אלוהי האיים הקטנים

על חופו של אי סלעי וקטן למדי יושבת גלמודה אישה צעירה. דקת גזרה כנערה היא, דִיטה, שיערה ערמוני, פניה שזופות. עיניה נשואות אל האופק במבט חולמני. תולשת בהיסח הדעת גבעול מאפיר של עשב נוקשה וממוללת באצבעותיה. באי הצף של דִיטה אין חול ואין אדמה. סלעיו לבנים אפורים, הצמחייה דלילה. נוקשותו של האי מטעה – צף מכאן לשם, ללא שורש, נתון לזרמי הים הסוחפים ומטלטלים. רחוק למטה מצויה קרקעית הים, זרועה שרידים שמקורם עלום, מימים רחקים.

דיטה משליכה את הגבעול אל המים, צופה בו הולך ומתרחק לעבר השמש הנוטה לשקוע. לבסוף, הגבעול שוקע ונעלם. חום היום הולך ונמוג. בלילה תגבר הצינה. בעוד זמן קצר תשאיר דיטה את החוף מאחור, תמצא מסתור תחת שיח בלב האי. בלילה, תירדם מכורבלת במצע של עלים ירוקים ואצות שיובשו, באופן שלימדה אִימהּ. הקור לא יטריד, אך הגעגועים… ורק שבוע חלף מאז שולחה מהבית, אל חייה החדשים.

הסלע הקשה עליו היא יושבת אינו מכאיב לה, רגילה. גם שם, בבית, מן סלע שכזה, כמעט זהה בתבניתו, בזיזיו החדים. הבית… עד כמה רחוק מכאן האי שבו נולדה, בית הוריה? האם גם הם מביטים כעת באופק, בגלים? דיטה טובלת את כפות הרגליים במי ים קרים ועמוקים. מהורהרת היא, מבטה מעורפל. לפתע – תנועה. תחת למים צל חולף כחץ שלוח. הלב דופק. כרישים! היא גונחת, קפואה באימה. מילדות שיננו באוזניה, כשאפלה יורדת – הם מסוכנים מתמיד! מרגישה חבטה ברגל, בחילה אוחזת בגרון, הגוף מחשב להתעלף. אך הזעם על עצמה, על סכלותה, מזרים כוח. גוררת את עצמה לאחור, סרוחה על ישבנה, מושכת בידיים, בציפורניים… הכרישים – בהרף עין יסלקו בנגיסה אצבעות וכף רגל, מנסרים גיד ועצם. אך לא – היא צועקת, הרגליים שלמות! הפעם ניצלה. מזנקת על רגליה, מלטפת את הבהונות, מעבירה יד רועדת על שוקיים שזופות. מתנשפת. השוקיים שרוטות, מדממות. הפציעה קלה – זה החוף הסלעי ששרט. הולם הלב הולך ונרגע. לבסוף האימה מתפוגגת.

לאחר שנרגעת, חוזרת בזהירות אל החוף. משתרעת על בטנה, נשכבת על מדף הסלע המוגבה. מביטה במים המקציפים, מקשיבה לאוושת הגלים. בכף ידה שואבת מעט מים ולוקקת בלשונה. בטעם המלוח מורגשת שמנוניות מרה של כרישים ציידים. ניצחתי! מתריסה לעברם, מתריסה אל העולם. קופצת על רגליה, מזדקפת, מטה את ראש לאחור וצוחקת במלוא גרון. חיים! רוח הערב מלטפת, הלב מתרונן.

