ונטה

הקדמה –

"תצאי החוצה, בואי נשחק."
היא אמרה לה בקול שקט, קטן ומתוק, בדיוק כמו הורדים האדומים שצמחו בגינתה.
"נשחק? מה נשחק?" היא שאלה אותה בתהייה, אך לא היה לה אכפת כלל וכלל.
"זהו המשחק האהוב עליי בעולם כולו. משחק שבו יש אך ורק מנצח אחד."
"ומהו המשחק בו את כה חושקת לשחק?"
"בואי, ואסביר לך אותו מיד."
שתי הילדות הקטנות, שבקושי עברו עשור, הלכו לגינה, ישבו תחת האור.
הפרחים מעוכים מתחתן, וצבעם, ממש כמו צבע הדם.
השמיים מעליהן, כחולים ושלווים, אך נראה שבין רגע, תפרוץ סופת רעמים.

"למשחק יש רק חוק אחד;
את צריכה להעביר קדימה, יד ביד.
קדימה אותו תחסל,
אחורה הוא יתקלקל,
ואם במקום תישארי,
ירדוף אותך הצל."

" אז לאן אני צריכה ללכת? לעוף אינני יכולה, וכמובן שלא הצידה, אל תוך החומה."
"אה, זה פשוט וקל; את בסך הכל צריכה ללמוד ללכת על המים."
הן היו שתי ילדות, שעברו פחות מעשור בחייהן.
האחת על פניה מסכה חובשת, והשנייה את לבה כובשת.
הן היו בסך הכל שתי ילדות, עדיין לא בנות עשר.
מי היא האמת, ומי היא השקר?
והילדה הקטנה, האחת התמימה, העבידה יד ביד, וניסתה ללכת על המים.
אך גילתה שהחלומות גדולים יותר מהשמיים.

