יום הולדתה של הדוכסית שרלוט

מאת: שיר גולדגלס

על עץ דובדבן בודד שבשיא פריחתו, באמצע שדה מלא בשלל פרחים צבעוניים עם ריח משכר, גופות התלויות על חוטי זהב דקיקים שנצצו באור השמש, התנודדו מצד לצד, יחד עם זרמי האוויר הצוננים. הגופות, כולן חיוורות כמו סיד, עם אף די סולד ושומה קטנה מעל השפה העליונה. שיערן היה צהוב כשמנת, ארוך וגלי, נפול על כתפיהן החלושות. הדבר היחיד שהבדיל בין אחת לשנייה, היה מלבושיהן. הגופה התלויה בצמרת, התכסתה בשק תפוחי אדמה מרופט, וחבל עבה קשר את מותניה. מתחתה, גבירה עם שמלת ערב סגלגלה, משובצת יהלומים, וזר עלי דפנה זהובים חבוש על ראשה. בסמוך לה, נערה עם מכנסיים בגוון בז', וחולצה לבנה ומכופתרת, מכוסה בכתמי אפר. פנייה כוסו בכובע קסקט, התואם למכנסיה. האחרונה מבניהן, שנתלתה על הענף הנמוך ביותר, לבשה שמלה נפוחה עשוית קטיפה בצבע כחול רויאל, עמוסה בסרטי תחרה לבנים. היא חבשה כובע שחור רחב שוליים, שקושט בעשרות פנינים, נוצות ורשתות בד לבנות. היא לא הייתה דוממת, בניגוד לשאר הגופות. נהפוך הוא – היא החלה לאבד עשתונות, כשהיא נאבקת בחוטי הזהב, בניסיון להשתחרר, אך מיד אחרי הניסיון הכושל היא גנחה מכאבים. חוטי הזהב חרכו את עורה החיוור, עליו נשרו טיפות דם אדומות כיין מן החתך. רגלה הימנית הייתה תלויה באוויר, ורגלה השמאלית כמעט נגעה באדמה, מכוסת הפרחים. ידיה מורמות מעלה, תלויות גם כן, וצווארה מוקף בלאסו של זהב. היא פלטה נחירת כעס ושוב התנועעה בכדי להשתחרר, ללא הצלחה. מבטה נישא אל הגופות האחרות, שהעבירו בה צמרמורת קלה. כולן היו רדומות, לא זזו, כאילו הגורל נתן להן 'לסבול בשקט'. הנערה התוססת ניסתה גם כן לעצום את עיניה ולישון. "אחת…שתיים…שלוש…" , ספרה היא את נשימותיה באיטיות. היא החלה לחוש קלה יותר, כאילו צפה בחלל האין סופי, בין מיליארדי כוכבים שנוצצים בשמיים האפלים, כמו יהלומים. מסביבה התאספו כמה להקות של פרפרים לבנים, הנושאים על כנפיהם אבקנים צהבהבים שהתנתקו מהכנפיים בעדינות והתעופפו ברוח הקלה. האבקנים החלו להיאסף גם כן, יחדיו, ועטפו את גופה. "מיס שרלוט, האם את בטוחה שאינך רוצה להמשיך הלאה, לגלגול הבא?" קול עמוק וערב לאוזן אופף את שרלוט, והותיר אותה להרהר בשאלה לכמה שניות ארוכות. יד חצתה את קיר האבקנים, וגירשה את הפרפרים המבוהלים משרלוט המבולבלת, שבמהרה הזעיפה את פנייה. קיר