שיחה נכנסת

ניר שכב על המיטה בבגדיו. הוא הקשיב לנסיעת מכוניות ובהה באור שחלף דרך התריסים.

הוא לא רצה להירדם. אם יתקדם בקריאה, חשב, אולי ירגיש פחות רע לגבי היום שעבר.

הוא קם על רגליו, הדליק את האור ופתח ספר מדע בדיוני שניסה להתקדם בקריאתו בשבוע האחרון. קראו לו 'שגיאה שוקעת'. היו בו עלילה מורכבת, תיאורים מתארכים ושיחות שגלשו לפילוסופיה ולמטפיזיקה.

הוא התקשה לעקוב. מילים חלפו מתחת לעיניו. רק צירוף אחד נתפס בראשו: "התחלה מחוץ לזמן. זו הייתה התחלה מחוץ לזמן".

ניר שמט את הספר ונרדם מתחת לנורה המסנוורת.

בן אדם עובד בחצי מזמן ערותו, מתבוסס במקום לא לו. הוא חוזר ועושה דברים שבנסיבות אחרות כנראה היה נמנע מעשייתם. מטלות ספורות בלבד מונחות לפניו, השעות נערמות והוא מתחיל להתמסר ולהשקיע מעצמו.

המעט לו היה יכול לצפות הוא שבלילה השקעה זו לא תפעל לרעתו. שחלומותיו לא יושפעו על ידי מחצית היום השגויה. שהחזרה ממנה סבל ביומו לא תתמשך בחלומו ותתפוס בו את מקומם של דיבור גופו לעצמו, עיכול רגשותיו, הרחבת תודעתו ונשמתו או מנגד: שתיקתו המשכיחה.

וכך היה חלומו של ניר באותו הלילה. שעות נוספות בעבודה. ועבודתו הייתה קשה יותר כשנעשתה מתוך שינה.

אי סדירויות תפלות הפכו לבעיות, בעיות הפכו למשברי קיום חסרי פיתרון. הוא היה כלוא בעולמו הפנימי, שברי משפטים חזרו על עצמם ועיניו פלבלו מתחת לעפעפיהן.

"השרת לא זמין", התלונן קול באוזנו. "זה כותב לי שהשרת לא זמין".

הבוקר הגיע. כשעה לאחר מכן ניר כבר יתיישב בעמדתו ויעבוד במציאות.

תחילה היה עליו לקום מהמיטה.

למטרה זו תרמו רצונו להשתיק את השעון המעורר וחרדתו מפני איחור. אבל תחושות המיאוס והסלידה מעבודתו הצטברו באותו הבוקר לרתיעה פיזית חזקה מתמיד. שריריו נרפו והוא נשאר שוכב. ובכל זאת, הזמן עובר ואין טעם בדחיינות. פקיד הקבלה הקפיד להעיר לו בכל פעם שאיחר.

לאחר שקם היה עליו לפשוט את בגדיו מאתמול.

גאווה אמרה לו לחזור לישון. לא לתת לחשש מאי נעימות מאחרים להכתיב לו את החיים. הוא בכל מקרה חיפש עבודה חדשה, והיו לו דברים יותר חשובים לדאוג להם מאשר הגדלת החיסכון.

"זה לא מקצועי", הוא התווכח איתה. "כשאני מפסיק לעבוד במקום מסוים אני צריך להחליט על זה מראש ולהודיע על זה מראש. אחרת לא יסמכו עליי".

לא השתכנעתי, גאווה ענתה לו, ונעלמה.

לפחות היה משהו מטהר בקור של הבוקר.

הפעולות הקשות היו מאחוריו. בכל אחת מהמטלות הבאות היה משהו שעזר לו לעשות אותן. במקלחת היו ניקיון וחום, בבגדים כיסוי, באכילה טעם והתמלאות, חיוך בזמן צחצוח השיניים, אוויר צח ברחוב, אנשים חדשים באוטובוס.

הוא הנהן אל המאבטח, עלה במעלית לקומה השביעית, הנהן אל פקיד הקבלה ונכנס למשרד. עמית הודיע יומיים קודם לכן שהוא חולה; גם באותו הבוקר היה המשרד ריק.

