משיב הזיכרונות

מאת: בת-עין גלבר

'הזקן' מצא אותי במדבר, שוכב על החול, לאחר שקרסתי לשם בבכי. הייתי מפוחד כולי, ורדוף חזיונות, ובעיקר- נטול זיכרון.

כזו היא השפעת מדבר חָהרְ על הולכיו- בתחילה נסבל, חם ויבש כמו כל מדבר אחר. בהמשך החום נהיה בלתי נסבל. כשהמים אוזלים, כבר כמעט ואין סיכוי לשרוד. בלתי אפשרי לצאת- חפש כמה שתוכל, לעולם לא תמצא דרך החוצה מן המדבר. בהמשך יגיעו התעתועים- לשלב זה כמעט בלתי אפשרי להגיע. האדם יתחיל לראות במדבר את אהוביו שמתו, יראה את אוהביו חושפים שיניים, את שונאיו קמים מן המתים, את חשקיו הגדולים ביותר חגים סביבו והוא לא יכול להשיגם. הוא יקרוס, ימרר בבכי, ודעתו תיטרף עליו. ואז השלב הסופי- זכרונו ייטוש אותו. הוא ישאר במדבר, בוכה, מבלי לדעת מי הוא או למה הוא כאן. אני עברתי את כל השלבים תוך מספר שבועות. ואז, הזקן מצא אותי. הוא טפטף לפי כמה טיפות מים טהורים שנבעו מהמעיין היחידי בכל מרחבי המדבר, ישב לידי עד שהתאוששתי, ואז נשא אותי אל ביתו. ביתו של הזקן היה גדול ורחב ידיים, ומלא באנשים. כי הזקן היה אוסף לביתו את קורבנות המדבר, ומלמדם מחדש את חייהם, מרפא אותם ומשיב להם את זיכרונותיהם באבנים, חלומות, בשׂמים ועוד דרכים שלא מובנות לאיש. עם תום הטיפול, היה הזקן משלח את האורח לביתו בשלום.

כשהגענו לביתו, הוא השכיב אותי במיטה בחדר ריק. לאורחים החדשים תמיד נתן חדר פרטי, ורק לאחר תקופה העבירם למיטה בחדר משותף על מנת להכניס לחדר מטופל חדש. הזקן כיסה אותי ברכות, ויצא מן החדר להניח לי לישון. מחר ידבר אתי.

הזקן תמיד קם יחד עם השמש. הוא היה מדליק את האש בחצר והולך למלא מים מהנביעה אשר בסמוך אליה בנה את ביתו. לעולם לא נתן לאיש להחליף אותו בשתי מטלות אלו- הוא הסביר, שזה מחבר אותו לביתו ולחייו בכל בוקר מחדש.

כשסיים את המטלות, היה נעמד ופניו אל השמש העולה ושותק לכמה רגעים. היו שסברו כי נשא תפילה, אך לא נראה היה כי הזקן מאמין בדת כלשהי. התנהגות זו גם לא הייתה מוזרה- הזקן הרבה לשתוק. לאחר כל זה, היה עובר בחדרים ומעיר את כולם. בתקופה זו שכנו אצלו כעשרה נערים מחצי השנה האחרונה. אני הייתי האחד-עשר. לחדרי ניגש הזקן אחרון.

"בוקר מבורך," לחש, והסיט את הווילון בעדינות. שמש צהובה וחמה חדרה לחדר. פקחתי את עיני, מבוהל.

"מי אתה? מה אני עושה פה? איפה אני? מי אני?"

הזקן חייך בעצב. "שלום. שמך הוא רָאַמיל, ואתה האורח שלי. נפלת קורבן למשחקי המדבר. אתה לא זוכר כלום, נכון?"

הנדתי בראשו. "שום דבר. אבל… איך אתה יודע את שמי? אנחנו מכירים?"

"אני יודע הרבה דברים, נערי. וכעת נכיר. אני הוא בעל הבית. כולם כאן קוראים לי 'הזקן'.