פרק אחד – שרה

אל אותה מסבאה קטנה ורועשת, מלאה בצלילי מוזיקה וצחוק, באו בדרך כלל אנשים מכל סוג ומין; אנשים שבסך הכל היו עייפים מהחיים.
הם היו באים, שותים כוס או שתיים, לפעמים בוכים, ולפעמים שיכורים מכדי לחשוב על החיים.
באותה מסבאה ישב הצל; על אחד הכיסאות ממול הבר; בכל מקום ובשום מקום כאחד.
נמצא בתוך כל אדם, רק מייחל להתפרץ החוצה.
זה היה הצל, צל החיים.
באותו הערב לאישה אחת הצל היה גדול מעט יותר משל שאר האנשים סביבה.
כולם היו שתויים וממורמרים, באו למקום הזה כדי לנקות קצת את ראשם עם מוזיקת קאנטרי עליזה.
אך מוחה שלה היה מלא במחשבות.
לבה שקע עמוק יותר ויותר, והיא פחדה שבסופו של היום הזה, דבר לא יישאר ממנו.
היא פחדה שהוא יישבר כמו כוס זכוכית קטנה ושברירית.
"עוד כוס?" שאל אותה בעל המסבאה, שכנראה שם לב לפניה הנפולות ודמעותיה היבשות.
היא הנהנה ביובש ובקדרות פנים.
"על חשבון הבית," אמר ונתן לה כוס מלאה עד הסף בוויסקי.
הצל השתחל סביבה ואיים לחנוק אותה; להטביע אותה בתוך כוס הוויסקי הארורה שבידה.
מה הייתה נותנת רק כדי להחזיר את הזמן לאחור? כדי להשיב את הגלגלים אחורה?
מה הייתה נותנת רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה; הנקודה בה הכל התחיל.
אך אולי גם הכל נגמר באותה הנקודה?
אולי חייה שלה נגמרו ברגע שפגשה אותו, ברגע שעתידה נחתם?
קול צלצול פעמוני הכניסה צלצל, ודרך דלת המסבאה נכנס אדם מבוגר, שנראה שכל מה שעבר בחייו זה המון כוסות של אלכוהול.
בגדיו המטונפים הסריחו מוודקה, והוא התנדנד מצד לצד, כאילו אינו בטוח היכן נמצאת האדמה.
הוא התיישב בכבדות במרחק של כמה כיסאות מהאישה העצובה, והיא כלל אינה שמה לב לאיש הזקן לצדה.
"היי! ג'ו הזקן!" קרא הברמן מאחורי הדלפק בעודו מוזג לו כוס של יין.
"שוב הכנסת את עצמך לצרות, מה?"
"היא – היא אמרה -" אמר ג'ו הזקן מבעד למסך השיהוקים שלו, "היא אמרה שיש לי הזדמנות חדשה. שיש לי עשרים וארבע שעות."
סוף כל סוף, האישה הרימה את פניה אל עבר הזקן.
"על מה אתה מקשקש שם, ג'ו?" שאל ברמן אחר, עסוק בניגוב כוס יין שקופה.
"היא – היא באה אליי. היא אמרה לי איזה שיר, אולי חידה? היא אמרה שאם אני אצליח – אם אני אצליח, אוכל להיות הכל." עיניו של ג'ו הזקן נצצו מהתרגשות ומשכרות.
עברו כמה דקות בהם כל אנשי המסבאה המשיכו בשלהם; חלקם שותים; חלקם מנגנים; וחלקם סתם חושבים על משמעות החיים.
האישה התקרבה אל הזקן בזהירות, מחשש שמא תתקרב יותר מדי והוא יפגע בה. היא לא בטחה בו, אך היא הייתה חייבת לשמוע. הייתה חייבת לדעת.
חושיה כבר היו מעורפלים, והיא הרגישה קצת כאילו היא מרחפת.
"היי – אתה ג'ו, נכון?" שאלה אותו, משתדלת לשמור על סמכות שלווה.
"זה ולא אחר!" גיהק אליה. "מה אישה יפה ועדינה כמוך עושה בפאב מלוכלך שכזה?"
"שלא תעז לקרוא לפאב שלי מלוכלכך, ג'ו!" צעק בעל המסבאה מרחוק; שם עין על שני האנשים השבורים שישבו אחד ליד השני.
אנשים כמוהם באו והלכו כל הזמן; הוא ראה כל כך הרבה כמוהם, שכבר לא היה מופתע.
ג'ו הזקן היה לקוח קבוע; הוא היה בא בכל ערב שישי ומספר את הרפתקאותיו המופלאות שעבר השבוע.
את האישה הוא אינו ראה מעולם. הוא לא ידע מי היא, או מדוע היא הגיעה לכאן, אך הוא בהחלט ידע לזהות לב שבור כאשר ראה אחד.
"שמעתי שאמרת קודם שיש איזו מישהי שיכולה לתת לי את כל מבוקשי." היא אמרה בקול עדין ומפתה. רק הברמן שם לב שקולה רעד במקצת.
"כן," ג'ו הזקן גיהק פעם נוספת.
"תוכל לספר לי קצת על הגברת שלנו?" שאלה.
"אני לא בטוח שממקומי לומר." ענה לה, חצי בחיוך שחצן.
האישה הוציאה מכיסה כמה שטרות, וג'ו מיד אסף אותם אל חיקו.
"היא אמרה לי שקוראים לה ונטה; זה אומר משהו בלטינית, אולי משחק, אולי חיים, אני לא בטוח." ג'ו התחיל לספר, בעודו סופר את השטרות שבידו. "היא באה אליי בלילה, אמרה שהיא יכולה להגשים לי את החלום.
היא אמרה לי שאם אני אענה על החידה ואעשה כמבוקשה תוך עשרים וארבע שעות, אזכה."
"ומה קורה אם לא תעשה את זה?" תהתה בכל רם.
"לא יודע," ענה. "אני רק יודע שהונטה הזאת, היא טובה יותר מאלוהים."
לאישה כל המידע הזה הספיק.
זהו זה. הוא הולך לחזור. לא אכפת לה מה יקרה מעכשיו והלאה, היא תנצח במשחק הזה.
היא תתחיל מחדש.

