סוף העולם אחורה

מאת: שי פסטרנק

אני מת על כנס עולמות. לא מוכן להפסיד אותו בשביל שום דבר. יתהפך העולם – אני מגיע. תמיד. לכל היומיים.

ביום אביבי בפסח תשע"ז, קמתי ממש ממש מוקדם, התגלחתי טוב טוב (כדי שאוכל להדביק אחר כך את הזקן המלאכותי), התלבשתי בקוספליי שהכנתי כבר בפורים, חיסלתי את מה שנשאר מקרטון הפיצה של אמש, ויצאתי לכיוון רחוב הארבעה. ברגל – כי קצת קשה לדווש על אופניים בלי שתיתפס לך הגלימה.

למרות שכבר קניתי כרטיסים במכירה מוקדמת לכל האירועים השווים, התחשק לי להגיע לפני הזמן ולעמוד ליד השער כשיפתחו.

קצת אחרי שעברתי את הסינמטק כבר הבחנתי בהם, השניים שהקדימו אותי. גם הם היו לבושים בגלימות. הוא עם גלימה רחבה ומתנפנפת, וחגורת עור עבה. היא ללא חגורה, עם גלימה ארוכה והדוקה למדי, שישבה עליה בול, וכנראה בלי שום דבר מתחת. אין דבר יותר סקסי בעיניי מבחורה בגלימה. לשניהם היה שיער שחור אסוף בקוקו, והזקן שלו היה שחור גם כן, ולא נראה מודבק בכלל – לא כמו האפור שלי.

"הי," אמרתי, ונתתי נפנוף קל עם היד, כמו שאני עושה כשאני פוגש זרים.

"שלום עליך," אמר הבחור. הוא היה גבוה ושרירי. הבחורה חייכה אליי, ושתי גומות חן הופיעו לרגע בלחייה ונעלמו.

"יש לנו עוד איזה חצי שעה לחכות," הערתי מקץ כמה שניות מביכות של שתיקה.

"אני יודע," אמר הבחור, "שאלתי כבר מישהי שעברה פה. מסתבר שהקדמנו בחמש שעות."

"אתה צוחק?" שאלתי, אבל הוא לא חייך אפילו.

"זה בסדר," ענה ביובש, "עד לפני כמה דקות חיכינו בתוך הרכב, רק עכשיו יצאנו."

הסתכלתי על הבחורה, שהביטה לצד השני של הכביש ומשכה בשרוולו של הבחור. רק אז שמתי לב, שמעבר לכביש חנה קרוואן ענקי, מוזר למראה, עם שמונה זוגות גלגלים גדולים, וכל מיני בליטות ואנטנות. הצבע שלו היה בלתי ניתן להגדרה. אולי לבן, אבל עם הבזקים של צבע בכל גוני הקשת. בדיוק כמו הגלימות של השניים, בעצם.

"זה שלכם?" שאלתי, ומיד הוספתי: "יא חביבי, סחתיין עליך… ועלייך."

אבל הבחור לא התייחס. בצעדים מהירים חצה את רחוב הארבעה הסואן תוך שהוא צועק "הי – מה אתה עושה?" לפקח העירייה, שעמד על קצות האצבעות כדי להצמיד דו"ח חניה לשמשת הקרוואן. הבחורה ואני חצינו אחריו, קצת יותר לאט.

"שלך?" שאל אותו הפקח.

"כן. אתה לא רואה שיש לי מדבקה של תושב?" ענה הבחור, והצביע על הולוגרמה גדולה בצד ימין של החלון הקדמי, עם סמל עיריית תל אביב-יפו.

"אני רואה, אני לא עיוור!" אמר הפקח, ונראה היה שעכשיו תורו להתעצבן (או שרק עשה את עצמו – כדי שלא יתחיל ויכוח), "אבל החניה פה היא רק לרכב עד שלושה וחצי טון, וחוץ מזה, המדבקה שלך לא בתוקף." הסתכלתי על ההולוגרמה – היה כתוב עליה 2067.