"אני כאן כדי לעזור לך. אתה הוא רַאַמיל בָארִיה. אתה בן עשרים. יצאת למדבר מסיבה כלשהי, שאעזור לך להיזכר בה. אעזור לך להיזכר בכל. אבל כעת," חייך הזקן, "נלכה לאכול. כל דיירי הבית קמו, וכבר התחילו במטלותיהם. אתה חדש, לכן היום תנוח, אך מחר תקבל מטלה ותתחיל לעבוד ככולם. אט אט גם תכיר את בני הבית. בוא אחרי."

הייתי מבולבל. מה שמו של הזקן? ומדוע אסף אותי לכאן? אך הנחתי את השאלות בצד, וקמתי מן המיטה. לא התפלאתי לגלות שאני לבוש בגדי כותנה נעימים, שבהחלט לא היו אותם הבגדים בהם הגעתי. צעדתי בעקבות הזקן, משתוקק לארוחה משביעה ולבוקר נורמלי. אף על פי שלא זכרתי מהו בוקר נורמלי.

לאחר ארוחת הבוקר הטובה, השתוקקתי לפרוש לחדרי, להיות לבד. מבויש הייתי מכל המבטים שננעצו בי, ובלחישות 'זה החדש', 'לקט טרי' ועוד ששמעתי. אך סך הכל יושבי המקום היו נחמדים- רובם גם כן לא זכרו עד הסוף מי הם או מי חבריהם, ולכן שמחו לחבר חדש. שניים מהם היו בשלבים מתקדמים של היזכרות, ואחד כבר סיים את התהליך והיה אמור להשתחרר בעוד כמה ימים.

התחלתי ללכת לכיוון חדרי, אך עצר אותי נער צעיר למראה. "שלום!" אמר הנער והסיט שיער מפניו. "אני סיי. אני כאן רק שבוע. אתה החדש, נכון? כבר התחלת להיזכר?"

שיחקתי באגודליי. "היי, כן, אני ראמיל. עוד לא נזכרתי בכלום. אבל הזקן סיפר לי ששמי ראמיל, ואני בן עשרים. אממ… מקום מוזר. עוד לא הבנתי מה קורה פה."

סיי נראה שמח לדבר. "אתה גדול ממני בשלוש שנים!" שרק. "וואו! הכי גדול כאן בן שלושים ואחת." הוא החווה בידו לעבר בחור מגודל נבוך למראה. "היי, מנן! הבחור כאן בן עשרים!" קרא, וכשמנן לא השיב פלט "טיפוס מוזר, מנן הזה. מתבודד." הוא סקר רגע את פני. "אתה מוכר לי," קבע. "אולי גדלנו באותה העיר? אני עוד לא זוכר את הפרטים האלה."

לא ידעתי איך עלי להגיב. "אולי," אמרתי לבסוף. "אז, איך זה הולך? אחרי כמה ימים אתה פשוט מתחיל להיזכר?"

סיי טפח בידו על מצחו. "יו! כמעט שכחתי! כלומר, שכחתי, אבל עכשיו כמעט שכחתי את זה!" הוא צחק, מרוצה מהבדיחה של עצמו. "הזקן ביקש לראות אותך. הוא רוצה להתחיל לעבוד אתך."

נלחצתי. "מה הוא רוצה לעשות איתי?"

"להתחיל להזכיר, כמובן!" אמר סיי כאילו זה מובן מאליו.

"ואיך הוא יעשה את זה?" המשכתי לחקור.

הנער פרש את ידיו לצדדים. "יש כל מיני דרכים. רק הזקן יודע אותן. כדאי שתלך- הזקן לא אוהב לחכות." הוא כיוון אותי לחדרו של הזקן.

הודיתי לסיי הפטפטן והלכתי אל הזקן, מתוח ממה שיקרה עכשיו.