פרק שתיים – שרה

באותו הלילה קול צרצור הצרצרים היה הדבר היחיד שנשמע.
היא נזכרה שהוא אמר לה פעם משהו על צרצרים, שהקול שהם מפיקים נובע מחיכוך
כנפיהם זו בזו.
היא אמרה לו שלא, היא לא ידעה.
קול הצרצרים זה הצליל היחיד שמילא את מחשבתה של האישה השיכורה.
הוא היה כל כך ממכר ויפיפה; כמעט כמו להקה שלמה שמנגנת בלילה קריר.
האישה קראה אליה, אל ונטה, כמו אדם מיואש שקורה לרוח. או כמו מישהו עני שרוצה יותר.
היא קראה לה שלוש פעמים.
היא הביטה למעלה, אל הכוכבים, כמעט מצפה שיהיה איזה פיצוץ אור מסנוור, או אפילו קול אלוהי שלוחש באוזנה, אך דבר לא קרה.
היא חיכתה בחוץ דקה, ואז שתיים. קוראת לאותה אישה מסתורית ששמעה שיכולה לחולל ניסים. ונס; זה בדיוק מה שהזדקקה לו כעת.
בכל שלוק שהיא שתתה מבקבוק הוויסקי שלה, הרגישה האישה שכאבה מתעמעם יותר ויותר. הוא היה כל כך גדול; כמו בור שנפער בלבה.
השתייה חסמה אותו; גרמה לה לרחף, ולשכוח מהעבר.
לשכוח מאחריותה; ולשכוח מאבדותיה.
היא גרמה לה לשכוח מעצמה.
עברה שעה קלה, בה שום קול אינו נשמע.
רק קול הצרצרים שאולי גם כן קוראים לאיזו ישות מומצאת; מישהי שהיא פרי דמיונו של שיכור משוגע בבר.
ואולי אני המשוגעת? חשבה.
חצי פיכחת וחצי מרחפת, גררה את עצמה האישה אל ביתה, מוותרת על הניסיון לתקווה.
הספה הייתה מסריחה משתייה ומעוד כמה דברים שאינה רצתה לדעת מה הם, וברחבי הבית היו פזורים דפי עבודתה בכל מקום.
כבר נמאס לה. היא ידעה שהיא לא תחזור.
לא בלעדיו.
היא צנחה על הספה בעייפות; כמו כל מבוגר שעבר עליו יום לא קל.
במרחק של פחות ממטר ממנה, על הרצפה המלוכלכת והדביקה, נחה תמונה אחת, קטנה וקצת שבורה.
בתמונה נראו שני אנשים מחובקים, שניהם מאושרים.
אבל שניהם כבר נעלמו; לעולמות שאף אחד אינו הצליח להגיע.
שניהם כבר התפוגגו, הוא משאיר אחריו אישה שבורה, והיא משאירה מאחוריה עתיד רחוק.
ותקוותה כבר התנפצה, ביחד עם התמונה.
ועל מסגרת התמונה, ממש בין האנשים המאושרים, נחה טבעת, טבעת נישואים.

 

פרק שלוש – שרה

האישה כמעט מיד נרדמה.
עיניה נעצמו מעצמן, והיא חדלה לחשוב או אפילו להרגיש.
היא שקעה עמוק בתוך תרדמת נעימה.
הייתה לה תחושה כאילו היא מרחפת בתוך כדור ג'לי ענקי;  כאילו כל תנועותיה מואטות, ומסביבה יש ידיים חמימות שעוטפות אותה ושומרות עליה מכל פגע.
צלצול פעמונים נעים נשמע במרחק, שליו כמעט כמו השינה.
הוא הלך והתגבר ככל שהיא הלכה בחשיכה שעטפה אותה מכל עבר.

"'…אמא יקרה לי,
יקרה.
אמא חשובה לי,
כמו לבה.'"

היא עדיין אינה הייתה מסוגלת לראות מהיכן נובע השיר. הוא הזכיר לה אותו כל כך. הזכיר לה את מה שנהג ללחוש לה בלילות. את הסיפור שנהג לספר לה.
היא ניסתה לרוץ, מהר אפילו יותר, אך נדמה שרגליה שקועות בבטון.

