ציפורי חופש

מאת: אשיה עוגן

במשך כל חיי, הפצירו בי הוריי להתרחק מהחומה הגדולה, שמפרידה בין ארצות השמיים. הם אמרו שמחוץ לגבולות גן עדן שוכנות מפלצות, שהם קוראים להן "שדים". אנחנו, המלאכים, צריכים לשמור מהם מרחק.

כשהייתי קטנה, שאלתי את אבי ואת אמי אם הם ראו פעם שד מקרוב. הם רק נפנפו בידיהם. "אל תהיי מגוחכת," אמרה אמי. "אנחנו לא עברנו ולא נעבור על החוקים."

כל חיי הסתקרנתי וניסיתי להתקרב אל החומה. טיילתי לצידה אין ספור פעמים.

כל חיי תהיתי מי הם השדים. מדוע אנחנו כל כך מפחדים מהם. הרי איך אפשר לפחד ממשהו שאתה לא יודע מהו?

השאלות האלו נשארו לא פתורות במשך שנים רבות.

 

זה היה לילה רגיל. הסתובבתי בחצרות הגנים, טיפסתי על עץ התפוח האהוב שלי ואכלתי מפירותיו האדומים. הבטתי אל מחוץ לחומה הגדולה, כהרגלי, כשלפתע הבחנתי במשהו מוזר: חבורה של חמש דמויות בבגדים כהים מתקדמת במהירות אחר דמות כהה נוספת. שדים?

הבטתי מסביבי, כל העיר הייתה שקועה בשנת לילה טובה. אף אחד לא ראה אותי. פרשתי את כנפיי הלבנות ועפתי במהירות אל עבר החומה. לא יכולתי לסבול יותר את הסקרנות המבעבעת בתוכי. נכנעתי לרצונה.

כריסטה, מה את עושה? שאלתי את עצמי, בעודי נוחתת על ראש החומה.

"תעזבו אותי!" קול אחד לחש. שמתי לב שעכשיו חמש הדמויות העוקבות הדביקו את הדמות הנוספת לרצפה. "מה אתם רוצים?"

"אוי, קולין," הדמות הגדולה מבין החמש, אשר עמדה מעל השד, אמרה בגיחוך. "אתה יודע טוב מאוד שאנחנו כאן כדי לחסל אותך, אחת ולתמיד." שאר הדמויות צחקקו בתשובה. "אנחנו חייבים לשמור על סדר בגיהינום. כל מי שמפיר את הסדר- גורלו נגזר."

לחסל. נגזר. המילים הדהדו בראשי. מעולם לא השתמשתי או שמעתי את המילים האלה בטון כל כך… אפל. מחשבותיי נקטעו כאשר את האוויר פילחה אנקה שבורה. עייני נפערו בעוד קולות חבטה המשיכו להדהד. אך לא הרגשתי כלום. לא ידעתי מה להרגיש. אפילו לא הייתי בטוחה מה הם עושים לו.

כשהאנקות נפסקו, חמש הדמויות עזבו את השד הדומם, והסתלקו. במשך דקות אחדות, ישבתי על החומה והסתכלתי על הדמות השחורה. הייתי המומה, אבל שד או לא שד, לאף יצור שמיים לא מגיע גורל שכזה.

ללא מחשבה נוספת, עפתי למטה. אל הצד השני של החומה.

התקרבתי בשקט אל השד 'קולין'. צד הגיהינום של השמיים היה חשוך, כך שלא יכולתי לבחון אותו. מה את עושה? הוא שד! אסוך לך להתקרב אליו!, הקול הפנימי שלי זעק, אבל אני התעלמתי ממנו. תמיד הייתי מרדנית בייחס לשאר המלאכים.

המשכתי להסתכל על השד. הוא היה גדול מידי. לא היה לי סיכוי לשאת אותו אל מעבר לחומה. הוא הקרין גלי חיים חלשים באופן ניכר, כך שהייתי חייבת לחשוב מהר.

