סיפור ללא שם או התחלה

מאת: ספיר גל

טפטוף הגשם על החלון מטשטש את העולם שבחוץ, הרעש העדין של הטיפות המוטחות על הגג מחזיר אותי אל ימים רחוקים בהם הייתי אני אחר. אני יושב בנוחיות על הכורסה מתחמם מהלהבה המרצדת של האש הבוערת באח ולוקח נשימה מרגיע. אני מרים את העיפרון ומניח אותו על הדף אך אינני מצליך למצוא את המילה הנכונה, את הרגע המדויק. הסיפור הוא סיפור חיי אך ברגע זה איני מכיר אותו כלל ואין ביכולתי למצוא את נקודת ההתחלה.

העיפרון נוגע בנייר אבל אף קו לא נוצר אני מנסה להיזכר בכל רגע קטן מעברי מחפש בנפשי עם פנס את הרגע הראשון הרגע בו הפכתי לעצמי.

איך אני אמור למצוא מתיי הפכתי לעצמי אם אני כבר לא אני. אני מפיל את העיפרון על הרצפה. חוסר השקט מוביל אותי להיעמד ולהלך סחור סחור ברחבי החדר האפלולי, הקולות היחידים הם קול צעדיי ורחשיה של האש הבוערת באח.

אני מפליג בדמיוני בין תפניות חיי מנסה לראות את הרגע המדויק דרך ערפל השנים שעברו, אני כל כך מנסה להתרכז שאני כבר לא יכול לראות, לא מצליח לזהות את עצמי בתוך זיכרונותיי. אני לוקח נשימה עמוקה חוזר אל הכורסה, מרים את העיפרון מהרצפה ומניח אותו על הדף.

אני חייב להתחיל מאיפה שהו אני ממלמל לעצמי וכותב לאיתי משפט בודד.

"שמי האמתי נשכח מזמן אבל אתם ודאי מכירים אותי כזה אשר יודע, כך כבר שנים קוראות לי הבריות והסיפור שתשמעו היום הוא הסיפור על כיצד הפכתי לאיש שאני היום."

איך אני אמור להמשיך מכאן, אני ממיין בראשי את הרגעים המשמעותיים ביותר בחיי. האם ההתחלה היא הרגע בו חזרתי אל ביתי כאדם חדש שלו דומה אף לא קצת לזה שאת ביתי עזב, הרגע בו ראיתי מכרים שכבר שחכתי שאותי כלל לא זיהו אחריי כל מה ששם עברתי. אני עדיין זוכר את הבעת ההפתעה על פניהם של חבריי הוותיקים ברגע בו זיהו אותי, היה זה כאילו ראו אדם אשר חזר מהמתים. בכפרים קטנים כמו זה אין אנשים הולכים למסעות ארוכים ושווים. אך בכל זאת עמדתי שם מולם חבול ומלוכלך, אדם שונה מזה שיצאתי, אך מתחת לשכבות אבק הדרכים הייתי אני וענייהם כאילו ראו לתוך נפשי והבינו שהכל יהיה שונה מרגע זה.

אך ככל שאני ממשיך ונזכר אני מבין שרגע זה אינו יכול להיות ההתחלה הריי לא ניתן להתחיל סיפור לאחר שהמעשה כבר נעשה. אני בוהה בדף ובו במשפט היחיד ומסה להבין כיצד להמשיך, באיזה רגע בסיפור אוכל להתחיל?

אני חושב על ימיי בדרכים על אנשים שפגשתי ונופים שראיתי, חושב על רגעים של צוחק ושמחה ורגעים אחרים של בכי מר ותסכול שכאילו לעולם לא נגמר. אני חושב על כל לילה חסר שינה ולא מצליח למצוא את הרגע בו הכל קרה, לא מצליח להבין מה הוא הרגע המדויק של ההתחלה ואיפה בדיוק נמתח הגבול בין מי שהייתי למי שאני עכשיו.

בין קולות הגשם והלהבה הבוערת אני יכול לשמוע את כולם של האנשים הבודדים המהלכים לבד ברחובות הרטובים, רוכל נודד אשר יודע כבר שאיש אינו עומד לקנות מסחורותיו, ילדון קטן בחיפוש אחר הוריו, אם עם תינוק מחפשת מקום מכסה בביתה של שכנה טובה, חתול עזוב המיילל כי פרוותו נרטבה. קולם של אלה מחזיר אותי לימים אחרים, מזכיר לי אירועים שכבר שחכתי שקרו.