"'ופרח לה אתן ביד,
היא תביא אותי מיד,
וגורלי,
הוא רק שלי.'"

במרחק היא ראתה ילדה קטנה שאור זורח ממנה; האור היחיד בחשכה המקיפה אותה.
הילדה עמדה בגבה אליה, שערה השחור ושמלת הלילך שלה התנפנפו ברוח שהיא כלל לא הרגישה.
היא שרה שיר יפיפה על אמא ובת, שיר על העבר, ושיר על הגורל.
בידה ציפור צייצה; מצטרפת לשירתה של הילדה הקטנה.
"בואי נשחק משחק!" הילדה הקטנה הסתובבה אליה.
תווי פניה הזכירו לה אותו; באופן בו שפתיה התמשכו כלפי מעלה; כאילו היא מחייכת חיוך תמידי, ואלפי הנמשים שניקדו את עורה כאלפי כוכבים זעירים.
"איזה משחק את רוצה לשחק?" שאלה את הילדה.
"זה המשחק האהוב עליי בעולם כולו," היא אמרה בחיוך. "משחק שבו יש רק מנצח אחד."
"מהו שמך?" שאלה אותה האישה, מנסה להעביר נושא. "שמי -"
"למשחק יש רק חוק אחד;" הילדה דיקלמה; כמעט כאילו היא זוכרת את החוקים המשונים בעל פה.

"את צריכה להעביר קדימה; יד ביד.
קדימה אותו תחסל,
אחורה הוא יתקלקל,
ואם במקום תישארי,
ירדוף אותך הצל."

האישה חשבה, אבל ככל שהעמיקה בחידתה של הילדה, כך הרגישה יותר ויותר שמוחה נמס; הופך לשלולית של ג'לי.
"את ונטה," אמרה האישה בהחלטיות. "את האישה שג'ו הזקן דיבר עליה."
"אכן זו אני." חייכה אליה את חיוכה המסתורי. כאשר האישה מצמצה, היא כמעט יכלה
לראות כפתורים במקום עיניה הכחולות, ותפרים במקום פה.
היא הייתה ממש כמו בובה.
שיר הפעמונים החל להתנגן; יצא מקולה של ונטה כציוצי ציפור שכמותם אינה שמעה מעולם.

"את סודך אני יודעת;
רק שהוא יחזור.
זה כל מה שתרצי,
להחזיר את המאור.
יממה אחת בלבד,
מולך מוצגת.
ואם מהזמן את תחרגי,
על הדבר היקר לך תוותרי.
לבד, בלי אף אחד,
את תישארי."

קולה היה קול יפה יותר משל סירנה, ומתנגן כמו כינור בחשיכה. היא הייתה מהופנטת.
"מה… מה אני צריכה לעשות?" שאלה בשקט, פוחדת להפר את הצליל היפה של שירתה. אך ונטה אינה הפסיקה לשיר. היא שרה, את הפזמון של אותו השיר; אחד שמלא במנגינה ובכלים שמנגנים את מילותיו.

"למשחק יש רק חוק אחד;
את צריכה להעביר קדימה, יד ביד.
קדימה אותו תחסל,
אחורה הוא יתקלקל,
ואם במקום תישארי;
ירדוף אותך הצל."

האישה התעוררה במהירות, חושבת לכמה שניות על חלומה המסתורי ועל ונטה, הילדה המוזרה.
ואולי זה לא היה רק חלום?
אולי זה היה אמיתי?
האישה הרימה את ראשה אל הקיר, בוהה בספרה כתובה בדם.

24.

יש לה עשרים וארבע שעות.
מה תעשה? כיצד תנצח במשחק?
באותו הערב היא הלכה אל המסבאה; אל אותה מסבאה קטנה ורועשת, מלאה בצלילי מוזיקה נעימים.
אך שום קול אינו היה כקולה של הילדה.
באותה מסבאה ישב הצל, מחזיק ידיים לאותה האישה.
הוא לחש באוזנה; חזר על השיר, השיר שלא נגמר.