אחרי שהפקח הלך, הבחור הוריד את הדו"ח מהשמשה, עיין בו, ונאנח: "מאיפה נביא עכשיו 250 שקל?"

"אתה רציני?" שאלתי, "רכב כזה, ומה שמפריע לך זה 250 שקל? תגיד, כמה עלה לך הקרוואן?"

הוא הביט בי בתמיהה (אולי התפלא על השאלה, ואולי על החוצפה שלי) וזרק: "לא זול. משהו כמו שלושה טריליון ושבע מאות מיליארד שקלים, כולל הכול."

לא ממש ידעתי מה להשיב, אז הצבעתי על הגלימה האפורה שלי ועל זו שלו ואמרתי: "אני גנדלף. אתה סרומאן?"

"אני איקליפטוס," ענה, "וזו אחותי התאומה, שפירית."

"…אחותך?" פלטתי.

"שלום לך, גנדלף," אמרה שפירית, ועשתה תנועה קטנה עם היד, כאילו חיקתה את המחווה שלי מקודם. הקול שלה היה מתוק כמו הפנים שלה.

פתאום הרגשתי טפיחה על השכם, והסתובבתי. זה היה רותם – בחור שאני מכיר מהכנסים. הוא לבש כהרגלו מכנסי ג'ינס וחולצת משבצות, וחבש את המשקפיים העבות שלו.

"ואני בן," אמר.

"אל תשימו לב אליו," אמרתי, "שמו רותם."

"לא נכון," התעקש רותם, "אני בן. זה קוספליי. אני ספיידרמן בשלב החנוני שלו, כשעדיין קוראים לו בן. תגידו, מאיפה אתם בארץ?"

"תל אביב," ענתה שפירית.

"אז… את באה לפה הרבה?" שאל רותם. מה אני אגיד לכם? חנון עד הסוף!

"פעם ראשונה," מיהר אחיה לענות במקומה, "קראנו באינטרנט שהיה פה פעם כנס בשם 'עולמות – התחלות' אז באנו. רצינו התחלה חדשה בחיים"

"לא!" תיקנתי אותו, "התחלות זה השנה… זה לא כנס שהיה, זה כנס שיהיה. וזה מתחיל בעוד עשרים וחמש דקות."

הבחור חייך, בפעם הראשונה מאז שנפגשנו. הוא הביט באחותו, שהתאפקה לא לצחוק.

"מה שאחי מנסה להגיד לכם," הסבירה, "זה שאנחנו מהעתיד. הבנתם?"

הסתכלתי על רותם. רותם הסתכל עליי. לא. לא הבנו.

"אבא שלנו הוא אחד ממדעני הזמן המובילים בעולם," אמר איקליפטוס, ושפירית המשיכה: "בתוך הקרוואן הזה יש מכונת זמן. נסענו אחורה בזמן, חמישים שנה. לקח לנו שבע שנים. עם כמה הפסקות קלות בדרך, להתרעננות."

"שבע שנים?" שאלתי. מה עוד אפשר לשאול, כשמישהי אומרת לך שהיא מתקופה אחרת. היא נראתה בערך בת עשרים ושבע. חתיכת מסע להתחיל בגיל עשרים. ואני חשבתי שהשנה שעשיתי בדרום אמריקה זה משהו.

"שבע שנים," חזר איקליפטוס על דברי אחותו, "זו מכונת זמן מאד חזקה, עם יחס של 1:7. בעתיד יגיעו עד 1:10, אבל לא יותר מזה."

"תסביר," ביקש רותם, שמדע וטכנולוגיה תמיד עניינו אותו.

