשה. הוא התקדם לאט מאוד, מאחר והיה צריך לעשות סיבובים גדולים מאוד לעיתים על מנת לעקוף קטעים בלתי ניתנים למעבר. במשך היום הוא הלך ללא הפסקות, ובלילה חנה במקום נוח, הדליק אש קטנה, ואכל מעט מהצידה שהביא אתו. הוא נזהר ככל יכולתו שלא לכלות אותה מהר מדי, שכן לא ידע כמה זמן ייקח המסע. לאחר ששבע – נשכב על הארץ החמימה והביט על הכוכבים מבעד לצמרות העצים. הוא חשב מחשבות על היקום ועל הכוכבים וגם על סתם דברים. הוא הביט בכוכבים עד שעיניו החלו להיעצם, ולבסוף נרדם. חיות היער השונות הביטו בסקרנות בנער הישן מבין השיחים והתחממו מהגחלים הדועכות.

לאחר תקופה – העצים החלו להיעלם ופינו את מקומם למישורים רחבי ידיים. אדמה שנמשכה עד אין סוף כמו ים של ירוק. מדי פעם הופיעו גלים בים – גבעות שטוחות ורחבות שהיגו ידע שיהפכו להרים בהמשך.

וכאן – באדמות המישור פגש היגו חבר למסע – סוס יפיפה בצבע שקד שכתם לבן בין עיניו, שמצא רועה בעשב. כאשר ראה אותו בפעם הראשונה התמלא פליאה. בעיירה היו סוסים מעטים מאוד ואלה שהיו שימשו לעבודה והיו רזים ועייפים.

אך מה שראה פה היה שונה לגמרי. סוס אצילי ששידר כולו עוצמה וחופש. בתחילה חשש היגו ללכת אל הסוס. רק יישב במרחק בטוח וצפה בו. אך בסוף אזר אומץ וניגש אליו. הסוס לא נרתע כלל והרכין את ראשו בסקרנות. היגו ליטף את ראשו והביט בעיניו החומות של הסוס.

"תרשה לי לרכב עליך?" שאל אותו היגו.

הסוס רק המשיך להביט בו.

לעלות על הסוס הייתה משימה לא פשוטה כלל, ולקח זמן רב עד שהצליח וברגע שזה קרה – פתח הסוס בדהרה מהירה. הוא טס במהירות עצומה על פני השדות, עד שהם הפכו לכתם של ירוק. היגו תפס בכוח בצוואר הסוס, אף כי לא חשש ליפול. הוא ידע שהסוס לא יניח לזה לקרות. כך רכב על גב הסוס זמן רב מאוד, הוא כבר התרגל לדהרה המהירה והפסיק לנסות להבחין בפרטים מצדי הדרך, ובמקום זה התמקד רק באופק. הוא לא ידע איך, אבל נראה היה שהסוס יודע את הדרך טוב מאוד, בעוד לו עצמו לא היה מושג לאן ללכת. הם המשיכו לדהור במהירות רבה. לפעמים ניתן היה לחשוב שהאופק מתקרב, שהוא נמצא בדיוק שם בראש הגבעה הזו – אבל הגבעה חלפה והאופק הופיע שוב במרחק רב. אך היגו לא איבד תקווה. לבסוף ניצבו מול רכס הרים אימתני ואז – הסוס עצר. המסר היה ברור: הסוס ילווה אותו עד כאן. היגו ירד מגב הסוס באיטיות וליטף בעדינות את מצחו.

"תודה," אמר לסוס. "אולי עוד ניפגש."

למרגלות ההרים צמח מטע של תפוחים. המטע היה עתיק ביותר ועצי התפוח שגדלו בו נחשבו למשובחים ביותר בקרב כל מי שטעם אותם. היגו קטף תפוח אדום ומבריק מאחד העצים ונגס בו. הטעם היה נהדר. הוא לקח מספר תפוחים, והניח אותם בתרמילו כתוספת לצידה המידלדלת שהייתה שם.

