מתכת

אני מביט בתצלום. גבר בעל פנים רדופים. שיערו המקליש נסוג הרחק ממצחו הרחב, שפתיו סגורות במעין ביטחון עגמומי – ידיעת העתיד שיש בה מן ההשלמה, או שמא אימה נוראית. אני רואה את האימה בעיניו הכהות, הפעורות בשקט, בחליפת הפסים האפורה, בעניבה המכונסת אל תוך כנף המקטורן, כמבקשת להגן על לבו. אילו זוועות ראו העיניים האלו? אני רוצה לשאול, אבל מוסיף לשתוק על הספסל בשכונת התקווה, בין החנות שמוכרת מוצרי חשמל ישנים לדוכן הפלאפל.

אני מטייל בין זכרונותיי, נודד מן המסגד אל שוק הצורפים של מולדתנו, שם, בצפון. בשעה שכל חקלאי העיר ציפו למותו של האביב בעיניים בורקות, חולמים על השכר שתניב השהות המפרכת בשדות הסרבניים, אריק סייר בין הדוכנים, שקט כרוח. בשעה שהם קנו צמידים שנוצרו מן המתכת הזו, האחת, שכולם שרים לה כאילו הייתה אהובה רחוקה, אריק ריחף בין קריאות הסוחרים המהדהדות, מוודא כי האהובה הייתה אהובה, ולא אויבת.

היו צורפים שמצאו דרכים משלהם לעשות רווח. אצלם עשרים ואחד קראט לא היו עשרים ואחד, אפילו לא ארבעה עשר. סבי עבר ביניהם, אחד-אחד, הסיר פיסה מכל תכשיט והטביע אותה בתרכובת הכימית. אם המתכת נמסה, היית אבוד. רק מה שטהור היה שורד את המבחן. 'הוצאה להורג', הם קראו לזה. כל יום מישהו אחר. לפעמים כמה.

פעם, בצהרי יום קיץ אחד, סוחר שנתפס וכל תכשיטיו התמזגו בנוזל כאילו היו נטיפי קרח, איחל לאדון אריק הנודע שתיפח נשמתו. דומה היה כי השוק כולו נאלם בן רגע. הצעקות נבלמו בגרונות הסוחרים, שכמו איבדו את מיתרי קולם. קריאות המקח של הקונים נדמו. אפילו הציפורים לא העזו לפצות מקור. הכל עמדו דום וחיכו לתגובתו של סבי. אולי יכה את האיש. אולי יצעק עליו. לא ולא. האדם הזה, שנשמתו הייתה גדולה כעיניו הרדופות, נתן לסוחר פיסה ממתכת גן העדן, סגר אותה בכף ידו המשתוממת ואמר בנועם, "שמור עליה, ידידי, הם סומכים עליך שתדע להבדיל בשבילם".

אחר כך חזר הביתה, נטל את הספר והקריא לי משיריו של נזאר קבאני. קולו נישא מעלה, אל רסיסי המתכת הזוהרים מעבר לחלון, והוא קרא בשמותיהם כאילו היו ילדיו הניצבים אי-שם בשמי הלילה, רגע בוהקים ובן רגע כבים מיד בנפילתם אל הארץ. ילדיו אכן רצו ליפול אל הארץ. שני הצורפים שנועדו לרשת את מקומו בשוק, החליטו לברוח. הם הגיעו לכאן. האח הבכור, שנשלח להחזיר אותם, החליט לערוק וחבר אליהם. תוך כמה ימים, אריק התייתם מכל בניו.

גם אשתו לא נותרה לו. שלושת בניה קיבלו את פניה בחיוכים שטופי חיבה כשהגיעה לישראל כפליטה. הם שמחו כל כך לקראתה, ששניים מהם החזיקו בזרועותיה, בשעה שהשלישי משך את הדרכון שלה מתוך תיק היד וקרע אותו לגזרים. רסיסי הנייר צנחו על המדרכה כמו שלג, כמו בני משפחתנו שנשארו על אדמת המולדת רק כדי להיקבר בה אחרי שהוצאו להורג. הם לא מכרו מתכות יקרות, אפילו לא ניקל. ולמרות הכל, אריק העדיף לחיות בבדידותו, ולא לעזוב.