"כשהתחילו לייצר מכונות זמן, בשנות החמישים, אחרי מלחמת העולם השלישית, היחס של זמן טבעי לזמן מכונה היה בערך 2:1 , זאת אומרת שבעת שהמכונה מביאה אותך שנה אחורה, העולם ממשיך ללכת שנתיים קדימה, כך שלמעשה אתה מאט את מהלך הזמן, אבל לא ממש חוזר בזמן. בתחילת שנות השישים כבר המציאו מכונות ששוברות את מחסום הזמן. כשהיחס הוא 1:1 הזמן כאילו עומד מלכת. זה נקרא מחסום הזמן. עם יחס 1:7, כמו במכונה שלנו, אפשר לחזור ארבעים ומשהו או אפילו חמישים שנה לאחור, בתוך כשבע שנים. זה מה שעשינו. בשנה שלנו, 2067, שאותה עזבנו לפני שבע שנים, כבר ביקרו אנשים מ 2080 שלקח להם שנה ורבע, שזה בערך יחס 1:10."

נראה היה שסוף סוף מצאנו נושא שילהיב את איקליפטוס, והוא ודאי היה שמח להמשיך בזה, אבל אני לא התאפקתי ושאלתי: "מלחמת העולם השלישית?"

"כן," הוא אמר, ונאנח, "ואני חושב שתהיה גם רביעית."

רותם גלגל עיניים, אבל שפירית התערבה: "בגלל זה באנו, בעצם. תראו – התקופה הכי מאוחרת שממנה חזרו לתקופה שלנו היא תחילת שנות השמונים. האנשים שהגיעו משם אומרים שתחילת האייטיז תהיה תקופה נהדרת. אבל אף אחד לא חזר מסוף האייטיז או מהניינטיז. ובטח שלא מהמאה העשרים ושתיים. כנראה שמשהו יקרה למין האנושי אי שם בסביבות 2084."

"התחממות גלובאלית, אולי?" שאלתי.

"אין מצב," אמר איקליפטוס, "החל מ2020 כדור הארץ דווקא הולך ומתקרר. אולי תהיה מלחמה גרעינית, אולי אסטרואיד יפגע בכדור הארץ. אולי חיידק אלים במיוחד. יש אומרים שאולי אפילו מכונות הזמן עצמן ישמידו את הכדור, או לפחות את המין האנושי. עיוותים חוזרים ונשנים של המרחב-זמן – אתם יודעים. רק עכשיו מתחילים להבין שזה סוג של זיהום. די לא נעים לנו שגם אנחנו תרמנו לזה, אבל היינו חייבים לחזור אחורה בזמן."

"כדי להזהיר אותנו?" שאלתי – ומן הסתם פערתי זוג עיניים ענקיות.

"כדי להציל את עצמנו," המשיך איקליפטוס. חזרנו הכי רחוק שאפשר, כדי שנוכל לחיות ולמות בשיבה טובה לפני 2084. ההורים שלנו עמדו על כך. זה לא היה קל, לעזוב הכול ולחזור לתקופה פרימיטיבית, שנראית כאילו לקוחה מסרטי החד-מימד של תחילת המאה."

"תעשה לי טובה…" גיחך רותם, אבל שלושתנו התעלמנו ממנו.

"מה זאת אומרת – הכי רחוק שאפשר?" המשכתי לשאול, בעוד מוחי הקודח כבר חושב על הקושיה הבאה.

"הסוללה של הקרוואן מספיקה רק לשמונה שנים. וחוץ מזה, אפשר לשים בו אוכל רק לשבע שנים, אפילו אם זה בצורת גלולות. הייתי נותנת לך לטעום גלולת ארוחת צהריים, אבל הן כבר אזלו," אמרה שפירית.

רציתי לשאול אותם אם ביבי הולך להיבחר שוב לראשות הממשלה, זו אחת השאלות שהציקו לי, אבל במקום זה שאלתי – "ומה עם מים?"

"יש לנו מעבה," הסבירה שפירית, "הוא לוקח אדי מים מהאטמוספרה ומעבה אותם לכמה מים נוזליים שרק נרצה. קצת כמו מתקני ההתפלה של פעם"

בינתיים, התחיל קהל קטן של סקרנים להתאסף סביבנו. אנשים העירו כל מיני הערות טיפשיות, בעיקר על הגלימה של שפירית (אף אחד לא התייחס לגלימות של איקליפטוס ושלי), והיו ששאלו אם אנחנו מפרסמים משהו, או אם קיבלנו רישיון להפגין. חלקם התווכחו ביניהם אם לקרוא למשטרה. אחרים חשבו שאנחנו ממארגני הכנס ושאלו אם הקרוואן זה "אירוע בהפתעה". שלוש נערות מצחקקות נעמדו לפני הקרוואן ל"סלפי".