חציית ההרים הייתה השלב הקשה ביותר במסעו של היגו עד כה. הטיפוס על קירות הסלע האנכיים, המעברים הצרים העוברים מעל תהומות לנפילה וודאית. הערפל התמידי ששרר בכל מקום וגרם לדבר הגרוע ביותר – לא ניתן היה לראות את השמיים, ועל כן הוא לא ידע לאן ללכת. הוא פעל על פי המשוואה ההגיונית האומרת שאם ימשיך ללכת, יסתיים האזור ההררי מתישהו. מזג האוויר היה קשה ביותר, וסופות ברקים התחוללו הרבה. בכל פעם שבאה סופה, מצא היגו מערה יבשה והדליק בה אש. במחשבתו צפו ועלו זיכרונות ממסעו במישור עם הסוס. וגם זיכרונות מלפני שיצא למסע. זיכרונות שנראו כמו התרחשו מלפני שנים. וכמה זמן עבר באמת? הוא לא הקדיש לכך זמן עד כה, אך עתה עלתה המחשבה בראשו. כמה זמן מחכה לו חוטב העצים הזקן? הוא הבין שהוא אינו יודע. הוא הבטיח לעצמו לנסות לשים יותר לב לכך.

באחד הימים – קרה דבר מוזר. הִיגוֹ נכנס לאחת המערות שבהרים על מנת להדליק שם מדורה ולהעביר שם את הלילה, וראה על רצפת המערה, שרידי מדורה כבויה. הוא בחן את הנושא קצת יותר מקרוב, ונוכח לדעת שהיא אינה עתיקה כלל, מלפני כמה ימים אולי. מי עוד מסתובב בהרים האלו?

הוא מצא בצד גם ערימת עצים קטנה נוספת, והדליק מדורה משלו. ובעודו יושב ומביט בשתי המדורות – הדלוקה והכבויה, התעוררה בו תחושת אי נוחות איומה. סחרחורת מילאה לפתע את ראשו, ושטף זיכרונות לא ברורים הבליח בו. הוא הרגיש כאילו שכח משהו. משהו חשוב מאוד. הוא אחז בראשו בשתי ידיו וניסה להירגע. פחד הזדחל אל תוך גופו, ואז – זה נרגע. הוא הביט שוב במדורה הכבויה ואז קם ופיזר אותה ברגלו על פני המערה עד שלא ניתן היה לראות סימן שהייתה שם. אבל היא הייתה.

היגו לא הבין כמה הוא קרוב לסוף ההרים עד שהתפזר הערפל והוא מצא את עצמו עומד בקצה של צוק גבוה ומשקיף רחוק אל האופק. תוך כדי הירידה האיטית מההר האחרון – הביט לשם שוב והתמלא תקווה, שהפעם – האופק לא ימשיך לברוח, והוא ימצא את עצמו סוף סוף בנקודה בה הארץ והשמיים נפגשים. כאשר סוף כל סוף השאיר את ההרים מאחוריו, הובילו אותו רגליו הלאה. קדימה לעבר האופק. הוא לא עשה הפסקות. לא לאוכל, לא לשינה. רק הלך יום ולילה ומבטו נעוץ באופק. כאשר האופק המשיך והתרחק הוא לא התייאש. הוא המשיך קדימה, מבט נחוש בעיניו וכבר ידע שהוא קרוב, והוא אכן היה. לאחר זמן רב הוא הבין שהוא אכן מתקרב. האופק הפסיק לנוע. הוא המשיך ללכת נעשה מודע יותר ויותר לקרבה למטרה. ברגעים של הסחת דעת, היה האופק נראה לפתע רחוק יותר במספר קילומטרים וריכוז רב היה דרוש כדי לשמור אותו קרוב. לא עבר זמן והקרקע התחילה לעלות. לא כמו שהרים עולים מן האדמה – פורצים מהקרקע ומתנשאים לגובה. הקרקע עלתה כמישור משופע, לאט לאט. היגו הבין עד כמה הוא גבוה רק כשהביט לאחור וראה את הירידה האינסופית מאחוריו. אבל כשהסתובב שוב היה האופק רחוק יותר. אסור להסתכל לאחור.

צורה כהה נגלתה באופק ולבשה צורת טירה. הטירה התקרבה להיגו עם כל צעד, וניתן היה להבחין בפארה. ככל שהתקרב נעשתה ברורה יותר ויותר וכך גם מה שמאחוריה. לא ניתן היה לתאר זאת. האדמה שעליה עמדה הטירה, הלכה ונהייתה פחות ממשית ויותר כחולה ככל שהייתה רחוקה יותר. הארץ פשוט התמזגה עם השמיים. ובנקודה הרחוקה ביותר של הטירה – לא הייתה יותר קרקע והטירה ריחפה לה על גבי השמיים הפתוחים.