הוא לא נתן שום הסבר, רק אמר 'לא' ישיר וחד, כמו ירייה. אחר כך הבטיח להם ולי, שלא יעזוב את הארץ לפני שישתתף בחגיגות בר המצווה שלי, ואני רוצה להאמין שהוא באמת רצה להיות איתי שם, בלב שלם ומתוך אהבה, אבל אולי… אולי הוא רק ניסה למשוך זמן עד שהם יחזרו אליו, ואני הייתי רק התירוץ שלו. הרי בכל פעם שהיינו מגיעים לשורות ההן, "כי לא חשוב לי שתהיי שלי, ולא חשוב לי שתהיי שלו", הוא היה משתתק.

אבל הם לא חזרו, והברק בעיניו של סבי הלך ודעך, עד שגשמים ירדו על השדות, והוא נפל בין דוכני השוק, ככה, רגע עומד יציב ובן רגע קורס עם החליפה והעניבה והעיניים הרדופות לתוך שלולית, ואפילו אז לא אחז באף יד שהושטה לעברו, אפילו אז נשאר חירש לקריאותיהם המבוהלות של הסוחרים והקונים והציפורים והעיר כולה. הוא קם בכוחות עצמו אז, והמשיך לקום בכוחות עצמו גם כשהמחלה התגלתה בגופו. יום אחרי יום, גופו הוטבע בתרכובות הכימיות. זריקה. ועוד זריקה. אינסולין. אין מינון מדויק, כמו בשירה.

"אמרו שחיכה לה שם עוד מישהו", אמר לי ערב אחד בשקט, ולא הסביר.

וככל שעיני סבי הפכו רדופות וגופו נחלש עד שכבר לא היה אריק ולא כלום, כך נעשיתי בריא וחיוני יותר. כל לילה היינו הולכים יחד לביתו אחרי ארוחת הערב, ויוצרים לנו רגעים של סוכר. כל לילה היינו משוחחים מול השמיים המתייתמים מילדיהם, עד שבוקר חדש היה מטיל עלינו את קרניו האכזריות, והאחות הייתה באה, להפר את חברותנו המנחמת בדקירת מזרק. סבי היה יושב בשלווה על כיסאו, צופה בנו בשעה שחיטאנו את המחט שחדרה לעורקי כל החולים, מטהרים אותה במים הרותחים. והמתכת לא נמסה, למרות שהיה עליה לגווע. אולי כך היינו מגלים את הנזק בזמן ושמים לזה סוף, ושנינו היו נשארים בבועה הזו, השייכת רק לנו, ובה שני קולות – קולו הרציני והמרגיע של סבי, הגווע עם התגברות קולי הצעיר, מלא החיים, שנדמה כי יגווע בעוד רגע.

אבל אז הייתי נער והיו לי כל הרגעים כולם. וכשעליתי למצוות, כל צורפי העיר הגיעו לקחת חלק בשמחת הנעורים שידענו, אבל לא שמתי לבי אליהם. עיניי נפערו באושר למראה אדם אחד ויחיד.

שבועיים לאחר מכן, סבי נסע לארץ הזרה הזו ונעלם מחיי. אחר כך באו ימים אפלים. איבדנו את הבית. נפצענו. הפכנו לשבר כלי. בלית ברירה, עזבתי את גל החורבות שהיה ביתי ועליתי על רכבת הפליטים שנסעה דרומה. הגעתי לכאן שבוע אחרי שהם קמו מהשבעה. ראיתי מודעת אבל מתעופפת באמצע הרחוב, בקושי נשבה רוח. לא סיפרו לי שום דבר כדי לא לצער, ובכל זאת צר לי. צר לי עליו ועליי, אבל אנחנו נימס אל תוך השכחה וכבר לא נהיה. בעיקר צר לי על העיר. לא נשאר שם כבר כלום. לא השוק, ולא האנשים, אפילו לא ציפור אחת בודדה. עכשיו הכל ריק, ואין שום קול של נפש חיה. רק המתכת עדיין משמיעה הד כשהיא מתפוצצת, והרסיסים שלה נופלים לכל עבר. הם לא יימסו.