אולי ההתחלה היא הרגע בו נמשכתי לאביר? אחריי קרב עקוב מדם עם אויב שלא ידעתי מי הוא. אני זוכר קול שאגות מהקהל וריח דם מהאדמה הרטובה, אני זוכר את הכאב הדוקר של כל מהלומה, אך את פניו של זה איני יכול להעלות במוחי כאילו מעולם לא ראיתיו. יכול אני לזכור קול צחוק אשר השמיע כשחרבי אותו פילחה במהלומה אחרונה של שחרור חושים, כיצד צחק ביודעו שהגיע סופו, כיצד חייך אליי ולחש לי מילה אחת. “תודה”. אני זוכר איך חודשים לכל מקום שהלכתי הלכה איתי מילתו האחרונה אותה "תודה" קטנה של הרגע של לפניי הנשימה האחרונה. אני יכול לזכור במדויק כיצד ביטא כל אות והברה אבל איני יכול לראות במוחי את פניו. העם התודה שלו היא ההתחלה? האם רגע זה הוא שהפך אותי למי שאני היום, או שמע זהו רק עוד רגע נוסף בחיים עמוסי רגעים שכאלה.

ידי אוחזת בעיפרון בחוזקה מכאיבה, ציפורניי לוחצות על הבשר כמאט וקוראות אותו. הכאב העדין מחזיר אותי אל המציאות. אני משפשף את עיניי כמו והתעוררתי מחלום ערוך שאיני יכול לזכור על מה הוא וככול שאני ממשיך להרהר אני מבין שגם הקרב אשר הפך אותי אביר אינו הרגע בו הכל התחיל. לרגע מתגנבת למוחי המחשבה שאולי הכל התחיל פשוט בהתחלה ברגע בו הוריי יצרו אותי אז במיתה, או אף ברגע שיצאתי לעולם אך זה אינו סיפור חיים כזה, ההתחלה היא לא הרגע הראשון אלה הרגע בו הכל התחיל להשתנות וזה לא רגע שכזה אחריי הכל.

אני מנסה לעבור במחי על תולדות חיי למיין אירועים לפי זמן חשיבות ומקום, לגלות את הסוד בגדול ביותר של כל אותם משוררים אשר כותבים את השירים המוכרים, מהיכן בדיוק מתחילים?

וככל שאני ממשיך לחשוב עולה במוחי תמונה רגע מחיי אשר אותם ללא היכר שינה, האם זה רגע ההתחלה?

יכול להיות שהסיפור מתחיל ברגע בו הרגשתי שהכל עבוד, ברגע בו לא האמנתי בכוחי שלי, ברגע חשבתי כי עדיף לי כבר למות, האם דווקא בקושי ובבכי נמצאת ההתחלה אותה חיפשתי?

אני חושב על ימיי הנוראים ביותר על האדם הראשון שהרגתי על הילד הקטן שהביט בי בבכי כשראה את אביו צונח לרגליי ללא רוח חיים, האם הדמעות שמילאו את עיניו הם שיצרו את דמותי. אני נזכר באותו האדם שהיה הראשון מבין רבים מספור איני זוכר כבר מדוע הרגתי אותו אבל מהרגע שאחריי מותו אני זוכר את הכל. אני זוכר ילד צעיר אפילו יותר משהייתי אני מביט אליי בעיניים גדולות, הוא לו שאל אותי למה, הוא לא שאל אותי איך הוא, לא ביקש נקמה, הוא לא הטיח קללות ,הוא עמד שם בעניים מלאות דמעות ושאל את השאלה הפשוטה ביותר “מתיי אבא יחזור?”. לא יכולתי להגיד לו שאף פעם, לא יכולתי לעמוד מולו ולהגיד לא שאבא שלו עזב אותו לתמיד, אז אמרתי את הדבר היחיד שנראה באותו הרגע מתאים “אבא שלך לא הלך הוא פה איתך והוא אף פעם לו יעזוב אותך, אתה פשוט לא תוכל לראות אותו יותר כי הוא רואה אותך ממקום טוב יותר”. הילד המשיך לבכות ואני עמדתי שם קפוא בלי יכולת לזוז או לנשום או לחשוב עד שאישה טובה באה ולקחה את הילד בידיה ואני ראיתי אותו מניח את ראשו על כתפה ונרדם וידעתי שעכשיו אני יכול ללכת,. למרות שהלכתי מבלי להסתכל לאחור לפעמים אני עדיין רואה את החיוך הקטן שעלה על שפתיו של הילד בשנייה לפניי שנרדם.