לאורו של הירח העולה מדלגת דיטה כאיילה ברחבי האי, בין הסלעים, על גבי חריצים. רגליה חשות בגבעולי עשב מזדמנים, זיפיים. מתחמקת בחינניות משיחי התפוזיות הסבוכים המאיימים להכשילה, חולפת לצד שיחי המנגו הגבוהים כמעט כמוה, מכופפת גבה ומאיצה תחת שיחי הבננות ועליהם הגדולים. בלי לעצור היא רצה ורצה, מתנשפת ודוהרת. פונה לבור המים המכוסה ביריעת עור כריש. מסיטה את יריעת העור המעובד שנתנה בידה אימא. שואבת מעט מים בספל שגילף אבא, מקליפת קוקוס זעיר. לוגמת בחופזה, שומטת את הספל, ממלאה ריאותיה באוויר צלול, ממשיכה ורצה אנה ואנה עד שכוחותיה כלים. משתרעת אפרקדן, על גבי מחצלת שקלעה בעצמה, מעשבים ארוגים של ים ויבשה. בחטף מבינה מדוע שילחוה הוריה. חוכמת מסורת הדורות. רבים הבינו זאת לפניה, נערות ונערים ששולחו לבדם לאיים, לעצמאות. בגרות וחופש לפני שיקימו בית ומשפחה. בטרם מחויבות ואחריות וצאצאים.

*

שמש עלתה, חיממה ושקעה. שוב עלתה ושוב שקעה. עננים התקבצו והמטירו מים, שמילאו את הבור והרוו את השיחים. מפעם לפעם – ציפור יחידה בשמיים חלפה ונעלמה. השגרה החלה ללבוש צורה. בכל בוקר שוחה דיטה בתנועות חתירה מדויקות סביב לאי, במרץ עלומים. תמיד ערנית, נשמרת מסכנה, שדים ממצולות, כרישים אורבים. אחר כך, שואפת אוויר וצוללת. צדה דגים, אוספת צמחי מים וקונכיות שדבקו בחלקו הנסתר והשקוע של האי. מצמחי מים ואצות מכינה תבלינים וחוטים, אריגים וחבלים.

יום אחד, בזמן הצלילה והנה – מציאה. צללה וגירדה ירוקת מבושמת ואז, התגלית – שן האש האגדית. קשה לעקרה ממקומה אך דיטה לא מוותרת. יום אחר יום מזיזה, מנערת. לבסוף הצלחה. שחתה דיטה למעלה, טיפסה אל החוף, גאה בפרס שבידה. לפני עידנים בירכו האלים את האיים בשיני אש לרוב. לא חדות כשיני הכריש, אך גדולות בהרבה. כעת, רק מעטות נותרו, אך קסם טמון בהן. דיטה יודעת, חובטים בחוזקה על אגוז קוקוס מיובש היטב ויופיע ניצוץ. מוסיפים עשב יבש והנה – אש. "האש חמה!" לימדה פעם אימא וניסתה כמיטב יכולתה לתאר. את האש מעודה לא ראתה, מאִימהּ שלה למדה. גם דיטה הבינה וזוכרת זאת היטב, יש לכבד את האש ולהיזהר בה.

*

יום אחד טיפסה דיטה ועלתה מן המים, זוהרת באור צהריים כוונוס של הגלים המקציפים. בידיה שלל נאה להתכבד, דג בקלה גדול, מפרפר פרפורים אחרונים של סוף. הדג המבריק נעוץ על קנה מחודד, דמוי במבוק, שבבוקר עדיין צמח סמוך לבור המים. בכובד ראש אספה חומרי בעירה ונשאה עמה לעבר החוף, הרחק ככל שיכלה מהשיחים הירוקים, הדהויים. במערום מסודר הניחה ענפים שנשרו מהשיחים. תחתם דחסה אצות וירוקת שיובשו בשמש. בצעד גמיש, כשטיפות מים עדיין נטפו מגופה, מיהרה לפינת השינה בטבורו של האי. פשפשה בידיה במצע העלים והנה, שן האש. חיש קל חזרה אל החוף, מתחה את גופה, הניפה את ידיה אל על ונשאה ברכה והודיה לאלים. כעת אפשר להמשיך. כרעה על ברכיה, השן בידה, כמה חבטות מהירות וניצוץ. אש עליזה הופיעה, סמוך לקו המים, סמוך לקצה האי.