היה קל להתחיל לעבוד. היה קל להדליק את המזגן על חימום, לשבת על הכיסא המרופד, לפתוח את התוכנה, להכניס בה סיסמא, ללחוץ על קבלת שיחה.

"כן אדוני. להתחיל מחדש. לא צריך לצעוק. לוקח לזה כמה דקות להיסגר בגלל התוכנות. אתה יודע מה, תלחץ לחיצה ארוכה על הכפתור הפיזי. תלחץ עד שזה יסגור את החשמל".

שעתיים היו מאחוריו. נותרו עוד שש.

הוא לא מיהר לקבל את השיחה הבאה. כשעבד לבדו לא היה ביכולתו לענות לכל השיחות ולצבור זמן הפסקה ולכן לא היה לו תמריץ לעבוד מהר יותר.

לבסוף הוא סימן שהוא פנוי לקבלת שיחה. מיד קפצה הודעת שיחה נכנסת.

היה באג משונה בתוכנה. הכפתור לקבלת השיחה היה שונה. הוא היה בולט ולבן בהרבה מהרגיל. הוא נראה כמו נייר שבדרך כלשהי תפרו למסך.

הוא משך בכתפיו ולחץ על הכפתור המשונה, תוהה אם אי פעם יגלה את הסיבה לשינוי.

אישה שאלה בקול נעים אם היא מדברת עם ניר.

אם ידעה את שמו מכיוון שהתקשרה בעבר, זה לא היה היום: ניר היה זוכר את קולה מבין הלקוחות המתוסכלים.

האישה מסרה שקוראים לה נור-ערב. ניר ניסה לברר אם יש ביכולתו לעזור לה. נור-ערב ענתה שכן, במידה רבה, אבל לא בדרך שבה הוא חושב. נור-ערב אמרה שאין לה מדפסת. המכשיר עניין אותה, אבל היא תיארה לעצמה שעבודה בתמיכה תפעולית בשבילו עשויה להיהפך למשעממת עם הזמן. לכן היא חשבה שניר ישקול לעשות בשבילה משהו אחר. אם הוא מעוניין, נור-ערב תחכה לו למטה בעשר הדקות הקרובות. השיחה נותקה.

ניר חשב שמדובר בסוג כלשהו של מתיחה מוזרה.

וזה מצא חן בעיניו. המוזרות הייתה מרעננת.

הוא הוציא את ראשו מהחלון כדי להסתכל על הרחוב. מכוניות, אנשים. אף אחת ששמה עשוי להיות "נור-ערב". אולי היא בלובי של הבניין.

לאחר כמה דקות ניר החליט לרדת. הוא רצה לראות לאן יכל העניין להתקדם. אם מישהו רצה לפגוע בו ברצינות, היו לו דרכים יותר קלות לעשות זאת.

ניר תכנן להגיד לפקיד הקבלה שהוא אוסף משהו מלמטה, אם ישאל לאן הוא הולך.

אבל פקיד הקבלה לא שאל כלום. הוא ישב מאחורי הדלפק בידיים שלובות, ראשו שמוט ועיניו עצומות. הוא ישן.

ניר נכנס למעלית ולחץ על קומת הקרקע.

אור המעלית הבהב במהלך הירידה.

מבעד לדלתות המעלית נפתח נוף רחב, בהיר, מסנוור, של גבעות דשא וסלע ושל שמיים כחולים ובוהקים.

נדמה היה שהצבעים חזקים במיוחד לאור העובדה שניר ציפה לראות את הצהבהבות של לובי הבניין ואת האפרוריות של הרחוב.

נור-ערב קמה לקראתו מהסלע. קומתה הייתה גבוהה. היא לבשה בגדי בד ארוגים, רחבים ושחורים. היא נראתה בשנות החמישים המאוחרות לחייה. הייתה חיות רבה בתנועותיה ויציבתה הייתה זקופה.

נור-ערב בירכה אותו לשלום, הציגה את עצמה ורכנה מעט לאות כבוד.

נור-ערב אמרה שארצם – ארץ-הגליל – זקוקה לעזרתו של ניר.