הזקן קיבל את פני בישיבה על כיסא עץ מגולף. כבר כשנכנסתי התמלאתי יראה וכבוד. מרשים היה: בא בימים, זקנו ושיער ראשו צהובים עטורים פסי לובן, עיניו קעורות, צבעם כצבע השקד, צלולות ובוהקות, עורו מלא קמטי זקנה וחכמה, מחוספס אך עדין, וצבעו כצבע החול.

אך גם חששתי מעט, כי בזקן נכרו חוכמת השנים והמדבר בכל קמט וקפל שבפניו. ידעתי, שהאיש הזה מסוגל לעשות הכל.

הזקן הניד ראשו כאות לכך שהבחין בי, וסימן לי בידו לשבת. התיישבתי בכיסא העץ הפשוט שעמד מול הזקן.

אחרי שתיקה ארוכה, פתח הזקן ואמר, "ראמיל. מי אתה?"

שתקתי. לא היה לי מה לענות. מי אני? שאלה טובה.

הזקן נאנח, וביקש ממני להישכב על המיטה שבחדר. נשכבתי.

"עצום את עיניך," ביקש. עצמתי, ושמעתי אותו מתקרב אליי. חששתי ממה שיעשה, אבל הוא רק הניח לפני חופן עשב ריחני שלא זיהיתי בריחו. "שאף עמוק," הורה. מילאתי את הוראתו, וראותי נמלאו ריח עשבים ואדים חמים. הכל היה רגוע, ואז הוא הניח את ידו על ראשי. בבת אחת העולם התערבל. ידיו הרגישו חלקלקות, מרוחות במשהו רטוב. התפתלתי במקומי. אני חושב שגם צעקתי. כשהוא הרים את היד, היה זה כאילו מישהו עצר את הקרוסלה באמצע הסיבוב. פקחתי את עיניי, ואז ראיתי אותם. אישה ותינוק עמדו מולי. האישה, לבושה בגלביה בצבע האדמה לאחר שיטפון, ושערה הכהה מציץ מתחת לבד רקום, חייכה ונופפה בידה, והשם 'איסקה' מילא את תודעתי. התינוק פקח את עיניו הכהות, ושוב התמלא ראשי בשם 'קאל'. לא ידעתי מה קרבתם אלי, אבל הכרתי אותם, ואהבתי אותם. פתאום הרגשתי שוב את ידו על ראשי והעולם התערבל, הפעם לצד השני. באמצע הסיבוב, שמעתי את עצמי צועק רק: "זאת המשפחה שלי!" ואז פקחתי שוב את עיניי, ומולי ישב הזקן. הוא הביט בי מסוקרן. "אלה…" בקושי הוצאתי את המילים מהפה. "זאת המשפחה שלי. אשתי, ובני התינוק."

הזקן הניד בראשו בפליאה. הבנתי שהוא ראה את מה שאני ראיתי. "אז אתה נשוי! ואבא צעיר! מזל טוב לך!"

הרגשתי מוטרד מכך שהציץ אל חיי ללא הזמנה, אבל חייכתי בקושי. ראיתי אותם רק לשנייה, בחזיון, וכבר השתוקקתי רק להיות איתם שוב. הדבר היחיד שהפריע היה… ובכן, לא ידעתי מי אני. וגם לא בדיוק מי הם. זכרתי את אהבתי אל איסקה, אבל לא איך הכרנו, מה עשינו, את טקס חתונתנו לא זכרתי. לא זכרתי ששודכנו זה לזה בגיל צעיר, כמנהג האנשים באזור. שטקס נישואינו היה מסורתי ויפהפה. לא זכרתי את לידתו של קאל אבל זכרתי את אהבת האב שלי אליו. אם אברח עכשיו, סביר להניח שאמות במדבר. וגם אם לא, מה הסיכויים שלי למצוא אישה אחת ופעוט אחד בכל המדינה. לא ידעתי איפה ביתנו, אפילו לא אם בעיר או בכפר. כלום. האפשרות היחידה שלי לראות אותם שוב היא להישאר כאן. הרמתי את עצמי לישיבה כפופה על הדרגש, וכאב עז פילח את ראשי.

"מה… מה עשית? איך עשית?" דרשתי לדעת.