לו רק זימנו אלוהי הים את בן זוגה המיועד והכל היה מושלם. יכלו לחלוק בכל אשר סביב – באי, בפירות מהשיחים, באש העליזה המחממת, בדגים הצלויים. יכולים היו לחלוק בעצמם, בגופם, בכל ישותם. בדמיונה העלתה, אותו ואותה. הם שחו ועלו אל החוף, נוטפי מים וחבוקים. כה טוב להביט בשמי הלילה, לפענח יחד את סוד הכוכבים… עד מתי יתמהמהו שליחי האלים, קושרי הלבבות? אבל הם טרם באו, אפילו מרחוק לא נראו. האופק היה ריק להכעיס.

לאחר שצלתה את הדג העסיסי מיהרה דיטה לכבות את האש, הודיה למתנתם הנדיבה של אפולו, רַע ואל עליון. רק אז התפנתה לנגוס מלוא הפה, אך לא לפני לחשי תודה לשליטי הים הנדיבים – טריטון, נפטון ופוסידון האדיר. כשסיימה את ארוחתה השליכה את השיירים לבין הגלים, מתנה משלה ליצורי מעמקים.

כעת ביקשה לפוש קמעה תחת שיח האגסיות, אך האלים חרצו אחרת. עצמה את עיניה ובין רגע והנה עלה באוזניה צליל שכשוך ומים מרחוק מתיזים. הייתכן? האין זאת תקוות שווא? אך כן! השליחים, הם מתקרבים. קמה, ורצה לקצה האי. שם, מקפצת כילדה ומנופפת לשלום, ראתה אותם. נושאי הבשורות, שליחי אלים, מלאכים, זה לצד זה – צמד דולפינים.

כצפוי, הם שניים. לעולם אין הם שוחים ביחידות וכמעט אף פעם לא בחבורות. הם שחו לקראת דיטה וברגע הנכון – זינקה אל המים, להקביל את פניהם. שעה ארוכה השתובבה עימם. פעם זה רודף והיא מתחמקת. פעם היא רודפת והם מתרחקים, מהירים כסופה. כמה זמן חלף מאז שיחקה לראשונה עם הברוכים! ילדה הייתה, אך לא שכחה את מגעם וקולם, שלוותם ועדינותם. נושאי בשורות היו מתמיד. מבשרים על שידוך מתקרב, מבשרים על פגישה צפויה עם שארי בשר. לעיתים מבשרים על מפגש עם זרים שוחרי טוב, אנשי שלום שטוב ונעים לשוחח עימם ולהפיג לזמן מה את הבדידות. אם היה רוע אנושי בים, היטב נהגו הברוכים ברחקם ממנו.

בא הרגע, הדולפינים רחקו ופצחו בזינוקים מרהיבים, נושאים קולם בשיר. דיטה הבינה. כהוריה לפניה, ידעה את שעליה לעשות. ממקום מסתור שבאי שלפה רתמה שהכינה במיוחד. אחר כך צללה תחת האי וקשרה הרתמה לזיזים שנבראו לשם כך. אז, טיפסה ועלתה בחזרה אל החוף. תם ונשלם. כעת, הכל בידי האלים. כמה תנועות גמישות וכבר ליפפו שליחי האלים את הרתמה סביב גופם ומשכו לכיוון הרצוי להם. בזמן שהאי צבר מהירות ציירה דיטה בדמיונה את בחיר ליבה. גבוה הוא ממנה, אבל רק במעט. חסון למדי, שערו שחור. הנה הם שוחים יחד, מקיפים את האי, ואז היא פורצת קדימה, מהירה יותר, מנצחת… אחר כך הם עולים יחד אל החוף, אוחזים ידיים וצוחקים. צריחתו של שחף סילקה את חזיונות הדמיון. הבאמת הרגע קרב ובא? האם הוא, שחור השיער, נישא אליה ברגע זה, ברצון האלים? השליחים, כך מספרים, לא טועים לעולם. קופידון היטיב ללמדם.