אני מעביר במחשבתי את פרטיו של הסיפור הזה הכה קטן וכה גדול באותו זמן ומנסה לחשוב האם זהו באמת רגע ההתחלה, זהו רגע גדול ומקונן ללא ספק אך האם זהו הרגע הנכון באמת. אני מדמיין את הסיפור שוב ושוב בדמיוני ופניו של הילד עולות שוב ושוב במחשבתי ואינני יכול שלא לחשוב שזה הוא פשוט לא הרגע הנכון.

אני מתמתח בכורסה ונושם נשימה ארוכה בניסיון להבין מדוע אינני יכול למצוא איכן היא ההתחלה.

אני מזיז את העיפרון באיטיות על הדף מנסה למצוא מילה מתאימה לכתוב, אך אין מילה במוחי הנראית מתאימה להיות המילה הראשונה, להיות המילה שאת הכל מתחילה.

אני חושב על כל המקומות בהם הייתי בחיי מנסה למצוא מה היה האחד שאת הכל שינה מה היה המקום בו הפכתי לעצמי, אבל שוב חוזרת ועולה השאלה, מי הוא האדם שאני היום.

האם ההתחלה היא היום בו פתחתי לראשונה את ספר כל הדברים. יכול להיות שאותו הרגע בספרייה החשוכה שרגל אדם לא דרכה בה מעולם, כשעניי נחו אז על המילה הראשונה בספר שהיה פתוח מולי וברגע אחד יכולתי לראות את כל העולם ואת כל הדברים החיים. האם היה זה אותו הרגע בו עיניי התבהרו ויכולתי לראות את האמת עומדת שם מולי. אני זוכר כיצד נפתחו עניי לרווחה ויכולתי לראות גם את העתיד וגם את העבר וברגע אחד הבנתי את הסיבות לכל הטעויות שעשיתי בעבר וראיתי כיצד יגמרו כל הטעויות שאעשה בעתיד, האם היה הרגע הזה הרגע בו הפכתי לזה אשר יודע? או שמע זהו רק עוד רגע אחד מחיים מלאי רגעים נוספים.

דיי. אני לא רוצה יותר לחשוב, לא רוצה יותר לראות את כל רגעי חיי, מדוע לא יכולה ההתחלה פשוט לבוא מעצמה. כיצד זה שלמרות שיודע אני כל דבר שניתן לדעת על עצמי אינני יודע כלל איכן מתחיל סיפורי. אני רוצה לזרוק את העיפרון ולהעיף את הדפים לכל עבר, לשחרר אותם אל הרוח שתיקח אותם עד שיפורר אותם הגשם ורק הידיעה שהם יכולים להגיע בטעות לידיו של אדם אחר עוצרת אותי.

צרחת תסכול בוקעת מפי, אני מאגרף את ידיי עד שציפורניי כמאט וחודרות את הבשר. הכאב מאיר אותי ממחשבות המוות שעוברות בראשי, יהיה אשר יהיה חייב אני לכתוב את סיפורי ומוטב מוקדם ממאוחר. אני מניח את חוד העיפרון על הנייר ושוב עולה השאלה, מה תהיה נקודת ההתחלה.

אני חושב לי על ימיי הטובים על הימים השמחים בהם החיוך מעולם לא עזב את שפתיי האם ההתחלה היא הרגע בו למדתי כיצד להיות באמת מאושר?

האם ההתחלה היא הרגע בו קיבלתי את שמי האמתי, את השם אשר נתנו לי האורקלים האצילים לאחר חודשים קשים של למידה ואימונים בהם הפכתי מאדם חיצוני לאורקל בעצמי. האם השם אשר ניתן לי הוא זה אשר עשה אותי לאדם שאני היום. איש כמובן אינו קורה לי בשמי האורקולי, אבל בכל זאת הרגע בו שמעתי את אאורי מבטאת את שמי לראשונה, את העיוות הקל בפניי האבן הקפואות שלה שנדמה היה כמאט כמו חיוך, את כולה העדין כפכפוך מים זכים ביום אביב קריר, כיצד ביטאה בעדינות את ההברות כאילו נזהרת שלא לתעות בלשונה אפילו הטעות הקטנה ביותר הייתה משנה את משמאות השם אשר ניתן לי. את שמי האמתי כמובן לא אכתוב או אומר לעולם, אך יכול אני לומר שמשמעותו היא "חיוך התמימות" משמאות אשר ליוותה אותי בכל רגע בחיי יחד עם קולה של אאורי המבטא את שמי בענווה.