ארץ-הגליל רוצה להשתנות, אך מלכתם מונעת זאת. נור-ערב האמינה שאם מדיניות זו תמשך יגרמו נזקים כבדים לארצם ויבואו עליה זמנים רעים.

לכן נור-ערב נזקקה לניר. היא רצתה להביא את ניר בפני המלכה. דרך ניר עולם ארץ-הגליל ידבר עם המלכה. היה צורך באיש או אישה אשר הגיעו מעולם המציאות. רק דרכם יכל עולם ארץ-הגליל לדבר. מועצת המלכה המלאה תהיה מחויבת להתכנס ולהקשיב מאחר שזהו טקס עתיק, בעל חשיבות מסורתית רבה. אולי כך המלכה תשתכנע לשנות את החלטתה.

נור-ערב אמרה שאם היא צודקת, ועולמה רוצה לדבר עם המלכה דרך ניר, ניר אמור להרגיש רצון להצטרף למשימה. אם אינו מרגיש דבר, התוכנית לא תוכל לעבוד ומוטב יהיה אם יחזור במעלית למשרדו שבקומה השביעית.

ניר הביט במעלית הנמוכה שישבה בין הגבעות, לא מחוברת לכלום, ואז פנה לנור-ערב.

"אני חושב שאני מרגיש משהו. אני אבוא", הוא אמר.

נור-ערב הובילה את דרכם לארמון שבעיר הבירה.

הגבעות, הדשא והסלעים נמשכו.

במרחק מה התפתל נהר רחב. זרמו בו כתמים שומניים בצבעים מהפנטים שלאט התפשטו, התערבלו והשתלבו אלה באלה. הילה קלושה עלתה מהם.

נור-ערב הזהירה את ניר להתרחק מהנהר. טבילה בכתמיו הצבעוניים תביא אדם לשיגעון.

לאחר כמה שעות הם הגיעו לדרך אבן סלולה. היום החשיך. בצד הדרך, ליד הנהר, נור-ערב עצרה ושוחחה עם יצור חייתי שקראו לו ערם. לאורו של לפיד הוא עמד וקרא בספרים מול קיר של בקתה. הוא היה גבוה אף יותר מנור-ערב ועיניו הגדולות הוסתרו חלקית על ידי הפרווה החומה שכיסתה את גופו.

נור-ערב התפלאה שערם עדיין עובד ומחזק את ההגנות של אותה ביקתה עליה עבד בצהריים, כשעברה שם. לדעתה בשלב זה הבקתה תישאר עומדת גם אם האדמה מתחתיה תיבקע לשניים ותהפך לחול ים.

ערם הסכים בקול גרוני. הוא התאמן בכל שיטות ההגנה על הבקתה הזאת כדי שעל המבנים הבאים יוכל להתקין את השיטה המתאימה ביותר ביעילות ובלי טעויות.

נור-ערב הסבירה לניר שערם מחזק את הבתים בסביבה נגד רעידות אדמה. ארץ-הגליל רצתה להשתנות. בצפון, באזור מישורי בין שתי ערים גדולות, הרים רצו לצמוח. המלכה, בשכנועו של שר המסחר, החליטה לא לאפשר לאדמה להוציא ממנה את ההרים. היא הורתה לרסן אותה בעזרת קוסמים רבים. הדבר גרם לרעידות אדמה שהלכו והחמירו בשאר חלקי הארץ. כדי לעסוק בנושא זה נור-ערב זימנה את טקס ההידברות.

הם טיפסו על גבעה גבוהה במיוחד והגיעו לכניסה של עיירה קטנה. שם פגשה אותם נועם, ידידתה של נור-ערב. היא התעניינה בניר. בזמן שדיברה איתם היא התקדמה קדימה ואחורה בריצה קלה. ענן של עשן שחור עקב אחרי ראשה. כשהתקדמו היא המשיכה לרוץ והענן השחור המשיך לרדוף אחרי ראשה.

בכניסה לאכסניה נועם נשארה ברחוב, רצה הלוך ושוב. היא תשמור על הכניסה בזמן שניר ונור-ערב ישנו. היו גורמים שרצו למנוע מהם מלהגיע אל המלכה.