האבקנים התפורר לאט לאט, והם הסתחררו סביבה במעגל ואז נעלמו כלא היו. "ומי אתה, שתפריע את מנוחתי?" היה זה הדבר הראשון ששרלוט הצליחה לפלוט מפיה. היא נשפה על מספר שיערות שכיסו את עינה השמאלית, מחכה לתשובה שלא תגיע כנראה לעולם. מולה היה פרוס אותו הנוף, מבלי דבר ששינה אותו – שדה פרחי בר צבעוניים, שאותם אופפו מגוון חרקים כמו: חיפושיות, פרפרים ודבורים. לפתע, שריקה מסתלסלת נשמעה בסמוך לאוזנה הימנית של שרלוט. מול עיניה נופפה בכנפיים ציפור אפורה ואדומת חזה, השווה לגודלה של ציפור דרור. במקורה היא אחזה סלסילת קש קטנה, שבתוכה שכב זר פרחים מיניאטורי. הציפור תלתה את סלסילת הקש על אחד מן הענפים, ומיד קרעה את חוט הזהב שהחזיק את אחת מידיה של שרלוט. שרלוט כיווצה את גבותיה כסימן לחוסר הבנה. כשהשתחררה היא מן החוטים, היא מעדה ונשכבה על שדה הפרחים, שנרמסו תחת גופה. הציפור הרימה שוב את הסלסילה במקורה והתעופפה סביבה. "לפחות תהי זהירה קצת…" שרלוט קמה על רגליה היחפות, שהחתכים העמוקים שנאספו עליהן עוד שרפו.  היא מתחה את שמלתה מעלייה וניקתה את גרגירי האדמה ממנה, ואז הרימה את מגבעתה שנפלה מראשה, וחבשה אותה שוב. הציפור החלה לעוף הרחק מעץ הדובדבן, מותירה אחריה שובל של עליי כותרת. "רגע! לאן את בורחת?" שרלוט רצה אחר הציפור, דורסת תחת רגליה עשרות פרחים וחרקים. חלקם אף נתפסו בין אצבעות רגליה, מה שגרם לה להגיב בגועל ולהירתע לאחור. השמיים התמלאו בקבוצות של ענני סערה אפורים. היה  נראה שבכל צעד שלה השמיים הופכים סוערים יותר ויותר. לבסוף – פגשה שרלוט בציפור, שוב, רק שהייתה היא מעבר לגשר חבלים רעוע, התלוי מעל תהום ממנו עלה זוהר כתמתם ומאיים. על מצחה של שרלוט זלגו טיפות זיעה מלוחות, ואישוניה התכווצו מפחד. רוק החליק בגרונה כשהיא עלתה על הקרש הראשונה של הגשר. במבט חטוף מטה, היא ראתה את כל הפחדים שלה, את כל הסיוטים שלה, הדברים שחששה מהם מאז ילדותה, בוערים באש. חבלי הגשר נפרמו באיטיות, ושרלוט הגבירה את קצב הליכתה. פנייה הפכו אט אט לירוקות מבחילה. "היזהרי שלא ליפול אל השאול!"  