מעבר

"תפילה נישאת ברוח
של אותה נפש נרקבת
מתפרקת
הופכת לחומר חדש
וברוחה נושאת תפילה
לארץ חדשה"

דהוי ואפור, הכיתוב על הרצפה מעבר לדלת משך את עיני. ולמרות שאז לא הבנתי את משמעות הכיתוב, הוא נתן לי אומץ להמשיך הלאה.

———

הרמתי את ראשי והסתכלתי סביבי, לא הייתה שום דלת נוספת או שום פנייה, לפניי עמדה רק אפשרות אחד והיא הייתה קדימה. המסדרון בו צעדתי בהחלט היה שונה מהחדר שבו התחלתי, אורות לבנים התחלפו באפלה ובאורות חלשים ועתיקים, הרצפה הנקייה התחלפה

ברצפה מלאת עקבות, לכלוך וסימנים, הקור התחלף בחום, אפשר לומר אנושי. אך מה שלא השתנה הוא הפחד. מדוע אני פחדתי, אתם שואלים? לא כי לא ידעתי איפה אני, או איך הגעתי למצב הזה, אלא כי ידעתי בדיוק איפה אני ובאיזו סיטואציה אני נמצאת.
העקבות במסדרון הזכירו לי שוב ושוב שאני לא הראשונה לצעוד פה, ובעטו לי בביטחון עם כל מבט שנשמט לרצפה וראה אותן. יישרתי את מבטי אל האופק והזכרתי לעצמי במעין ניסיון נואש לשכנוע שאני אצליח לחזור בשלום הביתה.

אחרי כמה דקות, שעות, או אולי אפילו רק כמה שניות של הליכה, הקירות סביבי התחילו להבהיר. האורות הכתומים החלשים, שכאילו נבעו מלפידים דועכים נהיו חזקים יותר, אך החום, אותו חום שגרם לי להרגיש מוקפת באנושיות ולא בתוך סביבה עוינת, החליש. הלוואי והאגדות היו מספרות על הקור במקום הזה, אף פעם לא כותבים את הפרטים החשובים באמת. קפוא פה!
חיוך קטן התגנב לפניי, נזכרתי בפעם הראשונה ששמעתי את האגדה על המעבר. הייתי רק ילדה קטנה בת 5, בזרועותיו של סבה. הוא סיפר את האגדה עם כזה ניצוץ בעיניים שלו, הוא באמת האמין. וגם אני האמנתי. איך יכולתי שלא? אמא ואבא צחקו עליי שהאמנתי, הם אמרו לי שהוא זקן וטיפש, הוא לא יודע על מה הוא מדבר, הוא סתם מדבר שטויות. עם הילדים האחרים אפילו לא העזתי להזכיר את האגדה, שלא יגלו בטעות שאני אחת מהמשוגעים האלה שהמבוגרים תמיד דיברו עליהם ביניהם, המשוגעים האלה שעדייו מאמינים שאתה מגיע למקום אחר כשאתה מת. הו, מה היו עושים לי אם היו מגלים.. אולי לא הייתי הולכת כאן היום.. ילדים הם עם אכזר, אחרי הכל.
אבל למרות זאת, אף פעם לא הפסקתי להאמין שיש עוד רובד נוסף לקיום שלנו. לקיום שלי.
והגעתי עד הלום, בכל זאת. הלוואי והם היו יכולים לדעת, הלסת שלהם הייתה נופלת על הרצפה! סיפורים בדויים..
רק המחשבה על זה גורמת לי לגחך, אבל הם יגלו על זה בעצמם יום אחד.
הפסקתי לצחוק לי ברגע שהבנתי שעד לפני כמה רגעים, שרר רעש באיזור. רעש שבבת אחת התחלף בשקט מחריד.
לא שמתי לב לרעש ששרר פה לפני זה, מאיפה הוא הגיע? למה הוא עצר? במידה ומישהו פה צופה בי, אסור לי להראות שאני מפחדת, אבל שהגורל יעזור לי, אני בהחלט מפחדת.