"יממה אחת בלבד,
מולך מוצגת…"

האישה התחילה להילחץ. היממה שלה עמדה להיגמר, כמו חוט חיים שמגיע אל קיצו.
היא חייבת לנצח במשחק.
אך כיצד אפשר לנצח במשחק, שאת כלליו היא כלל אינה יודעת?
היא הרגישה את לבה הולך ונשבר; נופל כמו כוס זכוכית.
"עוד כוס?" שאל אותה בעל המסבאה, שכנראה שם לב לפחד בפניה.
אך היא אינה הסכימה הפעם לערפול החושים הנעים שגרמה לה השתייה. "איפה ג'ו הזקן?" שאלה.
היא אינה הייתה צריכה תשובה כדי להבין היכן הזקן בעל ההרפתקאות, להיכן נעלמה רוחו השותקת, והיכן סיפוריו  שכבר מזמן התפוגגו.
הצל לקח אותו; בלע אותו; ודבר לא נותר מהזקן מלבד זיכרון נושן.
כעת הצל איים עליה; השתחל סביבה ואיים לחנוק אותה; לקחת אותה כפי שלקח את ג'ו הזקן.
המחוגים נעלמו, והשעון תיקתק. זמנה הלך ונעלם; עף לבלי שוב.
והשעון הישן נפל, נשבר. הוא נעלם והתפוגג, עף אל האוויר, רחוק מהישג ידה.
והצל השקט, זה שעטף אותה, לחש את אותו השיר, פעם אחת ואחרונה, והפעם, האישה עטפה את בטנה ההרה; כמנסה להגן על סוד כמוס שעוד לא ידעה, או על עתיד שחור שעתיד לבוא.
"את סודך אני יודעת;
רק שהוא יחזור.

זה כל מה שתרצי,
להחזיר את המאור.
היממה כבר נגמרה,
והשעון נשבר.
וממך יקירתי,
לא נותר דבר.
ילדה קטנה תגדל;
אך לא יהיה לה אב.
וקולה כבר נעלם,
עף רחוק מהעולם."

פרק ארבע – ונטה

היא הייתה קיימת מאז ומתמיד; התהלכה על פני האדמה כרוח רפאים שקטה.
רוחה נולדה ביחד עם השמיים והשמש והכוכבים; הייתה קיימת עידנים על עידנים.
היא הייתה שומרת ומשגיחה; מביטה על כלי ידיה מגבוה למעלה, הרחק מכולם; הרחק על גג העולם.
היו לה הרבה שמות שילדיה נתנו לה במהלך השנים; רובם מחמיאים או בכלל לא מתאימים, אבל השם האהוב עליה היה אלוהים.
הם אמרו שהיא תיתן להם את כל מבוקשם; רק לעצום עיניים ולקרוא לה, היא תגיע למי שיזדקק.
הם לא ידעו את האמת המרה; הם הסתכלו אך ורק על השקר המתוק.
היא הייתה האמת; וכשהאמת הביטה בפניהם; מה הם ראו?
כל מה שראו היו זוועות ודם. אז היא העדיפה להישאר עם אלוהים.
שמה לא היה אלוהים; וגם לא ישו או אללה. היא לא הייתה כל יכול, וגם לא איזו נפש טהורה. היא לא שמעה כל קריאה לעזרה; וכל שטרחה בחייה הארוכים; ארוכים יותר מקו הזמן, הוא לחפש אחר נשמות משוטטות; כאלה שאבדו כבר ממזמן.
היא נהנתה לראות את הבלבול על פניהם; להשמיע להם את החידה.
ואף לא אדם אחד הצליח להבין; או אפילו לפטור; את שכל כך רצה.
אז היא עמדה על עץ, גבוה למעלה, מעל כל האנשים הקטנים כנמלים.
לא היו לה כנפיים, וגם לא כוחות על, אבל אפשר היה לומר שהיא אלוהים.
היא חיפשה בעיניה המוזרות, נשמות קצת אבודות; כאלה שמשוטטות.
הם נראו קצת אחרת מכל האנשים; למרות שבסופו של יום; כולם נראו לה אותו הדבר.
כולם בשבילה היו כמו נרות; רק נשיפה אחת; והם נכבו.
היא אהבה, לפעמים, ככה סתם, לנשוף על נרות אקראיים, להרוס את חייהם של אנשים מסוימים.
אבל למי זה אכפת? היא הרי אחרי הכל, אלוהים.
ברגע שנר אחד נכבה; אחר נדלק.
ברגע שהסוף הזה נגמר; מתחיל אחד חדש.
או שאולי זו התחלה?
היא כבר מזמן אינה הבדילה בין הסוף להתחלה.
בני האדם חשבו שזה כל כך משנה; זמן. זה כל מה שהיה להם חשוב.
אבל הם לא הבינו שבסופו של יום; יבוא אחד אחר, וגם אם לא; אז משהו אחר יתחיל, ומהר.
אז למה להתעכב על דברים כל כך קטנים? היא פשוט רצתה לחיות את החיים.
היא הביטה עליהם מלמעלה; חיפשה נמלים קצת אבודות.
ונמלה קטנה אחת, הייתה גדולה מעט מאחרים.
היא ראתה כנפיים; וצעקה בלי קול.
נרה היה כבוי; אך רצונה כל יכול.
היא חיכתה שתירדם; ישר תשמיע את החידה.
היא שמעה שיר נושן; שיר שמזמן נשמע.
ילדה קטנה תגדל;
אך לא יהיה לה אב.
וקולה כבר נעלם;
עף רחוק מהעולם.