תמיד אומרים ששמות הם ההתחלה, שחייו של ילד מתחילים ביום בו ניתן לו שמו ושהשם הוא שיוצר את האדם. אבל האם זאת באמת ההתחלה? ככל שאני חושב יותר ויותר על הרגע הזה אני מוצא יותר ויותר חלקים מהסיפור שלא אוכל לספר, סודותיהם של האורקלים לא יחשפו על ידי ואיני יכול להתחיל את הסיפור במעורה שאותו לא אוכל לתאר. אני נעמד ומתמתח בהליכה איטית ברחביי החדר, עוצם ופותח את עניי בניסיון לעורר את מוחי, בניסיון להצליח לראות מבעד לערפל במחשבותיי, להצליח ולמצוא את הרגע המיוחד בו מתחיל סיפור חיי. מילים בלי סוף עוברות במוחי אך אף אחת לא מרגישה כמילה הנכונה, אף מילה לא נשמעת כמו המילה הראשונה. אני מסתכל על הדף בו כתוב המשפט היחיד ומרגיש כאילו הדף מסתכל אלי בחזרה מנסה להראות את לי את כל כישלונותיי מדגיש את כל הדברים שאינני יודע על עצמי, מראה לי שלאתים גם כשיש גישה לכל הידע בעולם יש דברים שנשארים נסתרים מהעין. זהו הריי סודם של המשוררים שסיפוריהם מדברים על הדברים שכל אחד מכיר ובאותו זמן לא מכיר. מעולם לא ידעתי שאינני מכיר את עצמי.

אני יושב לי ראשי טמון בידי מנסה לחשוב על דרכים יצירתיות למקד את ים המחשבות שלא מפסיקות לזוז. אני מנסה לראות בתוכן את הנקודה הנכונה, את רגע ההתחלה ולשנייה אחת אני מצליח לראות תמונה כמאט ברורה ובמוחי עולה המחשבה שאולי ההתחלה היא הרגע בו יצאתי מביתי. הרגע בו רגלי לקחה את הצעד המהוסס הראשון אל מחוץ למפתן הדלת, הרגשתי את הרוח אל פניי, הלכתי בחצי ריצה משחררת את השביל הקטן אל השער ולרגע אחד כשסגרתי את השער מאחוריי הבטתי מבט חטוף אחרון בביתי וידעתי שלא אחזור אליו לזמן רב, אולי לעולם. לא יכולתי שלא לחייך לעצמי חיוך קטן חצי עצוב של געגוע והתרגשות לקראת הרפתקה חדשה. אני זוכר כיצד הרגישה האדמה תחת רגליי אני זוכרת את מבתיהם של חבריי ומכריי כשראוני הולך בשביליי העיירה הקטנה עם מטען רב והיה ניתן לראות במבטיהם התוהים שמץ של הבנה כאילו ידעו שלא יראו אותי עוד לזמן מה ושאם אחזור לא היה עוד עצמי ואכן כך זה קרה. זה היה רגע פשוט ועדין, מאין שקט שלפניי הסערה, התרגשות שעוד לא התפרצה, כאילו ידעתי שלכל הרגשות המבעבעים בתוכי יהיו עוד הזדמנויות רבות להתפרץ ועכשיו זה הזמן להירגע ולתת לעצמי פשוט ליהנות מהרגע הקטן, מהידיעה שאני הולך למקום חדש, להיות אדם חדש. מהידיעה שאני הולך לא להכיר את עצמי אלה ליצור את עצמי מחדש.