נוגה מבקשת שאשכב לצדה על הדשא. אני מתרחקת מהמדורה החצי כבויה ונשענת על גזע העץ. ירח כסוף צובע את העשב הלא גזום בחצר הבית שלנו. אנחנו מחכות לחייזרים.
צרצרים מרדימים אותנו בנגינה מכנית, "הם החייזרים היחידים בסביבה", נוגה אומרת. אני צוחקת בשבילה, אבל החיוך כואב מדי בזוויות הפה. "הנוף נראה בדיוק כמו איור מספר ישן", היא מתארת, "ספר ילדים. הוא הודפס ב-1992 באנגלית, בעברית רק ב-1994, אני נולדתי ביניהן. היית מאמינה שג'ים לוול ואני נולדנו באותו יום?" לוחשת, לא מצפה לתשובה.
"זה באמת לא ייאמן", אני מסכימה איתה, "אבל הוא כבר מבוגר, ואת… רק בת 11".
"ניל ארמסטרונג הוא אולי האדם הראשון שנחת על הירח, אבל ג'ים לוול הוא הגיבור האמיתי", היא קובעת מתוך זרם מחשבות בלתי ידועות. "מעניין מתי הם ישנו, אם בכלל, בחללית הזאת".
"אולי הם ישנו בתורות", אני משיבה, מהורהרת.
היא מתרוממת קצת ומקריאה משפט באותיות גדולות עם ניקוד רב, "סביבו יש צעצועים חדשים. הוא אומר בעצב: 'הייתי רוצה שילדים יבינו שאת משחקי-הווידאו אי-אפשר לחבק כמו שאפשר לחבק אותי!'" בתמונה רואים שני דובונים נישאים בחלל כחול בוהק, וסביבם נסחפים כבלים ומסכים, וירוסים ומסוקים ודובונים צבעוניים מפלסטיק בריחוף רובוטי.
"תראי מה זה… זה כל כך עצוב", היא מבינה פתאום שתמצית החיים גלומה בספר ילדים מתורגם.

דוד אריק חזר בוקר אחד כאילו שב מן המתים. חשבו כבר שאבד לעולם. אמה של נוגה הייתה מתפללת אל שמי הלילה הריקים, מנסה לאתר במבטה הנואש את הכוכב שלו, אך לשווא. כשיצא אל משימת המחקר, נתן לנוגה קערה ומצקת צבעוניים עבור משחקיה בארגז הנסורת שבגן הילדים. היא החזיקה בפלסטיק הירוק השקוף, שקושט ציורי חיות מחייכות, הביטה בו מתרחק לאחר החיבוק החם שהעניק לה, ולא ידעה שזו הפעם האחרונה שתראה אותו בימי ילדותה. הפעם האחרונה שתראה אותו כמו שהוא, בהיר ומאושר, שיערו הכהה קצוץ בקפידה, חושף את ראשו האליפטי, וחיוכו המצחיק נראה כמו גרסה לא מוצלחת של פרסומת למשחת שיניים. היא אהבה אותו.

אחר הצהריים, ישבה עם אמה על מיטת המים המתנחשלת, גלים-גלים, והן צפו בהשתקפות החללית על המסך הקבוע בקיר. כשהיה בן עשרים, הגיע לירח. ארבע שנים מאוחר יותר, נשלח לחפש קרח במאדים. עכשיו, כשחצה כבר את צדק ואת שבתאי לפני יום הולדתו העשרים ותשעה, היה הראשון שנבחר לאייש את סיפונה של "Beginning" במסע הבכורה לפלוטו הקפוא. אבל המחיר היה ברור ונורא, תשע שנים לכל כיוון, שינה בתוך תא מתכת דמוי ארון קבורה, כמו בסרט מדע בדיוני. הוא העדיף בכלל ספרי היסטוריה ופילוסופיה, ולגם בצימאון כל מילה שהצליח להשיג. המילים התערבלו ושינו צורה לנגד עיניו, כשם שהעשן המתאבך מן החללית התפזר באוויר ונמוג אל קרקעית מתקן השיגור. שמונה עשרה שנים חלפו, ולא התגלה כל סימן חיים.