בבוקר רעידת אדמה העירה אותם. נור-ערב וניר מיהרו לצאת מהאכסנייה.

אנשים התאספו בכיכר, ונור-ערב עפה גבוה מעל העיירה בחיפוש אחר פצועים הזקוקים לעזרה. לאחר מספר דקות היא נחתה. מספר בקתות קרסו. היא שלחה אנשים למצוא ולהציל פצועים מבין ההריסות.

לאחר מכן היא סימנה לנועם ולניר להצטרף אליה. הם מיהרו לכיוון ממנו נכנסו לעיירה. ערם נפל לנהר הצבעוני בזמן רעידת האדמה, נור-ערב הסבירה. כשעפה היא ראתה אותו מרחוק, דוהר באלכסון בשממה על ארבע רגליים לכיוון לא ידוע. עליהם לעזור לו. נועם הנהנה, והגדילה מאוד את מהירות ריצתה לכיוון אליו נור-ערב סימנה.

כשניר ונור-ערב הגיעו נועם רצה במעגל סביב ערם. כתמים צבעוניים כהים הרטיבו את פרוותו. עיניו היו פעורות. הוא נעמד על שתי רגליו הרחבות ופיו נפתח לרווחה. חומר צמיגי עטף את לשונו הענקית והיא הייתה כסופה וחלקה והשתקפה כמו מראה.

כשנעמד על שתי רגליו נועם זינקה אל גבו ותפסה בפרוותו. היא טיפסה אל כתפיו ותפסה בחלקת עור חיוורת שלא כוסתה בפרווה. מפני שהפסיקה לרוץ הענן השחור נצמד לראשה ואפף אותו, מסתיר אותו לחלוטין.

ערם ניער את גופו ואת ראשו. הוא חזר לעמוד על ארבע רגליים ושוב נעמד על שתיים. אך נועם לא הרפתה. העשן השחור התערבל סביב ראשה והיא לא הרפתה מחלקת העור החיוורת שלא כוסתה בפרווה. לבסוף ערם נחת על הקרקע, רפוי לגמרי.

נור-ערב ניגשה אליו ומקצה אצבעה שטפו מים את פרוותו של ערם. לאחר מספר דקות הפרווה שוב הייתה חומה. נועם קפצה מגבו וחזרה לרוץ; פניה שוב יצאו מהעשן השחור והוא נמתח מאחורי ראשה.

ערם נשאר שוכב והביט בריצפה. הוא התנצל בקולו הגרוני. הוא אמר שמה שקרה היה באשמתו מאחר והתעקש להמשיך לעבוד בביקתה שליד הנהר הצבעוני.

נור-ערב אמרה שזאת לא הייתה אשמתו. הביקתה ליד הנהר הייתה הביקתה הנטושה היחידה בסביבה עליה יכל להתאמן. נור-ערב הפצירה בו להתעודד. אם הוא רוצה להביא תועלת, היא אמרה, הם יוכלו להיעזר בו כדי להגיע לארמון במהרה.

ערם הסכים. הוא התרומם על ארבע וניער את פרוותו. נור-ערב נגעה בו, וערם הגדול גדל אף יותר. ניר, נור-ערב ונועם התיישבו על גבו וערם רץ בתנועות קשתיות לכיוון עיר הבירה.

הם חלפו על פני ההר והעיירה הקטנה. במרחק, במישור ביניהם, שוטטה חבורה של גברים גסים. הם נופפו לעברם בחרבות קצרות ובקשתות.

נועם ציינה שאלו כנראה בריונים שנשלחו להרוג אותם. לפי מגושמותם היא העריכה שאלה אנשים של אחת מחברות המסחר. נועם אמרה שהיא לא משועשעת. עכשיו הן היו בלתי מזיקות, אבל חברות המסחר צפויות לצבור כח רב, וצריך להעניש אותן על התנהגות כזאת כבר עכשיו. נראה שעובדת קיום טקס ההידברות הודלפה, היא אמרה. נור-ערב צריכה לדבר על כך עם שר המסחר. נור-ערב הסכימה.

הם חצו את הנהר הצבעוני על גבי גשר אבן רחב.