בשלב זה – היגו לא הלך יותר, הוא רץ. הטירה הלכה והתקרבה. בסופו של דבר, הוא מצא את עצמו מתנשף בפתחה, מביט ביראה אל שערי המתכת האדירים.

לרגע הזה חיכה. אם ישנו מכשף, זוהי טירתו וכאן ביתו. ידו של היגו השמיעה צליל כה חלש בעת שנקשה על הדלת. הוא חיכה זמן שנדמה כמו נצח. בינתיים הביט בהשתאות על המיזוג בין הארץ לשמיים שהתחיל בקו המפתן של הטירה והמשיך משם עד לשמיים מוחלטים.

השערים נפתחו. בפתח לא עמד איש. היגו עמד בפתח זמן מה וחיכה, ולאחר מכן פסע פנימה בחשש. השערים הובילו אותו לאולם כניסה מרווח מעוצב בסגנון עתיק. אך סידור החדר, השתנה בלי סוף. השידות החליפו מקומות בניהם כל הזמן. שטיחים נפרשו והתקפלו. אגרטל זכוכית מעוצב עבר מקום ברחבי החדר ותמונות ממוסגרות השתנו.

"חיכיתי לך היגו," אמר קול.

"היכן אתה!" קרא היגו וקולו הדהד באולם. "אני לא יכול לראות אותך!" הוא החל פוסע דרך האולם אל תוך סבך של מסדרונות בהם כניסות ויציאות הופיעו ונעלמו.

"בא בעקבות הקול!" קרא הקול.

היגו רץ במסדרונות בעוד הקול המסתורי מכוון אותו, עד שלבסוף הובל אל ספרייה עתיקה.

"היכנס היגו," הוא נכנס פנימה עובר שורות של מדפי ספרים עבי כרס שכותרותיהם בשפות משונות, עד שהגיע אל רחבה קטנה בה נצבו מספר ספות קריאה ישנות. בקדמת הרחבה הייתה אך בוערת. ומולה ספה המופנה אל האח. בספה ישבה דמות.

"שב בבקשה."

היגו התיישב על אחת הספות. הספה המופנה בגבה אליו הסתובבה.

"שלום הִיגוֹ." אין ספק שהדובר היה הדמות המרשימה ביותר שראה היגו מימיו. היה זה איש זקן לבוש בחלוק בית פשוט, זקנו הארוך עוטף את פניו. עיניו היו העיניים הצלולות ביותר שראה היגו וניכרה בהם חוכמה רבה וניסיון ומצחו היה חרוש קמטים המעידים על שנים רבות בהן התהלך בעולם.

"האם אתה הוא המכשף?" שאל היגו את השאלה שהייתה בראשו, אף כי כבר ידע את התשובה.

"שמעתי בעבר את הכינו הזה," אמר הזקן בקול רך. "היגו, מדוע באת אלי?"

אז סיפר לו היגו את כל סיפורו, כמו שלא סיפר אותו לאיש. הוא סיפר לו דברים שהוא עצמו לא ידע שזכר. הוא סיפר על הוריו, על התאונה ועל מות אביו. על אמו השבורה שדאגה לו כמיטב יכולתה, על המחלה ועל מותה. הוא סיפר על השנים עם רוּבֵּדוֹ. על טוב ליבו של חוטב העצים הזקן, שגידל אותו לאחר מות אמו. על פערי הזיכרון, הזמן המעורפל, ועל השם שעלה בראשו יום אחרי יום – "המכשף." הוא סיפר על המסע אל הנקודה בה נפגשים השמים והארץ והתלאות שעבר בדרך. לכל זאת הקשיב המכשף קשב רב. כאשר סיים היגו את סיפורו – הרגיש לפתע נחת. כאלו פרק מעליו עול של שנים. הוא הביט בעיניו של המכשף, עיניים שיודעות הכל.

"בא איתי," אמר המכשף.