לפתע, זיכרון הבזיק במוחי: כשהייתי קטנה, באחד מטיולי הרבים ליד החומה, עברתי ליד פרצה. היא הייתה אמורה להיות קרובה לכאן.

נשמתי עמוק ותפסתי את זרועותיו של השד, שפלט אנקת כאב קטנה.

"אל תדאג, קולין," לחשתי, "אני אוציא אותך מכאן."

 

הפרצה באמת הייתה קרובה. הרחבתי אותה מעט כדי שאוכל להעביר את קולין דרכה. בצד גן עדן המואר, יכולתי לראות את פני השד בבירור; עורו היה שחום, ומתוך שיערו החום והמקורזל הזדקרו שתי קרניים. למותניו הוצמד זנב ארוך ושחור, וכנפי עור שחורות יצאו מגבו. סימני המאבק נראו על גופו הצנום ופצעים מדממים הכתימו את בגדיו הכהים. הוא נראה כמו מלאך שחור, לא כמו מפלצת נוראה.

נשכתי את שפתי התחתונה. האם רפואת מלאכים עובדת גם על שדים? זה לא שינה מכיוון שלא הייתה לי ברירה. חבשתי את פצעיו בעלי תאנה ומרחתי משחת גרגירי יער על חבורותיו.

גבותיו היו מכווצות, כאילו הוא מתרכז במשהו.

"אני אחזור בבוקר," אמרתי, וקיוויתי שהוא שומע אותי.

 

פתחתי את דלת ביתי. כולם כבר ישנו ואם אעיר מישהו יתחילו השאלות הבלתי פוסקות. פיזרתי את צמותיי האגוזיות והשתחלתי מתחת לשמיכה.

כריסטה, מה עוללת? הקול נזף בי.

תשתוק. השבתי לו ועצמתי את עייני.

 

" כריסטה, לאן את הולכת מתוקה?" אמי שאלה.

תחבתי את שיערי מאחורי אזני. " לעמק. אני אקטוף תפוחים ובערב אני אופה את העוגה, זוכרת?"

"בסדר, אבל תתרחקי מהחומה."

"אמא, אני יודעת את זה. את אומרת לי את המשפט הזה כבר חמש עשרה שנים." אמרתי בקול קליל.

אמי צחקה. "בהצלחה מתוקה."

חטפתי סלסילה ויצאתי מהדלת.

 

בבוקר, גן עדן שונה מאשר בלילה. הוא הומה חיים ומואר בשמש חזקה שלעיתים מסנוורת כל כך שצריך ללכת בעיניים עצומות.

"שלום כריסטה," בירכה אותי ילדה קטנה.

"בוקר טוב, ליליה," עניתי לה בחיוך.

הכרתי כמעט את כל האנשים בגן עדן. תושבי הערים בצד המואר של השמיים, כמו אליסיום או עיר הנשמות, אומרים שגן עדן היא עיר בתחפושת כפר, גדולה אך בעלת מנהגים כפריים.

"הי כריסטה, לאן את הולכת?" קול מוכר קטע את מחשבותיי.

נאנחתי קלות. "לעמק, דנקן. אני מכינה הערב את עוגת התפוחים המפורסמת של סבתא."

דנקן הסתכל עלי בחשש. "אני אלווה אותך. בתור אחיך הגדול-"

"לא אתה לא!" כמעט צעקתי. כמה מבטים הופנו לכיווננו. "כלומר," סידרתי את שמלת הכותנה שלבשתי. "יש לך עבודות משלך. חשבתי שאתה עוזר לווינגמנים עם האסם שלהם בתמורה לחלב לא?"

הוא ליטף את פלומת זקנו בתסכול. "את צודקת. טוב, אבל תהיי זהירה ו-"

"תתרחקי מהחומה," השלמתי. "לך תדבר עם תמרה קצת."

"ביי אחות," דנקן נופף לשלום בעודי מתרחקת לכיוון העמק.

 

בדרכי לפרצת החומה, אספתי כמה פירות יער, למקרה שהשד יתעורר.

"קולין?" שאלתי. "אתה ער?"