כמו בסרט ישן, רצו בראשי תמונות של מפלצות ושדים שרק מחכות להזדמנות המושלמת לנעוץ בי את שיניהן החדות ולמנוע ממני את המעבר לעולם הבא. איך בן אדם שרק לפני כמה זמן מת יכול להגן על עצמו?
העברתי מבטים בוחנים סביבי, וכל בליטה קטנה ופגם בקיר העלה לי את לחץ הדם והרעיד לי את העור. 'אני לא עברתי חיים שלמים כדי להירקב מפחד מפני משהו שבכלל לא קיים', אמרתי לעצמי בראש, 'זוהי רק ההתחלה'. נשכתי את שפתיי, כיווצתי את ידיי לאגרופים והמשכתי ללכת בקצב מתגבר. הצעדים שלי נהיו רועשים יותר עם כל צעד, והעקבות על הרצפה נהיו עמוקות יותר מאשר היו בתחילת המסדרון. כאילו אנשים רצו פה. אנשים ברחו.
האם גם אני צריכה לרוץ? יש לי ממה לרוץ? 'אין פה שום דבר, וגם אם יש פה משהו, הוא יותר מדי מפחד בשביל להראות את עצמו'. חיוך קטן התגנב לפרצוף שלי, והשתדל לא לייצר עוד רעש.
'זה נכון, הוא מפחד ממני. לא שהוא בכלל קיים, כן? אבל אם הוא היה קיים, הוא היה מפחד ממני.'
איזה ניסיון עצוב לשכנוע עצמי, כל אחד היה יכול להבחין בזיעה שנוטפת ממני בגיהינום המקפיא הזה ובקצב ההליכה שלי שעוד מעט הופך לריצה קלילה שלא תבייש שום אתלט אולימפי. אבל הכל בסדר, כן? אל תדאגו לי.

לראשונה בזה הרבה מאוד זמן, או אולי אפילו כמה דקות(הלוואי וידעתי), ראיתי דלת! בחיי ובמותי לא הייתי כל כך מאושרת לצאת מהיכן שהוא כמו שאני שמחה עכשיו! נאנחתי בעודי מושיטה את ידי לעבר ידיתה של הדלת, וסובבתי אותה בקלילות עד שהיא.. רגע, היא לא נפתחת.
נו באמת.
זו המלכודת? היצור עומד לאכול אותי עכשיו? עומדים לכלות את נשמתי, או אפילו גרוע יותר, לשלוח אותי חזרה לעולם החיים לבושה אין סופית? אני מקווה שאף אחד לא יוכל לדעת שלא הצלחתי לעבור , זה יהיה ממש מביך שהם יגלו שמתתי ולא הצלחתי לעבור לעולם הבא, עדיף שיחשבו שסתם מתתי. למזלי, הם לא יוכלו לדעת בכל מקרה.
בפרץ של כעס דפקתי על הדלת בעוצמה עם ידי. "סתמי!", צעקתי בעוד שק הדמעות שלי מנסה בכל הכוח לא להתפוצץ. הסתכלתי מאחוריי מהר, לוודא שהצעקה שלי לא משכה שום דבר יוצא דופן, ונשכתי את הלחי שלי, למנוע מעצמי כן למשוך משהו שיעצור את "רצף המזל" שהיה לי עד כה.
"זוהי רק ההתחלה, אני אצליח" מלמלתי לעצמי, קורסת לאט אל הרצפה, דמעה זולגת על לחיי.

אני באמת בוכה עכשיו? זה באמת קורה? הייתי כל כך נחושה לפני שהגעתי לפה, הייתי בטוחה שאני הולכת לכבוש את המקום בסערה, להמשיך הלאה במסע שלי, ולדעת שהאמונה שלי השתלמה לי, והנה אני עכשיו, כמה פתטית, יושבת ובוכה. בשביל זה עזבתי את אמא ואבא? את החברים שלי? מה סבא היה חושב עליי אם הוא היה יודע שאני ויתרתי על חיי כל כך מהר ואז ויתרתי על הזדמנות חדשה? כמה פתטי. כמה עלוב. ממש היפה והאמיצה, אחת ממיליון שנכשלו בדרך.