רותם שאל את האורחים מהעתיד, ספק בצחוק, אם הם לא פחדו לנחות בטעות על סבא שלהם, ואז להיעלם כתוצאה מכך, כמו בסרטי מדע בדיוני.

"אתה לוקח יותר מדי ברצינות את תורת היחסות של אינשטיין," ענה לו איקליפטוס, "היום יודעים שהיא מאד לא מדויקת, בלשון המעטה. המודל הצ'ונגיאני הרבה יותר טוב בלהסביר את המציאות של שדה המרחב-זמן"

"צ'ונגיאני?" התפלא רותם.

"לי צ'ונג. פרס נובל לפיסיקה לשנת 2041," המשיך איקליפטוס בנושא החביב עליו, "מסתבר שכל התקופות של כדור הארץ, או של היקום בכלל, הם סוג של קווים מקבילים שלא נפגשים. מה שבימיכם קראו 'יקומים מקבילים'. היקום גדל ללא הרף ומתפשט במרחב, ובה בעת הוא נע בזמן לכיוון אחד, והדבר דומה לעוגה שהולכת ותופחת. כל שכבה בעוגה זו תקופה. כמו שכבה ארכיאולוגית. כל אחת נבנית על השנייה. העיוותים במרחב-זמן שהן מקרינות זו על זו הם זניחים. בסופו של דבר, אם אני היום עושה משהו שישפיע עליכם, זה ישנה את העתיד שלכם, אבל לא את העבר שלי. אני הרי בא מיקום מקביל. לכן אין לי בעיה לחזור אחורה בזמן, וגם ללכת קדימה בזמן."

"כמה קדימה אתה יכול ללכת?" שאלתי.

"אם הסוללה של הקרוואן הייתה נטענת, והיא לא, הייתי יכול לחזור עד לשנה הנוכחית ביקום שממנו באתי, שהיא כרגע 2074. כל תקופה מעבר לזה – זה עתיד שעדיין לא קיים מבחינתי, לכן אין לי איך להגיע אליו."

"זה הבולשיט הכי גדול ששמעתי בחיים שלי," אמר רותם.

"תגיד," פנתה אליי שפירית, "כל החבר'ה מהכנס הם כמוהו?"

"לצערי, הרבה מהם כאלה," אמרתי בכנות. אף פעם לא הבנתי את החבר'ה הספקנים האלה. כאילו, אם אתם כאלה סקפטיים לגבי כל דבר ספקולטיבי, תלכו לכנס מדעי וגמרנו, מה יש לכם לעשות בכנס של פנטזיה ומדע בדיוני?

"אז בוא נלך מפה, איקליפטוס," אמרה, "אתה בא, גנדלף?"

"לאן?" שאלתי, קצת בבהלה.

"אולי לתקופה יותר תמימה, כזו שבה אנשים יהיו מוכנים יותר לשמוע אותנו ולהאמין לנו…"

"אין לנו סוללה, שכחת?" קטע אותה איקליפטוס.

"מספיק שתחזרו שבועיים אחורה," נידבתי, "לפני חופשת הפסח המקום הזה היה מלא בילדי בית ספר. עירוני אלף, נדמה לי שקוראים לו. אולי הם יותר תמימים."

"רעיון מצוין," חייך איקליפטוס, "בוא, ניתן לך טרמפ. אתה תהיה המדריך שלנו. קדימה, זה מסע של פעם בחיים!"

"אני לא יודע," התחמקתי, "הכנס מתחיל בעוד רבע שעה ויש לי כבר כרטיסים."

"תוכל להיות בכנס בעוד שבועיים," הרגיעה שפירית, ומבטה הזמין אותי להצטרף אליה למסע.