 

פרק חמש – שרה

כאב וזיעה נספגים בכל מקום; באוויר ובמזרן, בקולות החיים, ובקולות המתים.
נוצרים עכשיו חיים חדשים.
האישה זועקת מכאבים, זועקת לעזרה, אך שום יד אינה מושטת ושום עזרה אינה ניתנת.
"זהו זה, רק עוד קצת." האחות מנחמת.
בכי של תינוקת שרק יצאה מרחמה של אמה נשמע, והבכי; זהו הבכי היפה ביותר בעולם כולו. בכי שיכול לסלול שביל של שומעים; להקה של ציפורים.
זהו בכי שכל איש היה רוצה לשמוע, אך האישה, רק שקט היא רצתה.
קצת שקט, אולי גם שלווה.
קצת מנוחה, אולי עוד תמצא אהבה.
הילדה הקטנה הובאה אל אמה; כה קטנה, לא גדולה יותר מאמתה, וכה יפיפייה, דומה לאביה כשתי טיפות מים.
אך אביה היה רחוק, הרחק בעולם שאליו כל איש חי מעולם אינו הגיע, הרחק במקום שבו רק השלווה הופיעה.
חייה של אותה התינוקת רק התחילו; כרגע יצאה מבטנה של אמה; וכל כך הרבה אפשרויות מלפניה הופיעו.
דלתות פה ושם, חלקן ורודות ויפות, קצת מגרות, אך אלה שהיו למעלה, הרחק מהילדה הקטנה, היו לדעתה הכי יפות ומושכות. הן היו מסקרנות.
וכיצד ילדה שאפילו לא בת יום, תוכל להגיע כל כך גבוה?
נרה רק נדלק, ומי יודע מתי יכבה.
אולי היום, אולי מחר, ואולי בכלל בעוד חיים שלמים של אדם מסוים.
עורב דופק עם מקורו על החלון. האישה שמעה לפחות תריסר סיפורים על עורבים; חלקם טובים, אך רובם מפחידים.
נדמה שעיניו השחורות ככפתורים נעוצות בבתה הקטנה; כחיה רעבה הוא רק רצה לאכול.
בכיה היפה של הילדה כבר נרגע, והיא ישנה.
אך במקום בכי האישה שמעה שיר; שיר שלא שמעה זה שנים.
שיר שנזכרה בו רק אחרי עידנים.
"את סודך אני יודעת;
רק שהוא יחזור.
זה כל מה שתרצי,
להחזיר את המאור.
היממה כבר נגמרה,
והשעון נשבר.
וממך יקירתי,
לא נותר דבר.
ילדה קטנה תגדל;
אך לא יהיה לה אב.
וקולה כבר נעלם,
עף רחוק מהעולם."