למרות כל ההתאמה של הרגע הקטן והיפה הזה להתחלות הקלסיות שכולנו מכירים ואוהבים, בסיפור הזה זה לא ממש מרגיש מתאים כי יש כל כך הרבה לפני ועוד כל כך הרבה אחריי שאין סיבה אמתית להתחיל בהתחלה הנורמטיבית ובנאלית הזאת עבור סיפור כל כך לא שיגרתי. אי אפשר להתחיל סיפור כזה ברגע כל כך מיוחד ובאותו זמן כל כך רגיל, אני לא יכול להשתמש ברגע הזה להתחלה, התחלה של סיפור כזה צריכה להיות רגע שהוא פשוט מושלם בהיותו לא מושלם.

אני מותח את אצבעותיי ומחליט שאני חייב לכתוב משהו לא משנה מה, העיקר שיהיה משהו כתוב על הדף, אפילו רק מילה אחת נוספת, אני פשוט לא יכול יותר להמשיך ולחשוב על התחלות לא מתאימות.

אני מחזיר את עיניי אל הדף ובוהה במשפט היחיד שמסתכל אליי בחזרה מהדף, יש ביננו רגע של מתיחות ואז אני קורא לי לאיתי את המילים הבודדות המרכיבות משפט יחיד על הדף הריק.

“שמי האמתי נשכח מזמן אבל אתם ודאי מכירים אותי כזה אשר יודע, כך כבר שנים קוראות לי הבריות והסיפור שתשמעו היום הוא הסיפור על כיצד הפכתי לאיש שאני היום”.

אני מניח את העיפרון על הדף ומתחיל לצייר אות ראשונה במילה עד שבלי שאני שם לב מופיע משפט נוסף על הדף.

“היו לי בחיי שמות רבים, הייתי אנשים רבים ושונים, במידע רבה כל האנשים אשר הייתי יצרו את האדם שאני היום, אך הם גם מנעו ממנו מלהיות עצמו ואת כל שמותיי תכירו בסיפור הזה, סיפור חיי.”

אני יושב ומסתכל על המשפט הנוסף שהופיע על הדף עכשיו אני חייב להגיע להתחלה אין מנוס, אך איכן אמצא אותה, את ההתחלה הנכונה זאת שתיצור ברגע את האווירה המתאימה. נחוץ שכל אדם אשר אותה יקרא ידע מיד שהסיפור הזה הוא לא כמו כל סיפור נחמד, זהו סיפור של שינויים והתבגרות, של התפתחות ושל צמיחה, סיפור שמדבר על הכל וגם על כלום. ההתחלה הזאת צריכה להיות הרגע הנכון בדיוק, אבל ככל שאני מחפש אותו יותר נראה שהוא בורח ממני, מנסה להתרחק כאילו לא רוצה להיכתב על הנייר. אני מנסה לעבור שוב במחשבותיי על כל אירועי חיי למצוא את הנקודה בה הכל השתנה, בה משהו נגמר ומשהו התחיל אך אינני יכול למצוא רגע שיהיה בדיוק מתאים.

יכול להיות שהרגע הראשון הוא הרגע בו לא יכולתי שלא להשתנות, הרגע בו איבדתי את האדם החשוב לי ביותר, בו נשמטה הקרקע מתחת לרגליי, בו הרגשתי יותר לבד משהרגשתי מעולם, משחשבתי שהוכל להרגיש. האם הרגע בו הפכתי לעצמי הוא הרגע בו לא יכולתי להבין מי אני בכלל. אני עדיין לא יכול לשכוח את הפנים חסרות ההבעה והעיניים הריקות שהביטו בי מתוכן ברגע בו הבנתי שלא אשמה יותר את הצחוק שלא לעולם. מבלי להיות אדם הוא היה האדם הטוב ביותר שהכרתי, הוא היה לי לחבר עוד לפניי שאותי הכיר, הגענו ממקומות כל כך שונים וזה בדיוק מה שהפך אותנו לכל כך דומים, היינו האנשים הכי קרובים גם כשלא ראינו זה את זה שנים או חודשים. ברגע אחד הקול שלא שהרגשתי שליווה אותי כל ימיי חיי הפסיק להישמע, בצחוק אחרון הוא אמר להתראות לעולם הזה ונעלם. אני זוכר את התחושה של להסתכל על עצמי מהצד, את הרגע הזה בו כאילו יצאתי מגופי ויכולתי לראות את עצמי מבחוץ. איך ראיתי את הדמע הראשונה שזלגה מעייני, איך שמעתי את הזעקה המהדהדת שבקעה גם מגרוני וגם מנשמתי. אני זוכר איך הלכתי הלוך וחזור בלי הפסקה וגם אחריי שכבר פינו את הגופה וכל קהל הסקרנים כבר הלך בחוסר עניין המשכתי למלמל לעצמי כמו מתוך חלום את הבדיחה הקטנה שלנו, את הדבר שיכל לגרום לן לצחוק גם ביום הקודר ביותר. הלכתי לי שם בעיניים דומעות ממלמל לעצמי שוב ושוב “הוא היה הגמד הטוב שלי, הוא היה הגמד הטוב שלי… הוא היה הגמד הטוב שלי…” וכך שעות הלכתי הלוך וחזור עד שכל דמעותיי יבשו. אני זוכר איך נעצרתי לרגע בודד והסתכלתי במבט עמום על כתם הדם שנישאר ולרגע אחד ראיתי בדמיוני את פניו והוא צחק את הצחוק הקסום שלו שלעולם לא נגמר ואני הבטתי למעלה, עצמתי את עיניי וצחקתי עליו בחזרה.