"מי שם?" קולו נשמע מעבר לשיחים. הסטתי את הסבך. קולין ישב, זה סימן טוב, מסתכל מסביבו, עיניו מכווצות.

"עייני השד שלך יסתגלו עוד מעט." אמרתי. כשהוא הישיר את מבטו אלי הוא קפץ לאחור.

"מה את?"

"מלאך. אתה ביער של עיר גן עדן." הסברתי בעודי מניחה את הסלסילה ומתקרבת אליו.

"אסור לי. אני-" הוא ניסה להתרחק עוד אך נתקע בחומה.

"אם אתה רוצה לחזור לצד השני, זה בסדר," אמרתי." אבל לפי מה ששמעתי אתמול, אתה לא מאוד רצוי שם."

הוא הסתכל עלי במבט בוחן. "את לא נראית כמו מלאך."

"סליחה?" לא בדיוק התגובה שציפיתי לה.

"את נראית כמו שד לבן."

חייכתי קצת, וניסיתי להתקרב אליו, אבל הוא נצמד עוד יותר אל החומה.

"אני צריכה לבדוק את הפצעים שלך." הסברתי. "חבשתי אותך אתמול אחרי ה-" עצרתי לרגע. "מה שזה לא היה."

"ניקוי." קולו היה אפל ומריר.

"ניקוי?"

"בגיהינום צריך שיהיה סדר מוחלט." הוא הסביר. "מי שמפיר את הסדר, אפילו במקצת, 'מנקים' אותו."

הבטתי בו במבט שואל.

"הורגים אותו," הוא פירש.

המשכתי להביט בו. להרוג– לקחת את החיים של יצור חי.

"מה? אף פעם לא שמעת על הדבר הזה?" קולין לגלג.

"למען האמת, לא," השבתי. הוא הסתכל עלי כלא מאמין. "כלומר, שמעתי ששדים עושים את זה. אבל אנחנו, המלאכים, יצורים טהורים. אנחנו לא הורגים שום דבר, חוץ מחיות המשק, שאנחנו מתנצלים על לקיחת חייהם לצרכינו. אבל להרוג יצור שמיים?" הבטתי בקולין. "מה עשית שמגיע לך את זה?"

השד הסתכל עלי בכעס. "מי אמר שמגיע לי את זה? 'הפרתי' את הסדר של לקיחת העבדים."

"עבדים? זה לא חוקי בגן עדן."

"טוב, אבל גיהינום זה לא גן עדן." הוא הרים את קולו. "שם זה מותר. אחותי נבחרה. הם לקחו אותה ואני לעולם לא אראה אותה יותר." הוא חפן את ראשו בידיו.

נשכתי את שפתי. "אני יכולה להסתכל על הפצעים עכשיו?"

הוא הנהן בשקט, נותן לי רשות להתקרב.

"טוב, החדשות הטובות הן שרוב הפצעים שלך החלימו," אמרתי, מנסה להרים קצת את מצב הרוח, אבל קולין המשיך לבהות באדמה, עיניו האדומות רושפות ביגון.

"קולין, אני לא יודעת איך זה מרגיש. לאבד ככה בן משפחה. אבל אתה חייב לשחרר. אם אין לך שום דבר לעשות נגד זה, עדיף להשלים עם העובדה שזה קרה." מעולם לא נקלעתי למצב כזה. המחשבה על לא לראות מישהו שכל כך חשוב לך, לעולם, עוררה בי בחילה.

קולין לא ענה. נאנחתי. "אני משאירה לך פירות יער. אני אנסה להגניב לך אוכל היום בערב." הנחתי לידו מפית קטנה, שבתוכה היו תותים, פטל ואוכמניות טריות.

כשעמדתי להיעלם בין עצי העמק, קולין קרא אחרי. "הי מלאך, איך קוראים לך?"

הסתובבתי אליו. "כריסטה."

"תודה, כריסטה."

הבטתי בו לכמה רגעים לפני שהסתובבתי חזרה לכיוון עיר גן עדן, אוספת כמה תפוחים בדרך.