הם צעדו יחד בדממה במסדרונות הטירה, עלו בגרמי מדרגות מתפתלים ובגשרים רמים, ולבסוף הגיעו לחלון בקצה המגדל הגבוה ביותר בטירה. היגו הביט דרך החלון אל המיזוג בין השמים לארץ. כשצפה שמאלה – ראה ארץ, ימינה – שמיים.

"הטירה שלי, בנויה חצייה על הארץ וחציה על השמיים ומחברת אותם זה לזה כבר שנים," אמר והמשיך – "הקסם שוכן על הגבול שבין מציאות לדמיון. על קו התפר שבין האמתי ללא אמתי.

"מה כל זה קשור אלי?" שאל היגו.

המכשף הביט בו כעת ורמז לחיוך הופיע על פניו. "היגו. יש בך הכישורים להיות מכשף, ועל כן נקראת אלי. הוכחת במסע שלך לכאן נחישות ואומץ, ואם תסכים אלמד אותך את תורת הכישוף."

היגו פער את עיניו בהפתעה. מכשף? ללמוד את תורת הכישוף? הוא העלה בדעתו את כל הסיפורים שסיפר לו רובדו. הוא תמיד אהב במיוחד את סיפורי הקוסמים. הוא נזכר בסיפור על טוּרוֹ – המכשף האמיץ שיצא להרפתקה על מנת להביס את שר הלילה. הוא הביט שוב דרך החלון הרחב אל המיזוג וראה את השמש. היא יצאה באיטיות מתוך מרחבי השמיים והחלה להגביה לקראת מסעה על פני העולם.

"אני מסכים," אמר.

החודשים הבאים עברו על היגו בלמידה ואימון. המכשף לימד אותו אט אט את סודות הכישוף. הוא למד להתרכז ולסלק כל דבר מראשו מלבד הפעולה הבאה שהוא רוצה לבצע. הוא למד כיצד לבטא נכון לחשים ארוכים ומסובכים. הוא למד לבצע תנועות מורכבות שישחררו את האנרגיה שבו.

הוא למד גם להכיר את הטירה על חדריה השונים. למד לנווט מהאגף בו ישן אל חדר האסטרונומיה ומשם לכיתת הריחוף. ויותר מכך למד על עצמו ועל יכולותיו.

חודשים ארוכים עברו והיגו החל להרגיש השתפרות. הוא כבר ידע לבצע כשפים מורכבים, לשלוט בכוח המקיף אותו, והתחיל להרגיש געגועים עזים לעיירה ולבקתה הקטנה בה גר בעבר, מה שהיה כעת זיכרון רחוק כל כך. לפעמים היה יוצא את שערי הטירה ומשקיף במורד המדרון האינסופי לכיוון בו ידע כי אם ילך יגיע בסופו של דבר לביתו.

יום אחד קרא לו המכשף אל הספרייה.

"אתה רשאי לחזור," אמר.

"לחזור?"

"לחזור לעיירה ולרובדו חוטב העצים."

"האם אני מוכן?" שאל היגו.

המכשף לא ענה ובמקום זה אמר: "אני עומד למחוק את זיכרונך."

"מה? למה כוונתך? למה שתמחק את זכרוני, לשם מה למדתי?"

"היגו, זה רק לטובתך."

"אני לא מבין!"

"בכל פעם שאתה שוכח אתה לומד טוב יותר. בכל פעם שאתה לומד מחדש, נקלט הזיכרון טוב יותר במוחך. אמור לי היגו, האם אתה חושב שהצלחת בלימודיך?"

"אני חושב שהצלחתי," אמר היגו.

"בפעם הראשונה שהיית כאן, לא הצלחת," אמר המכשף. "בפעם הראשונה לא הצלחת לבצע אף את הלחש הפשוט ביותר.

"למה אתה מתכוון בפעם הראשונה!" קרא היגו בתסכול, אבל המכשף רק המשיך.

"בפעם השנייה התחלת להיפתח. בפעם השלישית והרביעית התחלת לבצע קסמים בצורה די יפה ובפעם העשירית התחלת לבצע את תרגילי המחשבה בצורה מעוררת התפעלות.

היגו. אתה רוצה לדעת מדוע אתה מרגיש שאתה מאבד את זיכרונך? מה מקור הערפול והפערים?"

"כן, אני רוצה" קולו של היגו רעד.