לפחות הדמעות הקרות מקררות את עורי, כל נחמה היא נחמה עכשיו.

רגע? מקררות אותי? לא היה לי קפוא לפני לא הרבה זמן? אוי לא. הוא הגיע. זה הסוף של מסעי. זה בהחלט מוקדם, אבל כנראה שזה מגיע לי, הוא בטח רק רוצה לגאול אותי מיסוריי. זהו הסוף.

ופתאום, נשמע קליק, ונפלתי אחורה.

"שככה יהיה לי טוב! את בסדר?! פגעתי בך?!"

מעליי עמדה אישה מבוגרת ומעט מקומטת, עם שיער קצר ומקורזל, וקול צפצפני שהיה מעיק על אוזניי מאוד אם היא לא הייתה מצילה אותי מהמרמור העצמי שלי ברגע זה.

חיוך התפשט על פניי והתחלתי לצחוק, כן! כן! אני בסדר! תודה לך! זה כל מה שעבר לי בראש, אבל לא יכולתי להפסיק לצחוק ולומר את זה בפנייה.

"אז את בסדר", היא אמרה וחייכה.

הקמתי את עצמי מהדשא עליו נפלתי והברשתי מחולצתי לכלוך שנדבק אליה.

היא הסתכלה עליי, ולפתע החיוך שלה התחלף במבט די עצוב, ובעיניים גדולות ומרחמות. "את לא צעירה מדי בשביל להיות פה?"

כן. אני כן.

אבל לא העזתי, ובמקום צחקתי קצת באי נוחות ואמרתי "אין גיל צעיר מדי ללכת ולחקור את העולם! לא חושבת?". בעלתי רוק והמשכתי, "בטח יש כאן מלא אנשים שבאו להמשיך הלאה, אבל אל תדאגי לי, אני אסתדר מהר, באתי לראות מה עוד מחכה לי!"

האישה שילבה את ידיה ומלמלה בעצבות "כל כך צעירה… היה לך כל כך הרבה להספיק בחייך הנוכחיים, יקירתי, לרוב הצעירים פה מאוד קשה לעזוב את חייהם מאחור אחרי שהם מעכלים מה עומד לקרות…"

למה היא הייתה חייבת להגיד את זה עכשיו?

הביטחון שלי בעצמי גם ככה שואף ל0, ועכשיו היא אומרת לי את זה? היא חושבת שאני חלמתי על להגיע לפה?

"אנשים צעירים כמוך מגיעים לפה בגלל כל כך הרבה סיבות.." היא נשכה את שפתייה, והמשיכה "הם נהרגים, נרצחים, נפטרים, ועוזבים מבחירה את החיים.. איך הם מעזים?! נוטשים מאחור עולם שלם לטובת חיים אחרים, לא פחות טובים, במקום להתמודד עם החיים כפי שהם" .הטון שלה עלה, היא כבר לא מלמלה ולא היה קשה במיוחד להבחין בכעס שלה. "איך הם מצפים להמשיך הלאה ולהתחיל שוב מ0 כשהם יצטרכו לחזור מחדש על אותם אירועים?"

יכולתי להרגיש את עיניה נועצות בי בעוד עיני השפילו את עצמן לרצפה. בלעתי רוק ושילבתי את ידיי בחוסר נוחות.

"אין אדם שבא לפה סתם" אמרתי בקול שלא גובר על לחישה, שכן איפה שהוא בתוכי, אפילו אני קצת האמנתי למילותיה.

"אני יודעת, אני יודעת, כל אחד בא לפה עם תירוץ אחר" היא רטנה. "פעם מישהו הגיע לפה, וניסה לשכנע את כולנו שהוא יחזור בתור המשיח!" היא אמרה והתחילה לצחוק, בשינוי מהיר מהעצבנות שהייתה בה לפני כמה משפטים.