דמעה בודדה יורדת במורד לחיי כשאני מעלה במוחי את הרגע הזה המר מתוק, הרגע בו איבדתי את קשרי היחיד למציאות, הרגע שמסמן עבורי את השער מהשפיות לאי שפיות, מעולם האמת העובדות והסדר, לעולם הקסום, האבוד, המשתנה ללא הרף בו הייתי גם מוכר וגם זר. את פניו של חברי אינני יכול להעלות יותר במוחי, הם עבדו כבר מזמן, בשנים של חוסר תקווה שנראו כמו חלום בלהות ארוך במיוחד.

אבל עם כל המשמעות ככל שאני ממשיך וחושב אני מבין יותר ויותר שלא שם מתחיל סיפורי, ההתחלה שלי היא במקום אחר. אני מנגב את הדמעה, לוקח נשימה ארוכה בודדה, לוחש לעצמי בשקט שהחדר הריק לא ישמע “הוא היה הגמד הטוב שלי” ומנסה שוב לחשוב על התחלה חדשה.

אני עובר במוחי על חוויות רבות מספור, על רגעים שלא זכרתי שחייתי וככל שעוברות התמונות במוחי אחת חוזרת ומופיעה שוב ושוב בלי הפסקה. האם ההתחלה היא הרגע בו לראשונה ראיתי קסם?

היה זה בוקר לח של סוף חורף לא גשום אבל עוד לא יבש, הייתי אז רק נער צעיר אך כבר ראיתי בחיי יותר מרבים מהמבוגרים. כיכר העיר הייתה ריקה מאדם כפי שלרוב הייתה בשעות הבוקר המוקדמות, היו שם כמה רוכלים קבועים שהשכימו קום כדיי לפתוח ראשונים וכמה ילדים קטנים שהוריהם גירשו מבתיהם כדיי לשמר את שקט הלילה לעוד רגע קט. היה שם גם אדם אחד זר, לא היה זה דבר גדול אם היה מדובר בעיר גדולה או כפר על אם הדרך, אך עיר זאת הייתי בעצם עיירה קטנה, כמה משפחות בודדות אשר הכירו כולן אחת את השנייה ורחוב ראשי אחד ובמקומות שכאלה זרים אינם דבר של מה בכך וזר זה היה זר מוזר במיוחד. אני עדיין זוכר את המבט הקר בעיניו ואת צבעם הצהבהב הלא טבעי. אני זוכר כיצד כל הילדים עמדו בצד והסתכלו אליו חצי מסוקרנים חצי מפוחדים, אך עבורי הזר היה דבר שיש לחקור אותו. בצעד מהוסס התקרבתי אט אט אל קרונו הצבעוני שהיה מקושט בחפצים רבים שונים ומשונים ואז ראיתי אותו, זה לא היה קסם גדול ומרשים, לא מסוג הקסמים ששומעים אליהם בשירים ובסיפורים אך עבורי אז זה היה הדבר המדהים ביותר שראיתי מימיי. הוא הדליק להבה בכף ידו בתנועה אחת עדינה ובעזרת הלהבה הדליק לפיד קטן אשר היה מונח במעמד על קיר קרונו. הרגע בו ראיתי את הלהבה נוצרת בידו עדיין חקוק בזיכרוני כאילו ראיתי אותו רק לפניי דקות ספורות. זה הרגע בו סוף סוף ידעתי את תשובתי לשאלה מה ארצה לעשות כשאהיה גדול.