"זה משום שכבר חודשים אתה מבצע את המסע הזה. בכל פעם שאני מוחק את זיכרונך, אתה שב לסיום היום בו יצאת אליו. ויום בא אחרי יום, ושוב אתה יוצא למסע, ושוב לומד – בכל פעם טוב יותר מלפני כן. למעשה את ההסבר הזה, נתתי לך כבר אינספור פעמים בעבר."

"אבל מתי זה ייגמר? לאן זה מוביל? לא אוכל להמשיך כך זמן רב."

"כשתהיה מוכן, אתה תדע," אמר המכשף. "בוא כעת. הגיע הזמן ללכת."

כשהם היו מחוץ לטירה, שרק המכשף שריקה ארוכה, ולאחר מספר רגעים הופיע סוס בדהרה. לא היה זה סתם סוס, היה זה הסוס שלו. היגו רץ אל הסוס וחיבק את צווארו. "אמרתי שנשוב וניפגש."

"עלה על הסוס ועצום את עיניך," אמר המכשף. היגו ביצע את דבריו. המכשף לחש מספר מילים באוזני הסוס והוא פתח בדהרה, מעבר לזיכרון ולזמן.

בוקר אחד – או שמא היה זה צהריים? קם היגו וגמלה ההחלטה בליבו כי היום יצא לחפש את המכשף. הסיפור העתיק מילא כעת כל טיפת מקום בראשו ומלבדו לא זכר דבר. הוא קם ממיטתו. התלבש, לקח מעט לחם ומים, ויצא מהבית.

כך זה המשיך. יום אחרי יום. בכל בוקר קם היגו ויצא לחפש את המכשף מתוך מחשבה שזו הפעם הראשונה, ומבחינתו זו אכן הייתה. בכל יום רובדו היה מקשיב לתכניתו של היגו ונפרד ממנו בעצב, כאשר בערב היה היגו מופיע שוב מחוץ לבקתה, ומבחינת רובדו הוא חטב עצים יחד אתו במשך כל היום. למה שזה לא יהיה כך? שכן זיכרונותיו של חוטב העצים התמלאו מעצמם.

לפעמים כשערך היגו את המסע אל האופק, מצא דברים מוזרים. מעט צידה שנשכחה או שרידי מדורה מוכרים ואז הייתה ממלאת אותו תחושה מוזרה. כאילו כבר היה כאן.

בכל פעם שלמד היגו אצל המכשף למד טוב יותר גם אם לא ידע זאת. בכל פעם הוא סיים את לימודיו כמכשף טוב יותר. אבל מתי זה יסתיים? מתי זה יסתיים? זו הייתה השאל השכיחה ביותר אותה שאל את המכשף בכל פעם. ותמיד הייתה התשובה: "כשתהיה מוכן, אתה תדע."

שנים עברו ומצבו של רובדו הלך והדרדר. חוטב העצים הקשיש לא היה יכול יותר לעבוד או לצאת מביתו, מאחר וחלה במחלה חשוכת מרפא. מבחינתו – היה זה היגו שעבד במשך היום וחזר בלילה עם מעט כסף ואוכל. אך דבר זה לא היה אפשרי, מכיוון שאת כל ימיו בילה היגו בלימודים הבלתי פוסקים אצל המכשף.

המכשף שהבין את הבעיה, היה נותן להיגו בסיום כל יום מעט מטבעות ואוכל. וכשהיה מופיע בבית בשעת ערב היה בטוח כי השיגם בעצמו.

אך הערפול המשיך, תחושת פערי הזיכרון הלכה וגדלה והיגו עצמו כבר לא היה בטוח כיצד להמשיך.

"זה משום שכבר חודשים אתה מבצע את המסע הזה. בכל פעם שאני מוחק את זיכרונך, אתה שב לסיום היום בו יצאת אליו. ויום בא אחרי יום, ושוב יוצא אתה למסע, בכל פעם טוב יותר מלפני כן. למעשה את ההסבר הזה, נתתי לך כבר אינספור פעמים בעבר."

"אבל מתי זה ייגמר? לאן זה מוביל? לא אוכל להמשיך כך זמן רב

"כשתהיה מוכן, אתה תדע," אמר המכשף. "בוא כעת. הגיע הזמן ללכת."