*

דיטה סרקה בעיניה את האוקיינוס. מרחוק – אי זערורי. דומה במידה רבה למשכנה הצף, שלה עצמה. ליבה הלם מהתרגשות. במהירות רחצה את גופה במים קרירים וקלעה שיערה לצמה. ענדה לצווארה תליון מקסים ונוצץ כשמש, שגלי הים הביאו פעם במתנה. האי הקרב ממול החל ללבוש צורה. על חופו הסלעי דמות יחידה עומדת, מטושטשת עדיין, אך כבר הספק מקנן בלב. לבסוף, השיקו האיים זה לזה. ארבעת השליחים שהסתיימה מלאכתם פיתלו גופיהם בחן תחת למים וחמקו מהרתמות הקלועות. חיככו חרטום בחרטום, קראו קריאות גיל, שחו כה וכה ולבסוף עזבו כפי שהם נוהגים תמיד – זוג לכאן וזוג לשם. בלא שמחה בלב נופפה דיטה לדולפינים המתרחקים. כעת, במבט מקרוב – אכזבה. באי הסמוך לא עלם חמודות ניצב ועומד, כי אם קשישה עייפה שעונה על מקלה.

פניה של דיטה נפלו, אך הצליחה למשול ברוחה. כך החליטו שליחי האלים, יהי כן! עוד יבוא היום! ובקול אמרה: "ברכת טריטון עליך, סבתא טובה!" הישישה הנהנה ודיטה המשיכה, כיאה וכיאות: "אני היא דיטה, בִיתו של צפריר, בִיתה של אלמוג." קידה קלה, ניסיון לחיוך שכמעט ועלה יפה ואחר כך, "בֵיתי פתוח בפנייך, בֵיתי – וכל אשר לי".

בקולה הצרוד מזוקן, הרועד קמעה, השיבה הישישה: "דפנה אנוכי. בִיתו של זוהר, בִיתה של קרן!" בזרוע גרומה החוותה תנועה רחבה ומזמינה – "אינני עוד צעירה כשהייתי, ילדתי. עשי נא עימדי חסד, בואי לבֵיתי. בֵיתי פתוח בפנייך, בֵיתי – וכל אשר לי".

*

"דיטה יקירתי," אמרה הישישה לאחר חיבוקים ונשיקות כמיטב המסורת. לא לחינם הפגישו בינינו האלים לעת הזו." תמכה דיטה בזרועה של הישישה והניחה לה להוביל. הלכו קמעה והתיישבו בצל עליו הרחבים של שיח בננות גדול מידות.

"וודאי צמאה את, סבתא יקרה. האלך ואביא מים מן הבור?"

הישישה נדה בראשה. "ברצוני לספר לך סיפור, ילדתי, מעשה שהיה." עיניה של דפנה הזדהרו ומשא השנים הוסר קמעה מעל פניה. "הקשיבי לדבריי, הקשיבי היטב. הבטיחי נא, ילדתי. בבוא היום העבירי את המעשה לאיש חיקך, לילדייך ולכל שתפגשי, ברצון האלים." דפנה השתעלה שיעול יבש. "חכמה את, ילדתי. הביאי נא מעט מים, ואחר כך – נמשיך." וכך היה.

"לא תמיד התגוררנו, בני האנוש, על גבי איים שכאלה, ילדתי," החלה דפנה לספר. "לא תמיד היינו כה בודדים, מוקפים בים הגדול, אביונים עלובים, רחוקים מקרוב ורֵעַ." הישישה אחזה בידה של הצעירה ולחצה. "האמיני לי. בעבר, היו גם היו איים כה גדולים שאין להקיפם בשחייה. ואיש ואישה לא ישבו בדד לעולם וברכת האלים שרתה בכל, ביתר שאת."

חוסר אמון ניכר היטב בפניה של דיטה, החלקות והשזופות. קווצת שיער סוררת התנופפה ברוח. צעירה כל כך, חשבה הישישה בליבה, האם גם אני הייתי כך, פעם? נדה לעצמה ואז המשיכה.

"גם בימי האבות והאימהות העתיקים מָלָא הים באיים. בכל אי התגוררו משפחות רבות וילדים…"

"אבל… אבל זה לא יתכן…" מלמלה דיטה. דפנה חייכה והמשיכה.