 

במשך כל אחר הצהריים, לא יכולתי להפסיק להגניב מבטים לכיוון העמק. קיוויתי שקולין לא ילך לשום מקום, או יותר גרוע, שמישהו ימצא אותו.

"כריסטה?" דנקן שאל.

"מה?"

"קרה משהו בעמק? את נראית קצת מוסחת."

הנדתי בראשי לשלילה. "אני סתם עייפה."

אחי לא נראה מרוצה מתשובתי. "בכל אופן, אמא רוצה שאני אגיד לך שהווינגמנים באים לארוחת ערב."

"מעולה! אולי תוכל לדבר עוד קצת עם תמרה." הקנטתי.

"ואת עם מיכאל." הוא השיב מלחמה.

"הי!" מחיתי. "אני לא אוהבת את מיכאל. זה שונה. וכולם יודעים שאתה מאוהב עד מעל הראש בתמרה."

"בסדר, בסדר. ניצחת." הוא ניכנע. "הנה, קחי." הוא הושיט לי כמה בקבוקים מלאים בחלב.

"תודה, אח."

"נתראה, אחות."

דנקן היה גדול ממני בשלוש שנים. מה שהופך אותו לבן שמונה עשרה. את תמרה הוא פגש כשהייתי בת עשר. היא נערה יפיפייה, בעלת שיער שחור ועייני איילה חומות, גדולות. היא תמיד מחייכת אלי ברחובות.

מיכאל הוא אחיה הקטן, הוא בערך בן גילי. דנקן חושב שאני מאוהבת בו, או שהוא עושה את זה כדי להחזיר לי על זה שאני מקניטה אותו על תמרה.

מחשבותיי נקטעו על ידי קול עמוק. "מה שלום הילדה הקטנה שלי?"

חייכתי אל המלאך. "אני בת חמש עשרה, אבא."

"אז? את עדיין, ותמיד תהיי הכריסטה הקטנה שלי." הוא מעך אותי בחיבוק.

"אני מכינה את עוגת התפוחים של סבתא רוזה. הווינגמנים באים לארוחת ערב, אם אתה יודע על מה אני מדברת." קרצתי אליו.

"תמרה?"

"תמרה." נאנחתי בחיוך בעודי משעינה את מרפקיי על השיש. "צריך פשוט לחתן אותם וזהו. חבל שכבר לא הולכים לפי החוקים הישנים."

"כן. אולי אז היינו יכולים לחתן אותך עם מיכאל."

"אבא!" צחקתי. "בפעם המאה, אני לא אוהבת את מיכאל! אנחנו ידידים. זה הכל."

אבי צחק את צחוקו המתגלגל, פרע את שיערי ויצא מהמטבח.

 

הערב הגיע. הווינגמנים הביאו איתם צלי בקר ועוגת פירות יער משובחת. אמא הכינה את תפוחי האדמה המפורסמים שלה, וכמובן, עוגת התפוחים.

קלעתי את שיערי מחדש לצמות, וישרתי את שמלתי. דנקן ישב ליד תמרה ואני ליד מיכאל, בזמן שההורים ישבו בראשי השולחן. פטפטנו וצחקנו, אבל מחשבותיי נדדו אל קולין, שהשארתי ביער.

"אז," גברת ווינגמן שאלה, "דנקן. אתה בן שמונה עשרה."

"כן."

"הו, כמה נחמד. תמרה שלנו בת שבע עשרה. איזה צירוף מיקרים."

"אמא!" תמרה התעסקה בעצבנות בשיערה, שהגיע עד סנטרה.

זה היה הדבר העיקרי שכולנו הסכמנו עליו. דנקן ותמרה צריכים להתחתן.

"ומה אתך, כריסי?" שאל מר ווינגמן. ככה הם קראו לי. כריסי. "יש חבר?"

"לא." השבתי. "אני לא מעוניינת כרגע בבן זוג."

"טוב."

מיכאל צחק בשקט במושבו. "מה כל כך מצחיק?" שאלתי.