הזקן חייך במסתוריות והחליף נושא. "אתה נראה לא טוב. לך לחדרך, תנוח. מחר אניח לך לישון עד מאוחר באופן חד פעמי, ובערב תעבוד במטלת שטיפת כלי ארוחת הערב.

כעת לך."

יצאתי מהחדר, רועד. איש לא הפריע לי בדרכי לחדרי. כשנכנסתי קרסתי על המיטה ובכיתי, בכיתי עד ששקעתי בשינה ארוכה וחסרת חלומות.

היום שלמחרת עבר מהר. בערב קרא לי שוב הזקן. כשנכנסתי סיי בדיוק יצא. הוא סימן לי באגודלים זקורים וחייך- נראה שהטיפול עבר כהלכה.

נכנסתי לחדר, וקדתי קידה קטנה מול הזקן. אני לא יודע למה עשיתי זאת, אבל כנראה בתת מודע שלי נשאר מנהג המקום בו גדלתי, לקוד בפני מאסטר מכובד. הזקן סימן לי בידו להישכב שוב על המיטה. לצדי הניח ספל של חליטה לא מוכרת, והאדים החמים סחרו את ראשי. לאחר שעניתי בנימוס על שאלותיו לגבי יומי הראשון פה, קרב אליי הזקן והניח את ידו. ציפיתי לחוש שוב את ההתערבלות, את הסחרחורת, את הכאב. אבל לא ציפיתי לכף שכלום לא יקרה. אך בכל זאת, כלום לא קרה. פקחתי את עיניי בבלבול. הזקן נראה גם מבולבל, אבל לא מודאג. בטח כבר קרו דברים. הוא ניגש אל שולחנו, הוציא עוד כמה עשבים ואבנים חלקות, סידר מסביבי מחדש ואת האבנים הניח על עמוד השדרה שלי. הוא הורה לי לשוב לעצום עיניים, ושוב הניח את ידו על ראשי. הפעם בהחלט קרה משהו- גל עצום של כאב שטף את גופי. הרגשתי עולה באש וקפוא בגוש קרח בו זמנית.

ולפי הירתעות הזקן, הבנתי שגם הוא הרגיש את זה. הוא מלמל דברים שלא הבנתי במהירות, הזיז, סידר, הוסיף והניח שוב את ידו. הכאב חזר. רציתי לצרוח. "די!!" צעקתי. "עזוב אותי!!"

הזקן הקשיב ואסף בחזרה את ידיו. "אני…" שמעתי אותו ממלמל, "אני לא מבין מה קורה כאן."

ניסיתי להתרומם לישיבה, אך לא הצלחתי. כל גופי צעק כנגדי. והראש היה הכי נורא- הרגשתי כאילו העלו אותו באש, ואז כיבו את האש בדלי מי קרח. לא הצלחתי לזוז, לא הצלחתי לחשוב, בטח ובטח שלא להיזכר.

"לך," הורה הזקן. הוא נראה לחוץ, ולא האמנתי שמישהו אי פעם ראה אותו ככה. "לך לחדרך. תחזור אלי מחר, או מחרתיים, או בשבוע הבא. לך."

לא הבנתי מה פשר ההתנהגות הזו. עד עכשיו נראה לי הזקן כדמות סמכותית ושלווה, ופתאום הוא נראה מעורער. הבנתי שאולי ראה משהו, אולי במקום שאני אזכר- נזכר הוא במשהו מעברו. משהו רע, כנראה. הלכתי בלי להוסיף מילה.

שבוע עבר, והזקן קרא לי פעם אחת נוספת בלבד. גם בפעם הזאת נחל כישלון- ואני הרגשתי כאב. שוב נראה הזקן מטורף כששלח אותי לחדרי. אבל היום הוא קרא לי. נער שהציג עצמו בשם נָהָד בא לקרוא לי. בשקט הוסיף, שאני כנראה מיוחד, כי הזקן נראה כמעט מפוחד להזמין אותי. חייכתי חיוך קלוש והלכתי לחדרו של הזקן, גופי עוד זוכר את הכאב. נכנסתי לחדר, קדתי בקושי וקרסתי על המיטה. אך הזקן נענע בראשו. "היום הולכים למקום אחר," הכריז. שמחתי לראות שהוא שוב נראה שפוי.