העורב הפך לציפור יפיפייה, יונה או דרור, היא לא הייתה בטוחה.
והוא חייך אליה, חיוך אכזרי ומואר.
ובאותו הלילה, מתחת לכר, האישה ראתה איזה פתק מוזר.
בפתק רק מילה אחת, מילה שגרמה לעורה לסמור; מילה שגרמה לה מיד לעזוב.
"ונטה."
היה כתוב, ומיד האישה ידעה.
היא באה, היא באה בשביל בתה.
היא ניסתה לברוח, ניסתה להתחמק.
היא ניסתה לרוץ רחוק, אך ממנה אי אפשר להתרחק.
והשנים חלפו, עברו ככל השנים.
קצת מהר, לפעמים יותר לאט.
קצת קשה, אבל הזמן לא מואט.
בתה גדלה, ממש הפכה לילדה.
היא הייתה דומה לאביה כשתי טיפות מים.
בשערה השחור כעורב, ואלפי נמשיה, כאלפי כוכבים זעירים בשמיים.
והצורה בה התמשכו זוויות פיה כלפי מעלה; כאילו היא מחייכת חיוך תמידי.
ונטה.
לבה של האישה תפס קצב, והוא הפך משליו למהיר, כאילו היא במירוץ ריצה.
היא חשבה שזהו. היא ברחה.
היא חשבה שזהו. היא תוכל למצוא שלווה.
"מה עשית לבת שלי?!" צרחה אמה על בתה, מבלי באמת לדעת, שזו אכן בתה שלה. אז
בחלום, ועכשיו בהווה.
היא תמיד הייתה ותמיד תהיה. "תסתלקי מכאן!" צרחה, ופרצופה הפך לאדום כעגבנייה.
"תעזבי אותנו בשקט! קייט לא עשתה כלום! תעזבי אותה!"
בעזרת מטאטא היא סילקה את בתה הקטנה אל מחוץ לגינה.
ובכיה היפה של בתה, לאט לאט נשכח.
ושירתה היפה כשירת פעמונים נעלמה כלא הייתה.
וקולה של הילדה נעלם,
עף רחוק מהעולם.