בקצה הגשר עמד אדם זקן, עטוף בגלימה לבנה שכיסתה את כל גופו. סנטרו היו מזוקן, ושיער לבן ודליל מיסגר את פניו. שרלוט המבוהלת נרתעה לאחור, כשחבלי הגשר נקרעים תחת רגליה. היא תפסה במהירות באחד החבלים שנצמד אל הצוק, עליו עמד הקשיש. הוא רכן מעל הצוק בכדי לראות ששום דבר לא קרה לשרלוט המסכנה. "תפסי ביד שלי!" הוא זעק והושיט ידו למטה. "ולמה לי לסמוך עלייך? אתה זקן! אתה וודאי חלש!" שרלוט רטנה וגלגלה את עיניה, למרות שחשה בתוכה פחד עז. "את באמת רוצה לבלות את שארית חייך במקום שכזה?" הקשיש הביט בה במבט שחדר אל נשמתה. עיניו לא שידרו פחד ועצבנות, הן שידרו רוגע, חמימות. תחושה בטוחה, תחושה של בית. היא הסתכלה שוב מטה, מדמיינת איך גופה הולך להישרף בלהבות אם לא תושיט לו את ידה. "טוב… נו בסדר" שרלוט תפסה בידו של הקשיש. הוא משך אותה מעלה במהירות, מה שהפתיע אותה וגרם לה לפעור את פיה. היא מעדה קלות ואז התאזנה על שתי רגליה, כשעל פנייה מצטיירת אותה הבעת הפנים החמוצה. "תודה." מלמלה, ואז צצה שאלה במוחה. "רגע, מי אתה בכלל?". "הו שרלוט, אל תגידי לי שאינך מזהה אותי…", הזקן הוציא מן הגלימה את אחת מידיו, האוחזת בסלסילת קש, שבתוכה שכב זר פרחים. רק שעכשיו, הוא היה גדול. "בואי אחריי, אני רוצה להראות לך משהו, גברתי הדוכסית." הוסיף הוא ופנה לכיוון מערב, בזמן ששרלוט הטביעה אותו בשאלות. השמיים חזרו להיות בצבע ארגמן, מכוסה בעננים צמריריים ולבנים. בזמן שהלכו השניים אל עבר הלא נודע, הקשיש הפליא את שרלוט בידע הרחב שלו, ואף ענה על כמה משאלותייה. "קשה להאמין, אך אני הוא בורא עולם." החל הוא לספר. "כן, כן, אותו האחד שמוזכר במיני מקומות, שאף אחד לא בטוח אם הוא קיים או לא. האמת שלפעמים אני חש שנאה כלפי כך שאני מוערך, אך אז אני נזכר שאין לי שום סיבה בכדי לשנוא את העובדה הזאת. כל עוד אנשים שמחים מכך שהם מעריצים אותי, אני שמח גם כן.". "ספר לי על זה", שרלוט חייכה חיוך זעיר. "יש לך מושג מה זה לקום כל בוקר בשעה מוקדמת, בכדי להספיק להתאפר, לעצב את השיער, וללבוש עוד מלמלה בכדי לנופף לקהל המבקרים בחצר הארמון?" היא ניסתה להפעיל את כישורי המשחק המעטים שלה, ולהישמע מסכנה. "שרלוט, את אדם מאוד מעניין. אני עקבתי אחרייך במהלך חייך, ואני חייב לציין –  הידע שלך היה ממש עשיר.  חבל שלא נפתחה בחייך הזדמנות כדי לבזבז אותו." הקשיש הרכין את ראשו מעט מטה. "מה לעשות? אני לא רציתי לבלות את שארית חיי עם אדם שאני כלל לא אוהבת…" שרלוט פלטה אנחה ארוכה מפיה. "מדוע לא אהבת אותו?" הקשיש הרים את ראשו. "עזוב, סתם איזה קטע כזה שאני לא אוהבת שחורים. לא עסק גדול מידיי." היא ענתה.