ואז, כשנוגה שמרה על קערת הפלסטיק הירוקה מכל משמר, נזהרת שבתה לא תבחין בה, הודעה חדשה הופיעה על צג הטלפון החכם. שברים של סיבי פחמן נמצאו לא הרחק מאזור הנחיתה. כשהורכבו השרידים המפויחים, התגלו האותיות "ning". היא שמטה כמעט את הקערה על רצפת הסלון. שיערה הכתום בער כמדורה של אלף להבות בחום פניה. תוך דקות אחדות, אספה את אמה במכונית החשמלית והשתיים שיגרו עצמן אל סוכנות החלל, חוצות כבישים ובניינים במהירות האור.

אבל שמחתן גוועה באחת כשהגיעו לשם, וגילו את חומת העיתונאים. בהודעה שיצאה אל התקשורת נאמר כי טייס החלל שב בהצלחה אל גבולות הכדור הכחול, אבל חל בו שינוי. הוא הושם בבידוד לצורך חקירה מדוקדקת. כך עבר יום. ועוד יום. דוד אריק הולבש במדים לבנים, הושכב במכונות צילום ועבר אינספור סריקות, שיצרו תמונה מפורטת של השלד ומערכת העצבים שלו. התגלית הייתה פתאומית כמו מטח נסורת בעיניים עם תחילתה של סופה. באחד מסיוריו, נגע הטייס בגוש קרח שהיה מוטל בתוך בור. הכפפה הימנית שלו נקרעה יום קודם לכן, והוא לא הספיק להטליא את הבד. הזיהום חדר אל הגוף דרך קליפת העור, ומשם שעט במעלה הוורידים עד שהגיע אל המוח. המגפה פוגעת רק בילדים עד גיל שתים עשרה. תחילה, גופם נעשה משותק. אחר כך, הם מפרכסים במשך שעות ארוכות וחסרות רחמים. ואז הם נופלים לעד.

נוגה בכתה. גם אמה בכתה, ושיערן רעד על כתפיהן הדקות, שעמדו להישבר. על אף תחינותיהן החוזרות ונשנות, לא הורשו לבקר את דוד אריק במיטת חוליו שבמצפה הכוכבים. נוגה הייתה יושבת על אדן החלון, ומתפללת אל שמי הלילה הריקים, בשעה שהגבר שנישאה לו שבע שנים קודם לכן, היה לוטש עיניים כחולות עייפות בתקרה, אבל מוצא בה רק השתקפויות פנסים בודדים שעלו מן הכביש.

ימים אחדים לאחר מכן, נפתח המשפט. דוד אריק הובא אל המבנה הקריר כשידיו אזוקות ועיניו אדומות, טביעת שפם שלא גילח צמחה מעל שפתיו, אפרורית כמו חיוך עצוב. עוד בטרם הספיקה השופטת לומר את מילות הפתיחה, הוא הודה באשמה. ביקש שיהרגו אותו, כך הזיהום שבגופו לא יפגע באף ילד. המולה פרצה בבית המשפט, ונוגה, שייחלה להיות שם לצדו, אבל לא הייתה יכולה לממן את הטיסה אל בית המשפט שבתחנת החלל הסמוכה אל האטמוספרה, ישבה בכל לילה בוכה ורועדת מול המסך, חיברה מילים עגומות והבטיחה שתיתן לו הכל, כל מה שירצה, אם רק ישנה את דעתו.

מקץ שבוע, נקבע שדוד אריק יומת בעזרת שתיית רעל. אמה של נוגה לקחה נוגדי דיכאון וכיסתה את פניה הרטובים מתחת לשמיכת הצמר. נוגה השאירה את בעלה ואת הילדה במיטותיהם, הביטה בירח הזוהר על פניהם בין צללי הלילה, ונעלה את הדלת כשיצאה אל הרחוב האפל. היא נכנסה אל המכונית, שהאוויר בה כבד וצונן, נסעה אל מצפה הכוכבים, שם הוחזק בלילות. שני שומרים חמושים ניצבו על יד הכניסה, אבל היא לקחה את מוט הברזל מהסדנה של בעלה והכתה בראשיהם, עד שהם צנחו מעולפים או יותר מכך. טכנולוגיה מתקדמת או לא, לפעמים מוכרחים להשתמש בשיטות הישנות. כשכל דמה גועש בוורידיה, פרצה לשם, פוסעת על קצות אצבעותיה. הוא שכב מצונף על דרגש מתכת בפינת תא צר. המפתח היה תלוי על יד הקיר. עיניו נפקחו לקראתה, כבויות וריקות. היא ניסתה לשחרר את רגליו מכבליהן, אך לשווא. רגעים ארוכים מנצח נאבקה במנעולים, אבל הם היו חזקים מדי. "בבקשה", אמרה לו את הדברים שכתבה בדמעות, "אל תמות. רק אל תמות".