"עלה על הסוס ועצום את עיניך," אמר המכשף. היגו ביצע את דבריו. המכשף לחש מספר מילים באוזני הסוס והוא פתח בדהרה, מעבר לזיכרון ולזמן.

היגו מצא את עצמו עומד מחוץ לבקתה בלי לדעת איך הגיע לשם. כרגיל הזיכרונות החלו לשוב, מעורפלים ומקוטעים. כמובן! הוא הרי עבד כל היום ביער, וחטב עצים. לאחר מכן מכר אותם בעיירה והרוויח את הפרוטות הנמצאות כעת בכיסו… לא… משהו לא היה בסדר. זה לא זה. זה משהו אחר. זה ממש שם בתוך הראש שלו! אז למה הוא לא מצליח להיזכר. הוא הוציא מהכיס את הפרוטות. הן היו מבריקות וחדשות. הפרוטות של העיירה היו תמיד ישנות ומלוכלכות. והוא שם לב למשהו נוסף. על שרוולו, כמעט בלתי נראית, הייתה שיערה. שיערת סוס. הוא שרק.

הסוס הופיע בתוך פחות מרגע, צוהל צהלה עליזה. ואז – הוא נזכר.

היגו יישב מתחת לעץ לא רחוק מן הבקתה. הוא קילף שכבה אחר שכבה מזיכרונותיו. כל שכבה הייתה יום. יום שנדמה כחודשים.

זה תמיד התחיל במסע, אף כי בכל פעם הוא היה שונה. לפעמים הוא מצא את הסוס מיד כשיצא מן היער, ולפעמים רק כשכבר הלך זמן רב במישורים. לפעמים הוא טעה זמן רב בדרכו בהרים, ולפעמים עבר אותם תוך זמן קצר. פעם אחת ירד מן ההרים היישר אל תוך מדבר ארוך ממנו יצא לבסוף רק בזכות המזל.

ובאשר ללימודיו – מדהים היה לראות כיצד הוא נבנה מפעם לפעם, הולך ומתחזק, הולך ונהיה מוכן, ועכשיו – הוא הרשה לעצמו לחייך.

הוא כבר לא היה לבד מתחת לעץ. כעת יישב שם גם המכשף.

"אני שמח שהרגע הזה הגיע," אמר.

"גם אני," אמר היגו.

הם ישבו ושתקו זמן רב.

"אתה מכשף כעת, היגו," אמר המכשף וחייך אליו חיוך חמים. "במשך שנים – התחלת כל יום את לימודיך מחדש. יום יום למדת את תורת הכישוף. הידע כעת טבוע בך חזק יותר משאתה יודע."

"האם אוכל לחזור אל חיי הרגילים?" שאל אז היגו.

"לא תוכל לחזור לחייך הרגילים. תוכל להתחיל אותם מחדש," אמר המכשף. "בשנים הקרובות תוכל להמשיך לגור כאן עם רובדו חוטב העצים. אך יום יבוא ורגליך יישאו אותך שוב אל הטירה שבמקום בו נפגשים השמיים והארץ. אז תבוא ותירש את מקומי כמו שירשתי אני את מקום קודמי."

"האם לא היית המכשף מאז ומעולם?"

"המכשף אינו איש אחד היגו, דורות של מכשפים התגוררו בטירה עוד לפני ימי ושמרו על הגבול. יום יבוא ותהיה אחד מהם. ועד אז, אני אחכה."

"תודה לך," אמר היגו. "על הכל." הם התחבקו זמן רב ואז עלה המכשף על הסוס.

"יש עוד משהו שתרצה לבקש ממני היגו?" אמר.

"רובדו," אמר היגו. "הוא חולה. חולה מאוד."

"אבל נערי, זהו משהו שתוכל לעשות בעצמך," אמר המכשף קרץ ונעלם בשעטה. והיגו הבין שהוא אכן יכול.

זו הייתה התחלה. למעשה התחלות רבות – לסיפורו של הִיגוֹ, שולייתו של רוּבֵּדוֹ חוטב העצים, שבסופו של דבר אכן חזר לטירה שבגבול וירש את תפקידו של המכשף. למעשה זוהי גם תחילת סיפורו של נער אחר שדורות רבים לאחר מכן – יתעורר בוקר אחד והחלטה בליבו – למצוא את המכשף.

נשלח ב