"שרלוט, בני האדם לא אמורים להביע שנאה אחד כלפי השני, בייחוד לא בגלל צבע עורם."

"אבל לי יש בעיה איתם. לא פעם ולא פעמיים דווחו בעיתונות מקריי פשיעה שנגרמו על ידם."

"זה לא מועיד על כך שכל אדם כהה עור הוא פושע…"

"עזוב אותי! טוב?" שרלוט הפנתה אל הקשיש גב ופנתה לכיוון הנגדי. "חכי!" הקשיש החל לרוץ, וצורתה השתנתה לצורת זאב כסוף, שפרוותו נוצצת באור השמש. היא נעצרה לרגע, והביטה בעיניו, שבתוכן השתקפו השמיים, ואז דמעה נשרה על לחייה השמאלית. "אני מצטערת! אני מצטערת! אתה צודק, זה היה מגעיל מצידי. מי אני שאפסול אדם מבלי להסתכל עמוק, אל תוך תוכו, ולהבין מיהו באמת?" שרלוט יללה וירדה על ברכיה. הזאב לבש צורה של נער, בעל שיער חום כשוקולד ועיניים ירוקות כזית. על שכמותיו נח מעיל עשוי פרווה. היה נראה שזוהי פרוותו של זאב הכסף. הנער עטף את שרלוט במעיל הפרווה,  כשהוא נותר עם חולצת טריקו לבנה ומכנסיים התואמות לחולצה. היא הרימה את ראשה. "מה זה היה?". שאלה היא בחוסר הבנה, נדהמת מהעובדה שלפני רגע היא בכתה. "ברגע שמביטים בעיניו של זאב הכסף, אדם ממוצע יאמר את כל האמת. ונראה שאת לא מרוצה ממי שאת…" בבת אחת ענני סערה הופיעו שוב בשמיים, וממטרים חדים כתער ירדו מהם. "מטרייה?" הנער הושיט לשרלוט מטרייה שחורה, בעלת ידית זהובה. "תודה-" היא אמרה בלחישה דקה וקמה מן האדמה. המטריה גדלה בסנטימטרים ספרורים, כדי שהנער יוכל להיכנס תחתה, גם כן. השניים התהלכו בגשם, עד שראו מולם דלת עץ, מוקפת במשקוף ברזל. "בואי, זה כאן, בפנים." הוא פתח את הדלת, והפלא ופלא – מאחוריה נגלה חדר לבן, מלא במסכים בעלי מסגרת זהובה. במסכים נראו אנשים הקפואים במקומם ולא זזים, כמו פסלים. במסך אחד, נראו שלושה ילדות במגרש המשחקים – שתיים אוחזות בחבל קפיצה, ואחת קופצת מעל החבל, תלויה באוויר.  במסך השני, נראו שני אנשים בסמטה חשוכה – אחד רעול פנים, מחבל. והשני, כדור רובה סמוך אל גבו. היה נראה שברגע בו העולם ימשיך לפעול כהסדרו, האיש הזה ימות. כך היו פזורים בחדר עוד מאות מסכים, בכל אחד נראה דבר אחר. במרכז החדר, עמד שולחן, עמוס בקערות מלאות בפירות טריים: תפוז, מנגו, קיווי, ענבים, מה לא? בקצה השולחן עמדה עוגה בעלת שלוש קומות, מכוסה בציפוי ווניל. בקומה העליונה ביותר של העוגה, בתוך מעגל עשוי תותים טריים, עמד נר שעווה דולק. שרלוט רצה אל העוגה בהתרגשות, כשעיניה נוצצות. "שלא תחשבי ששכחתי את יום ההולדת שלך…" הנער פרע מעט את שיערה. במוחה, הופיע זיכרון מיום האתמול, לפני מסיבת יום הולדתה ה-20, בו הייתה היא עתידה להינשא לבן מלוכה שמקורו היה מאפריקה. כיוון שלא הייתה היא מוכנה להינשא לכהה עור, היא התאבדה בתלייה. "כמה טיפשה הייתי…" שרלוט מלמלה במרירות, ואז ביקשה משאלה: "הלוואי שלא אהיה כך בעתיד, שאהיה אדם טוב יותר." כשכיבתה היא את הנירות, היא נבלעה אל תוך הריק – מקום בו אין דבר מלבד חושך אינסופי. בידה אחז הנער, וחייך לעברה חיוך מרגיע ומנחם. "הגיע הזמן." קולו הדהד במרחב. מול השניים נפער שער, ממנו ניתן לראות את כדור הארץ במלואו. "עכשיו, כשביקשת את משאלתך, את צריכה גם ליישם אותה." הוא אמר הניח את ידו על גבה. שרלוט החלה לחוש כאב עז באזור זה. היא קיפלה את רגליה אל החזה שלה, בעוד שמגבה צמחו זוג כנפיים צחורות כשל מלאך. כשצמחו הן במלואן, היא התאוששה  מן הכאבים והביטה בהן בפליאה. "הרוח תוביל אותך אל המקום בו יתחילו חייך החדשים, גלגולך הבא. וגופתך, היא תיתלה על עץ הדובדבן." הנער הפך לקרן אור, הדמויה לצורת אדם. "אני לא יודעת… אני מפחדת. אני לא יכולה להישאר כאן?" שרלוט היססה, וקיפלה את כנפיה.

"אם תישארי כאן, נשמתך לא תוכל לחוות עוד חיים מהם. וגם, אינך רוצה להראות את חוכמתך הנעלה מול אחרים?"