פרק שש – קייט

היא תמיד חלמה להיות ציפור.
מילדות נהגה להביט למעלה, לשמיים הכחולים והריקים מעננים, ולהסתכל על להקות הציפורים שעפו יחדיו, בצורת חץ או סתם באיזו צורה מבולגנת, או על ציפורים בודדות שנהגו לפרוש את כנפיהן ולעוף אל עבר הלא נודע; אל עבר העתיד.
היא הכינה מיליוני מטוסי נייר והעיפה אותם רחוק ככול שיכלה.
היא דמיינה את עצמה עפה גבוה יותר ויותר, היישר אל גג העולם.
כשעלתה בפעם הראשונה על מטוס אמיתי, היא לא הפסיקה לשנייה להביט מבעד לחלון; על השמיים הכחולים, מעל כל העננים הלבנים כצמר גפן.
אך זה מעולם לא היה הדבר האמיתי. היא מעולם לא עפה כמו ציפור.
השמיים הם הגבול, לא?
גבוה יותר ויותר, רק עוד דחיפה אחרונה, והיא שם.
אך רק בחלומות היא תוכל להגיע לשם.
רק בחלומות היא באמת תוכל להיות על גג העולם.
"למה אני לא ציפור?" היא שאלה פעם את אמה, עוד לפני שהכל קרה.
אמה אמרה שאנחנו, בני האדם, איננו יכולים לעוף. אנחנו נשארים על הקרקע, והכי קרוב ללעוף שאנחנו יכולים, זה להגשים את חלומותינו העמוקים והסודיים ביותר.
"ומה אם החלום שלי הוא לעוף, ממש כמו ציפור?"
"אז תעופי אפילו גבוה יותר." אמה אמרה, ונשקה למצחה של בתה.
ימים חלפו, עברו מהר כמו הרוח.
ציפורים צייצו, והיא מצביעה וצוחקת. מחבקת ומלטפת. אוהבת ושומרת.
אך קול צחוקה אינו נשמע לעד, הוא עף הרחק מהישג ידה של הילדה הקטנה.
כשהייתה בת ארבע, גידול התגלה בגרונה.
הרופאים הסירו לה את מיתרי הקול, ומאז היא מעולם לא דיברה עוד על ציפורים.
מעולם לא שרה עוד שירים.
היא חלמה, ושמרה את חלומותיה לעצמה.
היא הקשיבה, אך שמרה את דעותיה ומחשבותיה בראשה.
היא מעולם לא השמיעה אף מילה.
ובאותם הזמנים, שבהם כל שהיה לה לדבר זה עם עצמה, היא חלמה.
בחלומותיה היא עלתה על הגג הגבוה שבדירתה הקטנה.
הוא לא היה קרוב לגג העולם, אך כשהיא עלתה עליו, היא הרגישה קצת יותר קרובה אל כל העננים והקסם.
קצת יותר קרובה אל החופש.
היא פרשה כנפי מלאך גדולות ולבנות, המלאך שלה. הציפור שלה.
תנועה אחת, והיא באוויר.
גבוה יותר מכל הבתים והשדות. גבוה יותר מהציפורים.
היא עפה הרחק אל המרומים, ישר אל הכוכבים. גבוה עד שתיפול.
גבוה עד שתפסיק לסבול.
בחלומותיה היא עפה עם הרוח, עמדה על גג העולם.
היא נגעה בעננים, וראתה עולמות חדשים.
בחלומותיה היא שרה שירים, שירים על ציפורים.
"בואי נשחק משחק!" העננים אמרו לה פעם אחת, כאילו רוצים לעוף גבוה אפילו יותר. קולם היה כצלצול פעמונים; נעים כרוח קלילה המגיעה משום מקום ומכל מקום באחת.
"משחק?" שאלה הילדה. קולה היה נעים כמעט כמו קולם של העננים.
"למשחק יש רק חוק אחד," העננים שרו, פורטים צלילים נעימים על נבל וכינור.
"את צריכה להעביר קדימה; יד ביד.
קדימה אותו תחסל.
אחורה הוא יתקלקל.
ואם במקום תישארי,
ירדוף אותך הצל."
הקונצרט עבר במהירות מנעימה יפה למוזיקה דרמטית. קשתו של הכינר עברה מהר יותר ויותר על המיתרים, כאילו יש דחיפות של זמן. כאילו הוא אומר לה, זו ההזדמנות האחרונה שלך.
ההזדמנות למה?
"את רוצה לעוף, לא?" שאלו אותה העננים.
אז היא עצמה את עיניה, ועפה.
לעננים היה מגע קפוא ורך, הרגשה משונה שמעולם לא הכירה.
הריח באוויר היה טהור. שום אש או מפעלים אינם זיהמו את אוויר השמיים.
היא עמדה על גשר בגובה אלפי מטרים, מעל כל העננים הלבנים.
מעל כל הבתים של האנשים המזהמים.
הגשר היה שקוף, ונתן לה תחושה שהיא מרחפת.
היא פרשה את זרועותיה לצדדיה; מרימה כנפיים בלתי נראות.
היא נשמה נשימה עמוקה, נשימה אחרונה מהאוויר הטהור. נשימה ראשונה של החופש.
היא נפלה, והיא לא הפסיקה ליפול.
היא עפה, והתעוררה מהחלום.
נרה כבר נכבה; העננים כיבו אותו בנשיפה אחת ויחידה.
אבל היא הייתה מאושרת.
היא התחילה מחדש. היא ניצחה.
העננים בנו לה כנפיים; יפות יותר משל כל מלאך.
ואיתן היא התחילה. על אותו גשר שקוף, היא יכלה לעוף.
גבוה אל המרומים; לאן שלא תרצה להגיע.
ציפור קטנה לחשה לה שהיא עמדה על גג העולם.

נשלח ב