"ניסיתי לדמיין אותך עם חבר." הוא הסביר. "את יותר מדי מרדנית בשביל זה. זה יהיה כמו לכלוא אותך בכלוב. את ציפור חופשיה."

כולם שתקו לכמה רגעים. המרדנות שלי הייתה נושא מסובך. ניסינו לא להזכיר אותה. אולי גן עדן לא כל כך שונה מהגיהינום. גם אצלנו יש סדר, ואנחנו לא מדברים על מפריו. אנשים כמוני.

 

כשהסתיימה הארוחה, נשארו עוד מאכלים, שלאף אחד לא היה מקום לאכלם.

"אני אקח אותם," התנדבתי.

אמי לא חשדה בכלום. גם לא אבי, או דנקן, או הווינגמנים.

יצאתי לכיוון החומה. דבריו של מיכאל הדהדו בראשי. מרדנית. ציפור חופשיה. זה מה שאני. ואני לא מפסיקה להוכיח את זה. בעיקר עם המאורעות האחרונים.

"קולין? אתה כאן?"

"כריסטה?" נשמע קולו של השד.

"הבאתי לך אוכל." אמרתי, מסיטה את הסבך. הוא נעמד כשראה אותי. הושטתי לו את הסלסילה. "זה טוב. יש כאן בקר ותפוחי אדמה, ועוגות לקינוח. היו לנו אורחים היום."

קולין הביט בסלסילה לכמה רגעים. "בשבילי?"

"טוב, אני לא רואה כאן עוד מישהו שצריך אוכל. הגנבתי לך את זה."

בעודו לוקח בחשש את הסלסילה הוא הביט בי. "חשבתי שאתם המלאכים יצורים טהורים."

"אנחנו באמת יצורים טהורים," אישרתי. "האוכל הזה היה נזרק לכלבי השמירה או לחיות המשק. עדיף לתת אותו למישהו שצריך את זה כדי לשרוד, אתה לא חושב?"

קולין חייך קלות, עיניו האדומות זוהרות מעט. "תודה."

בעודו מתיישב על הקרקע, התיישבתי לצידו. "איך אתה מרגיש?"

"יותר טוב," הוא השיב, זנבו מגרד את ראשו. "אם לומר את האמת, כריסטה, כשהשדים האלה חטפו אותי, חשבתי שזה הסוף." הוא הישיר אלי מבט. "למה הצלת אותי?"

הסתכלתי עליו. "אין לי מושג. תמיד הייתי סקרנית לגבי שדים. אף אחד לא ידע מה אתם. ונראית כל כך… נגיש. אבל לא בדיוק הסתכלתי עליך כעל שד. ראיתי יצור חי שצריך הצלה."

הוא הנהן בשקט. "אז לא ראית יותר מחיה פצועה?"

"אז, כן. אבל עכשיו לא. אתה לא מלאך, אבל אני חושבת עליך כעל אחד כזה. כעל יצור שמיים."

הוא נגס בבשר. "את בטח צריכה ללכת הביתה." הוא נשמע אומלל.

"לא, זה בסדר. אני כמעט כל לילה מטיילת בעמק. אני יכולה להישאר." חשבתי לכמה דקות.

כשקולין סיים לאכול לקחתי את ידו. "בוא. אני רוצה להראות לך משהו." גררתי אותו אחרי.

הראיתי לו את שיחי התותים, והאוכמניות, את חלקות הפטל ואת עץ התפוחים שלי. "אתה יכול לאכול כמה שתירצה במהלך היום. אני אביא לך אוכל בבקרים ובערבים." הבטתי בו בשמחה ואפילו בקצת גאווה. אני הייתי המלאך היחיד בכל גן עדן שהכירה שד. באמת הכירה אותו. הוא לא היה מפלצת, אף שידעתי ששאר השדים, לפחות אלה שדואגים ל'ניקוי', כן.

"טוב, הירח כבר עבר את אמצע השמיים." אמרתי. "כדאי שאני אחזור."