"לא. הוא צודק," הרצין איקליפטוס פתאום, "בטווח זמן כזה העיוותים בשדה המרחב-זמן עלולים להיות בלתי זניחים. אנחנו לא יכולים לקחת אחריות על כך. לא ניתן להבטיח במאה אחוזים שגנדלף לא יחמיץ את הכנס."

"שיט," אמרתי – כאילו לעצמי. זמן. הזמן המחורבן. הוא תמיד היה האויב הכי גדול שלי. עכשיו אני צריך לבחור בין פרידה משפירית לבין פספוס הכנס.

כמה מהסקרנים כבר החלו למשש את הקרוואן המוזר ולהקיש עליו, בודקים מה החומר הבלתי מוכר ממנו הוא עשוי. איקליפטוס נראה פתאום קצת עצבני.

"טוב," אמר, "צריך להחליט. אנחנו תיכף זזים." והוא שלף מקפלי גלימתו משהו מלבני ודק, גדול מעט יותר מכף ידו. "אייפון 128," אמר כשקלט את מבטי המשתאה, וחייך מעט.

הוא הקיש במיומנות על המכשיר, ומתוך דופן הקרוואן נפתחה דלת, ממנה החל להשתלשל גרם מדרגות קטן. האח והאחות קפצו בקלילות על גרם המדרגות, ונבלעו בתוך הרכב.

פתאום הופיעו פניה של שפירית בפתח. "אתה בא?" שאלה אותי.

הבטתי ברותם, שהביט בי במבט ספקני מבעד לעדשות משקפיו העבות. הבטתי בקהל הסקרנים שעצר את נשימתו. לרגע באמת נדמה שהזמן עמד מלכת. הרגשתי כאילו רגליי אינן מחזיקות אותי. "אני חייב ללכת לכנס," גמגמתי. אני מת על כנס עולמות. לא מוכן להפסיד אותו בשביל שום דבר. יתהפך העולם – אני מגיע. תמיד.

"ובכן, היה שלום, גנדלף," אמרה לי שפירית, ונפנפה אליי קצרות.

גרם המדרגות התקפל מעצמו והדלת החליקה ונסגרה. מתוך גג הרכב עלתה וצמחה אחת הבליטות, שאותה חשבתי קודם לכן לאנטנה, ולבשה צורה של פרופלור. רוח עזה החלה לנשוב כשהפרופלור הסתובב, ואני, ויחד אתי רותם וכל הקהל, נהדפנו לאחור.

"אל תשכח, גנדלף," הגיע אליי מרחוק קולו העמוק של איקליפטוס, "אינך יכול לטבול באותו נהר פעמיים!"

הקרוואן התרומם באיטיות, מרחף לרגע באוויר הבוקר כשפירית גדולה, לפני שתפס גובה.

"”Fly, you fools! קרא אחריהם רותם. הוא נראה מרוצה מאד מעצמו. התחשק לי להעיף לו סטירה.

הבטתי ברכב המתרומם – ספק קרוואן, ספק מסוק, ספק מכונת זמן. לפתע נפער בשמי התכלת האביביים חור קטן ושחור – אולי עיוות של המרחב-זמן, והרכב נבלע בתוכו בסערה של צבעים בכל גוני הקשת.

חזרתי באיטיות אל שער מרכז הפיס, שזה עתה נפתח למבקרים. צבטתי את עצמי בכוח כדי להיות בטוח שאני אכן בפסח תשע"ז. כנס עולמות. התחלות.

ואללה, עד היום אני לא יודע מה קרה שם. אולי זה היה הדמיון שלי, שאומרים שהוא פרוע – שלא לומר מופרע. אולי זה היה קוספליי, אבל הכי מושקע שראיתי אי פעם. אולי זו הבחורה שהילכה עליי קסם. ואולי הם באמת היו שני אחים שחזרו אחורה בזמן. סוף העולם אחורה.

פתאום הרגשתי טפיחה על השכם, והסתובבתי. "אתה בא לשתות בפונדק?" שאל רותם.

"כן," אמרתי. גנדלף צריך משקה. דחוף!