חיוך עלה פניי, שכן לא יכולתי שלא לדמיין את אותה סיטואציה הזויה, שבה מישהו שזה עתה מת מתרוצץ בעיר במימד אחר ומנסה לשכנע את התושבים שהוא ישו הבא.

יישרתי את מבטי, ועיניה עדיין היו נעוצות בי כמו מזלג.

"ומדוע את פה כל כך מוקדם, יקירתי?" היא אמרה בטון משועשע, כאילו היא רומזת שהיא לא באמת מעוניינת בתשובה.

"כחכחתי את גרוני, ובקול צלול הצהרתי "נמאס לי, אני מחפשת התחלה חדשה"

היא צחקקה, אך התפתלה במקומה באי נוחות.

"ומדוע עלייך, חמדתי, נמאס הגורל?"

הסתתי את מבטי מעיניה ופלטתי בשקט "לא".

"לא?" היא שאלה בתמיהה

גירדתי בראשי ושילבתי את ידיי, "לא נמאס לי, היה נחמד, אבל.. מיציתי"

המבט החודר שלה היה כמו כוויות חומציות, שחוררו בי חורים שחדרו בין שכבות הגוף שלי עד שהגיעו לנשמתי וראו את האמת מעבר לשקר החיצונית, וזה כאב.

היא ידעה שזו לא הסיבה שהגעתי לפה.

היא רכנה אליי, והסיתה את מבטי אליה עם ידה. "קוראים לי וול, אני הגעתי למעבר לפני אין ספור שנים, הרבה לפני שכל אגדה לגבי המקום סופרה לראשונה, ולקחתי על עצמי את המשימה לטפל בנשמות האומללות שהגיעו לפה ולעזור להם להמשיך למימד הבא". היא נאנחה, הסתכלה עליי ברכות עיניים, והמשיכה "ואני אעזור גם לך, יקירתי, במשימה שהטלת על עצמך"

חייכתי, ולא יכולתי לעצור את עצמי מלחבק אותה. אין דבר שאדם אבוד ובודד אסיר תודה לו יותר מאשר חמלה.

"שמי הוא איניזיה, תודה לך". דמעה של שמחה ליטפה את הלחי שלי. אני קרובה יותר, אפילו אם זה בצעד אחד.

וול שחררה עצמה מו החיבוק, והורתה לי ללכת אחריה במעלה גבהה.

וול הובילה את הדרך בשקט. החלטתי שבמקום לסבול את הדממה אני אוכל לקבל תשובות על כמה דברים.

"אז וול, האגדות מספרות על יצורים שחיים פה.. איזה מן יצורים יש כאן?"

"הא?" היא פלטה בתמיהה. "אין כאן אף אחד חוץ ממני, איניזה יקירתי"

"אבל בדרך לפה, לפני שפגשתי אותך, שמעתי רעש.. הרבה רעשים, למען האמת"

היא הייתה בשקט לכמה שניות. "אלה היו הזיכרונות שלך, שהגיעו למימד הזה יחד אתך. הן בטח התפוגגו עד עכשיו" היא ציינה במונוטוניות.

המ.. היא צודקת, האגדות סיפרו המון על מעבר הזיכרונות. ייתכן והזיכרון שלי באמת התחיל להתפוגג, והסיפור שלי עובר לו.

למרות שאני אתגעגע לזיכרונות רבים, אמרתי לעצמי עדיף ככה. אני זוכה בהתחלה החדשה שלי סוף סוף.

נקייה.

ללא פצעים.

אני זוכה בחיים טובים יותר.

וול לבסוף עצרה. הגענו למעלה הגבהה.

הסתכלתי קדימה, אל עבר הגבהות והעמקים מלפניי וגם אל עבר אלו שמצדדי ושאלתי אל וול מה נמצא שם.

"אנשים שמחכים להגעה לתופת, יקירתי"

"הא!?" אמרתי בתמיהה מבועתת. "חשבתי שמגיעים לעולם הבא, לחיים חדשים"

היא חייכה לעברי, והניחה את ידה על כתפי. "לשם אנשים שחטאו מגיעים כדי להיטהר לפני שהם מגיעים לעונשם.. הם לא מתחילים מחדש"

יכול להיות שגם אני אסיים איתם? ייתכן ווול מובילה אותי אליהם?