"היה היה גבר, בשר ודם. בו בחרו האלים – להושיע בזמן משבר. הנבחר, יגאל שמו, התגורר באי גדול. גדול ומיוחד היה האי ולכן – ראוי לשם. "הקיבוץ", זה היה שמו. לשם התקבצו ובאו אנשים וכל מחסורם ניתן להם. הם טרם חטאו וצאצאים רבים היו להם, בתים ויבולים ועצים."

"מהם בתים, סבתא חכמה, ומהם עצים?"

"עצים…" נאנחה דפנה ועצמה את עיניה. "עצמי נא את עינייך, ילדונת, והעלי בדמיונך שיחי ענק. שיחים מלבלבים, נושאי כל פרי יפה למאכל, וראשם מגיע עד לעננים… כאלה בדיוק היו העצים. ולא אחד בלבד ניתן לבני הקיבוץ ואף לא מעטים כי אם המונים, ירוק למלוא כל העין… ובתים, יקירה, רצית לדעת מה הם בדיוק? מחסות מגשם ומשמש, קשים וחזקים יותר מהצדפות הגדולות. בנו אותם האנשים עצמם, בחסות האלים. ממש קשה להאמין, נכון?" דיטה פקחה את עיניה והנהנה. "ובכן, הביטי נא בתליון הנוצץ שלצווארך. גם הוא – מעשה ידיהם של יושבי האיים הגדולים…"

מאוחר לתוך הלילה, לאורם של הכוכבים הזוהרים, המשיכה הישישה לדבר.

חפץ פלאי בנה יגאל, בן הקיבוץ. בהדרכת האלים ובהשראתם. חפץ עלום ומסתורי מַד – פֶסֶת שמו. החפץ ניזון במיני אבקות. צדפים מרוסקים? עלים מיובשים וגרוסים? אבקת עצים? אין איש יודע עוד. והפלא נמשך. לאחר שאכל, הוציא מקרבו החפץ הקסום צאצאים וזאת – על פי מצוותיו של איש הקיבוץ. נשמע פנטסטי? בלתי אפשרי? לא יותר מכפי שאֵם מביאה לעולם חיים חדשים. ואיך פעל הקסם? לחשים אלוהיים, כמובן. מילת הלחש הפותחת "תְלַת" והסוגרת – "מֵמַד".

לא לתועלתו של יגאל בלבד נוצר החפץ הקסום, שכונה מני אז פֶסֶת – תיבתו של פוסידון. לא למענו בלבד נוצרו הלחשים. צרה הלכה והתרגשה על העולם, בשל חטאי האנשים. התחממות כללית. קיץ ארוך ולוהט ללא סוף, ללא גשם, ללא קץ. ובינתיים, כדי לפרסם בכל האיים את גדולתם של האלים נשלח יגאל למסע, בכלי מופלא אשר נקרא "ספינה". את כל אשר נזקק לו בדרכו סיפקה לו פסת, התיבה – מזון לאכול ובגד ללבוש. וכך יצא לדרך בספינה ולצווארו – קמע. קמע נפלא – שקיק קטן ובו מזכרת מהבית, זירעוני היבולים מהקיבוץ, פירות העצים הגדולים, תנובת האלים.

"והימים הרעים אכן הגיעו," נאנחה דפנה הישישה ובעיניה לחלוחית, "שדי תהום הרימו ראש והשמש התלהטה. החום היה נורא. משכנות האלים, איים אדירים ולבנים שבקצות העולם, נכנעו לחום הכבד ובאו לקיצם. נאבקו האלים בשדי תהום עצומים. הים געש ורעש, ולא נותרו עוד איים על פני המים…"

"ואז," התפרצה דיטה, נרגשת כולה, "ניצחו האלים? נבראו האיים שלנו, הקטנים?"

"לא ילדתי, עדיין לא."

"ומה עם הקיבוץ, גם הוא שקע במצולות?"