"כריסטה, חכי."

"אני אחזור מחר קולין." הבטחתי. פרשתי את כנפי ועפתי במהירות לעבר ביתי.

 

עבר חודש מאז שחילצתי את קולין מגיהינום. מאז שהתחלתי להביא לו אוכל. מאז שהראיתי לו את העמק. זה היה לילה רגיל. קולין ואני שכבנו מתחת לעץ התפוח והבטנו בכוכבים.

"כריסטה."

"כן?"

"אני," הוא היסס, "אני רוצה לראות את גן עדן."

הבטתי בו. כל מה שקולין הכיר בצד המואר של השמיים היה היער הזה. חייכתי אליו. ”בוא. המסע מתחיל בעץ הגדול."

 

"למקומות." אמרתי, "היכון. צא!" שנינו רצנו במישור בקרחת היער ולאחר כמה מטרים, המראנו לאוויר.

לא משנה כמה פעמים אני אעוף, אני לעולם לא אתעייף מזה. הרוח בפני, משחקת בשיערי, צורבת את עייני החומות. חיוך נפרש על שפתי. קולין עף לידי, עוצם את עיניו, זנבו משתרך מאחוריו. עפנו במעגלים מסביב לגזעו של עץ החרוב הגדול, צוחקים להנאתנו.

נחתנו בצמרתו, נופה של העיר נגלה לעינינו.

"וואו." קולין לחש.

"כן, זה משהו מיוחד." הבטתי בעיר. כל כך מוארת, אפילו בשעות הלילה, בעוד שהצד האפל של השמיים שחור כזפת. "תראה, זה הבית שלי." הצבעתי על הבקתה הקטנה. "וזה הבית של משפחת ווינגמן. החברה של אח שלי גרה שם."

"יש לך אח?" קולין שאל.

"כן, דנקן. הוא מעצבן לפעמים, אבל הוא נסבל יותר עכשיו כשהוא רוב הזמן עם תמרה."

"לך יש מישהו?"

הבטתי בו בעיניים פעורות. "לא. האח הקטן של תמרה, מיכאל, קרא לי ציפור חופשיה, שיהיה קשה לכלוא אותי בכלוב של מערכת יחסים רגילה."

קולין הנהן בשתיקה והבעה מוזרה התפשטה על פניו. צחקתי. "קולין, הפרצוף שלך!" אחזתי בידו. "בוא."

עופפנו יחד, מסתחררים אחד מסביב לשנייה, צוחקים, רודפים אחד אחרי השנייה. ללא מילים. לא דיברנו לשארית הלילה. אבל לא היה בזה צורך. עפנו מעל העיר. עד לגבולות אליסיום. שד ומלאך בשמי הלילה, אל מול הירח, עד שנעלם באור השמש החמימה.

נחתנו חזרה בין העצים עם הזריחה. אם מישהו היה רואה אותנו, היו מתעוררות שאלות.

"אני אראה אותך בערב." אמרתי, מסתכלת עמוק לתוך עיניו האדומות.

הוא התקרב אלי, הרגשתי את נשימתו על פני. ובין רגע, הכל דהה אל הרקע. שפתינו נפגשו אחרי מה שנראה כמו נצח של כמיהה. עטפתי אותו בכנפיי, והוא אותי בשלו. זנבו נכרך סביב מותני. שום דבר לא שינה באותו רגע קסום. לא שהוא שד. לא שאני מלאכית. לא שהוא מהגיהינום. לא שאני מגן עדן. לא שאני ציפור חופשיה, כי זו לא הייתה כליאה. זו הייתה הפריצה אל החופש הגדולה ביותר שחוויתי. לא עוד חומות בינינו. אלא שנינו יחד מחוץ לחומות. חמימות עטפה אותי.

כשנפרדנו, הסתכלנו בעיניים אחד של השנייה, וחייכנו.

זו הייתה ההתחלה של משהו בלתי נשכח. משהו ששינה את ההיסטוריה. שתי ציפורי חופש, משוחררות לחופש האמיתי.