"אל תזיעי יקירתי, את לא חטאת". היא הורידה את ידה מכתפי ולקחה נשימה.

הסתתי את מבטי מהחוטאים, שלמזלי היו רחוקים מדי כדי שאוכל לראות כיצד "מחטאים" אותם לקראת התופת. "אז מה עכשיו?"

"עכשיו אני אצטרך להבהיר לך כמה דברים, שאת כנראה כבר יודעת מלשמוע אין ספור אגדות וסיפורים"

הנהנתי, והיא המשיכה.

"כל רגע, זיכרון, רגש, או תחושה שחווית מרגע לידתך ועד רגעך האחרון דועכים מהרגע שנכנסת למעבר, ומפנים מקום בראשך ובנפשך למידע אודות אדם חדש, שטרם נוצר, עם חיים שונים ומטרות ייחודיות באותו עולם ישן אליו את חוזרת"

"זה נשמע.. יפיפה. הגוף מתכלה אך הנפש מתרוקנת וממוחזרת.."

"אני שמחה שאת רואה את זה ככה" היא חייכה ואמרה. "רוב האנשים מתכווצים בפחד שהם שומעים שהם יאבדו כל זכר ליקיריהם ולתענוגות שעברו"

השפלתי את מבטי לרצפה.

סבא.. אמא ואבא.. לא עלה בדעתי אפילו פעם אחת מה הם יחשבו שיגלו שהלכתי. כיווצתי את גבותיי וניסיתי להיזכר ברגעים היפים שלי איתם. ניסיתי להיזכר בילדות, על ברכיו של סבא.. ודמעה עזבה את עיני וליטפה כמו חיבוק מנחם את לחי.

"אל תנסי, יקירתי, הזיכרונות המוקדמים כבר התפוגגו להם" וול לחשה, וניגבה את דמעתי.

"אני בסדר.." מלמלתי. "תודה".

רציתי להיות עצובה. באמת! רציתי לבכות ולמרר על הטעות הנוראית שעשיתי, אבל פשוט לא יכולתי. מעבר לזה שלא יכולתי לזכור את הטוב ואת הרע בחיי, גם לא יכולתי לזכור את הסיבה שבגללה הבאתי את עצמי לסוף חיי, והגעתי לפה. הכל התפוגג, וזה הרגיש כל כך מהר.

הסתכלתי למעלה. השמיים היו כל כך בהירים, כאילו מישהו עיצב אותם בניגוד מוחלט למה שקורה מתחתם, אולי בידיעה שמי שעומד כאן כמוני מוצא נחמה בשלווה המופרדת ממנו, מעל.

לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי "אני מוכנה".

כל האשמה שהרגשתי נשכחה ממני.. יש שקט באוויר, ואני כבר לא זוכרת כלום.

"אני לא אזכור כלום, נכון?"

"כאילו כלום לא קרה" היא חייכה והמשיכה "התחלה חדשה, איניזיה יקירתי"

 

צחקוק קטן עזב את פי. אני לא אשמע את השם הזה יותר.. "כאילו כלום לא קרה"

הראש שלי היה ריק. חיוך נמרח על פניי, וכל פחד שהתקיף אותי בדרך לפה השתתק, דימם למוות ונעלם כאילו לא היה מעולם. כפות ידיה של וול ליטפו את לחיי ומיקמו את עצמן על רקות ראשי. עיניי נעצמו, וכל מה שיכולתי לשמוע היה הקול הנחלש ונחלש של וול, שמהמהם בראשי דרך צלחה, יקירתי, בהצלחה.

וברגעיי האחרונים, לפני שהכל התחלף בלבן ודהה לשחור ומשם חזרה אל האור הלבן, הבנתי את אותה אמירה, ובעודי מתפרקת, נשאתי לי תפילה לארץ חדשה.

נשלח ב