"כן, ילדתי. רק אנשים מעטים ניצלו מן האסון. הנאמנים והטהורים, ניצולים שנעזרו במיני כלים צפים ששלחו האלים. כך חמקו מבין אצבעותיהם של השדים. ובינתיים, המשיך יגאל במסעו ושדי מצולה חסמו דרכו. בספינתו ובחייו חמדו להם לשלל."

"היו אלה הכרישים?" שאלה דיטה בחשש.

"לא ולא. היו אלה דמויי אנוש "שודדי ים". נוראים שבנוראים אך למרבה המזל, סכלים. נסתרה מהם תוכנית האלים. את התיבה השליכו השדים לים, ועימה – את יגאל…"

"אוי ואבוי!" נחרדה דיטה. "ופוסידון שתק? הייתכן שנפטון, טריטון, אל עליון – לא עשו דבר?!"

"אל חשש," הרגיעה הישישה ברוך. "רבי חסד ונבונים הם האלים! מתחת לעינם הפקוחה של השדים הערמומיים נשלח ליגאל כלי צף, "רפסודה" שמו. גם מסר רב משמעות שלחו – טמון בתוך חלום."

ובחלומו למד יגאל את מלאכת הדיג ואת שליית עצמות הדג. ובחלומו ראה מהי הדרך להכנת אבקה מעצמות הדגים. באבקה זו הוטל עליו להאכיל את תיבתו של פוסידון ואז…

"נוצרו האיים!" מחאה בחדווה דיטה כף אל כף.

"לא כל כך מהר," הצטחקה דפנה הישישה וחשפה בכך מעט שיניים והרבה חניכיים. "האִם תלד האֵם תינוק כביר ומגודל? לא ולא! כך גם התיבה – רק פיסות קטנות הוציאה מתמיד לאוויר העולם. מאותן הפיסות הרכיב שליח האלים אי ועוד אי ועוד אחד. על פי תבנית שנוצרה ברצון האלים נבנו האיים. כולם עד אחד. איים יפים, נפלאים – קשיחים וקלים, לנצח צפים, לעולם לא שוקעים." נעזרת במקלה קמה הישישה על רגליה, לאיטה. נחפזה הצעירה ממנה לסייע בידה וכך ניצבו השתיים זו לצד זו, מקשיבות לגלים עד שקרני שמש ראשונות עלו מן האופק.

"הבה נוקיר תודה, ילדתי, עבור האיים שניתנו לנו. מה רבה חוכמת האלים, שבראו אותם כך, מתאימים מאין כמוהם ומן הרגע הראשון לקליטת זירעונים מחיי נפשות. מה נאים היו הם הזירעונים הראשונים, שהיו טמונים בקמע הקיבוץ שאבד… כן, ילדתי. הודיה לאלים!"

*

בשעת בוקר מאוחרת ניעורה דיטה והנה היא לבדה. קמה ממרבצה, העבירה יד בשערה וטלטלה ראשה במבוכה. ממקום מסתורה, בינות לשיחים, יצאה ומיהרה אל קו החוף. החלה פוסעת לאורכו של האי. צעד ועוד צעד, היא סופרת ומונה – אחד ושתיים ואז תשעים ולבסוף מאה. מאה צעדים, לא יותר לא פחות, זהו כל עולמה והיא, לבדה. נעמדה ולעבר האופק הפנתה מבטה. מסביב – רק מים. לא אי באופק, אין איש. השמיים בהירים, נקיים מעננים. דיטה יודעת, עליה לצלול, לאסוף את הרתמה שתחת האי, ליבשה ולשומרה לעתיד לבוא, למפגשים נוספים.

מנוסה היא דיטה. לפני שצוללת למעמקים, מעיפה מבט סביב. מה רואות עיניה מרחוק? אדווה קלושה חותכת את פני הים החלקים כראי. השתופפה על עקביה ולקקה מעט מים בלשונה. הייתכן? הלב פועם בעוז. לא טעם הכרישים בפיה, מתוך המליחות, כי אם המתק הענוג של השליחים.

נשלח ב