הם נכנסו לעיר הבירה, וערם בקושי האט בזמן שנדחק במיומנות בין עגלות וקפץ בקלילות מעל דוכנים.

הוא הוריד אותם מגבו מספר רחובות לפני הארמון. הוא אמר ששומרי הארמון לא אוהבים לראות אותו רץ. כשירדו הוא חזר לגודלו המקורי.

נועם גם נפרדה מהם. "אין לי מקום לרוץ שם", היא אמרה. היא נישקה את ניר על הלחי.

"בהצלחה", היא אמרה ורצה משם.

הם נכנסו לארמון.

לפני שנכנסו לחדר המועצה, נור-ערב הסבירה לניר את חוקי ההליכות וההתנהגות מול המלכה. אלה היו נחוצים כחלק מהטקס, כדי להפגין את הרצון הטוב של אורח ההידברות כלפי הממלכה. היא נגעה במצחו ואור זהוב הקיף לרגע את שדה ראייתו. היא אמרה לו לתת למילים שבראשו להשתחרר.

נור-ערב נכנסה כדי להציג אותו ולהתחיל את הטקס.

הוא ידע בעצמו מתי להיכנס.

חדר המועצה עוצב בצורת חצי מעגל. ניר נכנס אליו דרך אמצע הקשת. המלכה ישבה על כס זהב פשוט במרכז, ממולו. ניר רכן בקידה והקפיד לשמור על קשר עין.

המלכה הייתה אישה כהה. עיניה היו ירוקות והיא לבשה בגדי משי. משמאלה ישב שר המסחר, אדם בעל פנים מחודדות, שפם וזקן דקים ושחורים.

ניר קד לימינו ולשמאלו, לעבר שאר הקשת שבחדר, שם ישבו, בשלוש קומות מעוטרות בכסף, שרים, מלומדים ונציגי ציבור.

המלכה הכריזה שבניגוד לשר המסחר, היא עדיין סומכת על ראשת מסדר הקוסמים שלהם מספיק כדי להאמין שהאיש שהביאה לטקס אכן הגיע מעולם המציאות. היא ציינה שקל לראות זאת בבגדיו. על כל פנים, היא הוסיפה, הדבר נבדק ואושר בזמן המתנתו בארמון.

צחוק הערכה עלה מהיציעים.

המלכה סימנה לכרוז שעמדה בפינת החדר, והיא התקדמה למרכז. הם התכנסו כאן היום, היא אמרה, כדי לדון ברצון האדמה בצפון, בנתיב המסחר בין הערים המואצלות לב-באר ורקטין, להתרומם ולהיות הר. מועצת המלכה בראשות הוד מעלתה המלכה קיבלה לפני שבעה ימים החלטה זמנית לממש את יכולתה למנוע מהאדמה להתרומם באמצעות הפעלת מסדר הקוסמים שברשותה. התכנסות נוספת נקבעה למחר על מנת לקבל החלטה לתקופה ארוכה יותר. לקראת התכנסות זאת ראשת מסדר הקוסמים זימנה את טקס ההידברות המסורתי בין הוד מעלתה המלכה לבין העולם.

כל אותה העת המלכה שמרה על קשר עין עם ניר. ניר שמר על הקשר בחזרה, כפי שנור-ערב הדריכה אותו. כשהכרוז חזרה לפינת החדר המלכה שאלה את ניר לדעתו בנושא שהוזכר.

אור זהוב שוב הקיף את שדה ראייתו, וניר ידע מה להגיד.
"עליכם לתת לאדמה להתרומם. העולם תמיד שינה את פניו. בעזרת השינויים שהוא סיפק התפתחו חיים, תרבות ותחומי עיסוק חדשים. באגם אחד שנוצר שחו דגים, אחר יובש בשביל מלח. מהיערות בניתם סירות. הגיוון תמיד תרם וחיזק את ארץ-הגליל".

לאחר הפוגה קלה, היה זה שר המסחר שענה לו. אנחנו מסוגלים להתפתח בעצמנו, הוא אמר. איננו זקוקים לרודנותו העיוורת של הטבע.

"שינויי העולם אינם עיוורים. הם תמורה ישירה לתהליכים שעוברים תושביו, לצרכיהם ולרצונותיהם", אמר ניר.