הוא שתק והושיט לעברה יד מנחמת, כבימי ילדותה. היא נשכבה בזרועותיו, שלווה יותר אך מוכת צער, ונשקה לקעקועיו השחורים, הדהויים, ממורד זרועותיו הגמלוניות ועד שפתיו. פיו נגע בפיה, כמה זמן ייחלה לכך במהלך השנים. הוא נשם לאט, בשעה שאחייניתו החזירה לו את תחושת הנעורים האבודים, שלא ישובו עוד. הם פשטו את בגדיהם ונכרכו זה בזו, והיא ליטפה את צווארו החם, הספיגה בו את דמעותיה. אף על פי שהיה אחיה הבכור של אמה, אף על פי שהולוגרמת הטבעת ריחפה סביב אצבעה, חיבוקו היה מרגיע יותר מהכל. "אני מצטער, ילדונת", אמר לה, וקולו חנוק. "רק חשוב לי שתהיי של השירים".

בחלוף שעה, נקרעו זה מזו, מתאבלים בייסורי הפרידה. צללים נפלו על המצפה. פנסים בצורות מילים זרות נעו במרחב, שינו צורה, עד שנמוגו הם הם. היא חזרה אל הבית המאושר בלב ריק.

יום מותו הגיע. הן ישבו מאחורי הזגוגית, הביטו בו, כשישב על הכיסא בגאוות מפסידים. האחות נכנסה אל האולם הקר, והגישה לו את תערובת הרעלים. דוד אריק נשא את מבטו הכבוי לעברן. אחר כך לגם את המשקה הסגול מתוך כוסית הזכוכית המרובעת. עיניו הבהבהו בחוריהן. גרונו להט באש צורבת. טביעת שפמו רעדה מעל עורו החיוור. אצבעותיו שמטו את הכוס על רצפת השיש המבריקה. לבסוף, צילמו העיתונאים את גופתו הדוממת, מפרידים בינו לבין נוגה ואמה. הן יצאו משם בפנים קפואים, בעיניים שלא נותרו בהן דמעות, ונסעו הביתה.

שנים לאחר מכן, נוגה תצא אל החצר ותשחק עם ילד שעיניו חומות ושיערו כהה, והם ימלאו את הקערה בנסורת וירוקנו אותה, והיא תרצה, כל כך תרצה לקרוא לו בשמו, אבל תיאלץ להסתפק בשם שבעלה בחר עבורו. שם שמנסה להסתיר את חזותו הזרה של הילד, את מראהו השונה ממראם של הוריו. אולי יגדל ויהפוך לטייס חלל. אולי ימריא לשחקים. אולי יחזור.

אנחנו יושבות שם עוד כמה רגעים, נושמות לאט בין גזירי עיתון ישנים וחבלים עם כביסה חצי רטובה, המתנופפת ברוח כאילו תעוף עוד מעט לרקיע.
"פעם ג'ים לוול תהה למה הפיצוץ לא קרה באפולו 12, או חיכה לאפולו 14, החללית הבאה", היא מספרת.
"גם אני", קולי השבור נשמע בקושי.
"לא נורא, זה כבר עבר", מניעה את ידה בביטול, "בסוף, כשיהיה כתוב 'Game Over' גם על צג החיים שלו, אף אחד כבר לא יזכור מיהו היה. גם לא הירח".
"אם הוא ימות בכלל", אני נוטעת בי רסיס תקווה.
נוגה צוחקת עם הרוח ופותחת את הספר בעמוד הבא, "גם הדובי שעל הירח עצוב. אין לו חבר".

אני רואה את היקום הרחב דרך עיניה הזגוגיות בפעם האחרונה.
"הרקיע נקי וקר ויפה", אומרת נוגה ונפרדת ממני גם בערב הזה, מתמזגת ביקום שעל החבל.
אני אוספת את עצמי מהדשא וחוזרת הביתה.
אין חייזרים היום.

נשלח ב