"אני אשאר להיות כפי שאני עכשיו? הרי חשבתי שכשאתה מתחיל חיים חדשים אתה שוכח הכל…"

"אכן, זה מה שיקרה, אך לשאר אני כבר אדאג. כפי שאמרתי, את יכולה לסמוך עליי."

"זה די מצער שאני הולכת לשכוח אותך…" שרלוט ניסתה לאחוז בקרן האור הדמויה לידו, אך ידה עברה דרכה. "אל תדאגי. אנחנו עוד נתראה, ביום מן הימים." קולו של הנער עטף אותה ונתן לה תחושת ביטחון. "טוב. הנה זה בא. אחל לי הצלחה." שרלוט צללה אל תוך אטמוספירת כדור הארץ. היא הביטה סביב, מוקסמת על ידיי המראות המיוחדים: יבשות כדור הארץ, זרמי הים… הרוח סחפה אותה אל כיוון יבשת אירופה, ואז אל יבשת אמריקה, ולבסוף החליטה להנחית אותה ביבשת אסיה. כשבחנה היא שוב את עצמה, גילתה היא שגופה הפך להיות שקוף לגמרי, אינו נראה לעין. שרלוט פרסה את כנפיה והתעופפה אל עבר מדינה שנראתה די קטנה, ביחס אל האחרות. מצד אחד היא הייתה מוקפת יבשה, ומצידה השני היא הייתה מוקפת בים.  היא נמשכה אל אזור מסוים, מלא בגורדי שחקים, כבישים סואנים, ואנשים המתרוצצים ממקום למקום בלי הפסקה. לבסוף, שרלוט מצאה את עצמה בחדר טורקיז. לצידה עמדה מיטת בית חולים, עליה שכובה אישה, רגעים ספורים לפני לידתה. האישה אחזה את ידה לבעלה. שניהם היו נרגשים לקראת הרגע הקרב ובא, וחלקו אחד עם השני תכניות לעתיד. אחת האחיות נכנסה אל החדר, לבושה בחלוק הלבן והרשמי שלה, כשכפפות גומי בצבע טורקיז מכסות את כפות ידיה. בדיוק באותו הרגע האישה נאנקה מכאבים. "זה מתחיל!" האחות הכריזה. אחריה נכנסו שתי אחיות נוספות, בכדי לוודא שתהליך הלידה יהיה תקין וזריז. "אז, הנה זה. הכל מתחיל עכשיו." שרלוט הביטה על הסיטואציה ועינייה דמעו מעט. היא פסעה בצעדים קלים אל עבר האישה בעלת הבטן ההריונית, כשהיא ממלמלת לעצמה בלחישה דקה: "הנה זה בא." כשנגעה היא בבטנה, אור זהוב סנוור את עיניה, ואחריו בא החושך, אותו החושך המצוי בריק.

~ ~ ~

התינוקת הזעירה פקחה את עיניה, ומולה רכנו פני אימה, מרגלית. היה לה שיער חום ומתולתל, ופנייה מקומטות, מעט. "תראה מי התעוררה…" היא אמרה בנימת קול מעט היתולית. אליה הצטרף האב, יורם. שיערו היה שחור ופרוע מעט, וזקנקן שחור בצבץ מסנטרו. "חמודונת…" האב חייך אל התינוקת, והיא בתגובה החזירה יבבות ובכי. "אוי…" שני ההורים הביטו בביתם הקטנה במבט מלא רחמים. מרגלית חיבקה את התינוקת בזרועותיה, ואז העבירה אותה אל האב, כדי שיחוש בה גם. "אל תדאגי מתוקונת, כל עוד אנחנו כאן, הכל יהיה טוב, אוקיי?" האם ליטפה את פנייה של התינוקת.

לתינוקת הקטנה ישנם חיים חדשים בפתח, יום יבוא ותשכיל היא, ואז תראה היא את חוכמתה לעולם הרחב. ובעוד השעון ממשיך לתקתק את תקתוקיו, גופתה של הדוכסית שרלוט קשורה לה על עץ הדובדבן, ונעה ברוח הקלה.