רצונם של תושביו הוא לשלוט בגורלם בעצמם, ענה שר המסחר.

"אתם שולטים בגורלכם. אין בשינוי העולם כדי להשפיע על החלטותיכם לכאן או לכאן, ורק אתם תקבעו את הכיוון בו תלכו. אך ללא העולם אין לכם קיום. עליכם לקבל את שינוייו. הדחקתם בטווח הארוך אינה אפשרית. ניסיון לבטלם רק יגרום לנזק ויפצע את מארג החיים ככל שימשך".

וצמיחת רכס הרים בנתיב המסחר היחידי בין שתי ערים מרכזיות אינה נזק הפוצע במארג החיים? שאל שר המסחר. המסחר הכרחי בשביל פיתוח שתי הערים, הוא אמר. המסחר הכרחי בשביל התקדמותן, עושרם ומיגור העוני שבהן. שר המסחר התקדם למרכז החדר ופנה אל המלכה. עם כל הכבוד, הרב – מלכתי – הוא קד – מי אמר שאי אפשר להסיט את שינויי הטבע לטובתנו? מעולם לא ניסו זאת. מעולם בעבר לא יכלו אפילו לנסות. אני חושב שכדאי לנו ללכת בדרך פעולה זו, ולו רק כדי לדעת אם היא אפשרית.

האור הזהוב נעלם משדה ראייתו של ניר, ושוב לא יכל לדבר בלי לחשוב ולנסח את המשפטים בראשו.

נדמה שהמלכה שמה לב לכך. היא שאלה אותו אם סיים.

"אני רוצה להגיד עוד דבר אחד, מלכתי, אם זה בסדר. אני, לא העולם", אמר ניר.

המלכה חייכה וביקשה ממנו שידבר בחופשיות.

"הבנתי שהבעיה היא חסימת נתיב המסחר כתוצאה מצמיחה של הרים. אני שואל את עצמי: האם לא יהיה אפשרי למצוא נתיב מסחר חלופי, בהשקעה הקטנה יותר ממניעת ההרים מלצמוח? אולי דרך הים, אולי דרך ההרים החדשים? זה פשוט מזכיר לי בעיות מהסוג שאני נתקל בהם בחיים שלי. דואגים יותר מדי לנושא מסויים, ובסוף משקיעים בו הרבה מעבר למה שצריך. לפעמים מפספסים בגלל זה הזדמנויות. לפעמים, ככה אני רואה את זה, לפעמים לפני שדואגים לתקן משהו צריך לחכות שיהיו איתו בעיות. ואז אולי אפשר פשוט להתחיל מחדש. בעבודה שלי הרבה פעמים זה פותר את הבעיה. להתחיל מחדש".

המלכה הודתה לכל הדוברים. היא תחשוב על הנושא. היא הורתה לשר המסחר להכין בשביל אסיפת המועצה למחרת אפשרויות נתיבי מסחר חלופיים, כדי שיוכלו לגשת לדיון עם יותר מידע. המלכה פיזרה את האסיפה.

***

נור-ערב ונועם היו ידידותיות מאוד לניר בזמן שליוו אותו בחזרה למעלית שישבה בין הגבעות. הן אמרו שהוא עשה עבודה נהדרת. זה נוגד את המסורת של טקס ההידברות, אבל אם יערכו אותו שוב נור-ערב תבדוק את האפשרות להביא את ניר פעם נוספת. היא אמרה לו שבכל מקרה, מרגע שביקר בעולמן תמיד יכל לחזור אליו. אם ירצה, ידע איך.

פקיד הקבלה עדיין ישן, יושב מאחורי הדלפק בידיים שלובות, ראשו שמוט ועיניו עצומות.

ניר נכנס למשרד וסגר את הדלת. השעה הייתה 11:10, אותה שעה בה עזב את המשרד אתמול.

עולם ארץ-הגליל כבר החל להישכח מראשו. אבל הוא ידע שהוא לא עמד להתיישב מול התוכנה ולעזור לאנשים עם מדפסות במשך שש שעות. לא היה סיכוי שבעולם.

נשלח ב