האם הרגע הזה הוא הרגע בו התחיל הסיפור? האם זאת הנקודה ששינתה הכל, אינני יודע זאת, אך יודע אני שרגע זה אינו התחלה לסיפור, לא לסיפור שלי.

מבתי עובר אט אט ברחביי החדר, מסתכל על מזכרותיי מימים רחוקים שלו ישובו אולי אחת מהן תראה לי את הדרך אל נקודת ההתחלה, אולי בין הקירות והערמות הפזורות ברחבי החדר נמצאת התשובה. עיניי מגיעות למדף הספרים העמוס זיכרונות, אני עובר אט אט על בסובלנות על הכותרות עד שבניהן מוצא אני אחת שכבר שחכתי, “קולה של הדממה” אינני יכול להתיק את עיניי מהכותרת של הספר שהיה הראשון אשר קראתי בחיי, אותו אוסף סיפורים יפה של אגדות ושיריי עם אשר איתו למדתי מה הוא טוב ומי הוא רע. אולי ההתחלה היא הרגע בו קראתי ספר לראשונה בחיי?

אני זוכר את אותו היום בו מצאתי את הספר מונח לו על הרצפה בפינת הרחוב, גם היום אינני יודע מדוע הרמתי אותו אבל כנראה שהייתה סיבה. אני זוכר כיצד לקחתי אותו בידי בעדינות והתיישבתי על רצפה. אני זוכר את אצבעותיי הקטנות עוברות בעדינות על כריכת העור הרכה, איך לאט פתחתי את הספר, לא בעמוד הראשון אלה באמצה והתחלתי לקרוא. אני זוכר איך הרגשתי את המילים עוטפות אותי, מלטפות אותי, ממלאות אותי ולרגע אחד לא הייתי ילד קטן שיושב בפינת הרחוב וקורה ספר. הייתי אביר אמיץ היוצא להציל נסיכה מהדרקון הרשע ואהבתי את זה. סגרתי את הספר החזקתי אותו קרוב לגופי ורצתי בחיוך אל ביתי. שנים הספר לא עזב אותי ולא לרגע אחד. האם הספר הזה הראשון הוא ההתחלה?

אני מנסה לחשוב אולי זאת ההתחלה, אין רגע שנראה מתאים יותר, אבל האם זו באמת סיבה? זה אומנם רגע גדול של שינוי משמעותי שלולה קרה ללא ספק לא הייתי היום מי שאני. אבל האם הרגע הזה הוא הדבר האמתי, הרגע בו הכל השתנה וכשדבר אחד נגמר דבר אחר התחיל. אני מנסה לכתוב את המילה הראשונה על הדף אבל אינני יכול להביא את עצמי לכתוב את הרגע הזה בתור ההתחלה.

אני מנסה לראות אם יש רגע אחר שעולה במוחי אך אינני רואה דבר, המחשבות לא מפסיקות לרוץ אבל אף אחת היא לא הנכונה.

אני מרים את עיניי מהדף עוצם אותם ולוקח נשימה, ואז ברגע אחד אני פורץ בצחוק שלא נגמר. הריי חייו של אדם אינם מתחילים ברגע אחד, אין נקודה אשר ניתן לומר כי היא ההתחלה, חייו של אדם מתחילים ומסתיימים אין סוף פעמים בזמן שבין המוות ללידה ואי אפשר לדעת איזו התחלה היא הנכונה.

אני לוקח נשימה נוספת ומניח את העיפרון על הדף.

“לסיפור הזה אין התחלה אחת הוא הסיפור השלם של חיי שהתחילו ונגמרו יותר פעמים משיכול לספור האדם החכם בעולם, אבל בכל זאת עם הייתי חייב לבחור נקודת התחלה אחת הייתי בוחר ברגע הזה עכשיו, הרגע בו אני מתחיל לכתוב את סיפורי שמי שיקרא אותו יוכל לדעת גם את שמי האמתי.

הסיפור הזה הוא סיפור החיים שלי וכדיי לספר אותו כמו שצריך אני התחיל מהסוף והגיעה להתחלה ברגע בו לא אוכל יותר לכתוב.”

שלכם אדם אחד שפעם הכרתם.