"לאן הולכים?" שאלתי, והוא סימן לי לבוא אחריו. הלכתי אחריו, עד שהגענו לנביעה. המעיין היחיד במדבר חהר.

"קרב אל המים ושתה," ציווה. הרמתי בידי מעט מים והכנסתי לפי. פתאום ריאותיי צרבו, כאילו הכנסתי לפי לבה רותחת. "שתה עוד!" ציווה הזקן. ניסיתי למלא את הוראתו, אך לא יכולתי.

"אני לא מסוגל!" זעקתי. "שתה!" השיב הזקן. הכנסתי עוד ועוד מים לפי, עד שהקאתי. הזקן הביט בי, ואז דחף אותי אל תוך המים. נאבקתי לצוף. מים גדשו את פי. "אני לא מסוגל! מספיק! עזור לי!". הפעם הזקן רק הביט, ואז שלח אלי את ידו הגרומה. נאחזתי בה והוצאתי את עצמי מן המים.

"מה עשית לי?" זעקתי. "יכולתי למות! המים האלה הרגו אותי!"

הזקן רק הביט בי במבט עצוב. הוא נראה מרחם, כאילו כבר מתתי.

"תדבר איתי! תענה לי! אתה לא יכול לתת לי לשתות אש ואז לשתוק!"

הפעם הזקן ענה לי. "ראמיל. לא רציתי לספר לך זאת בעצמי, אך נראה כי אין לי ברירה. רוח המדבר נגדך. אתה הכעסת אותה. זיכרונך לא יישוב אליך עד שתסלח לך הרוח."

"מה אני יכול לעשות?" שאלתי. "מה עליי לעשות כדי לפייס את רוח המדבר?"

הזקן נענע בראשו חלושות. "אין שום דבר. זה בלתי אפשרי."

שנינו שתקנו לכמה רגעים.

"אך לא זאת רציתי לספר לך." המשיך הזקן. "משהו… משהו נורא קרה. בכל פעם שאתה לא נזכרת, עם כל גל כאב שעבר בך, אני נזכרתי במקומך. אני יודע למה יצאת למדבר. אני יודע מאיפה באת, ומדוע."

"ספר לי!" זעקתי. "אני רוצה לדעת, לדעת הכל!"

הזקן נאנח. "אני לא בטוח שאתה מתכוון למה שאתה אומר. לו רק היית זוכר…"

לא יכולתי יותר. קפצתי ומשכתי בכוח בזקנו של הזקן, עד שפניו התעוותו מכאב. כעסתי. לא הייתי מודע למעשי. "ספר לי!" שאגתי. בבת אחת נטשה אותי הרוח הכועסת. קרסתי על ברכי. "ספר לי," ביקשתי שוב, הפעם בקול כמעט בלתי נשמע.

"הכפר שלך, אשתך, בנך… כולם אינם. אתה יצאת למדבר כדי לחפש ניצולים… ניצולים מהסופה הגדולה."

"אינם? סופה? ניצולים? על מה אתה מדבר?" הרגשתי שאני עוד רגע יוצא מדעתי. אולי כבר יצאתי ממנה.

הזקן ירד לישיבה משוכלת על החול החם. "אתה חייב להבין, ראמיל. בכפר שלך… סופת חול ענקית התחוללה. באותו הזמן אתה היית במסע אל העיר הגדולה, לקנות בדים ותבלינים. כששמעת על הסופה, ניסית להגיע לעיר הכי מהר שאפשר, אך לא הגעת בזמן. כולם נספו. אתה סירבת להאמין, היה זה ממש אחרי שבנך נולד. רצת בייאוש למדבר, מבקש למצוא ניצולים- או למות. המדבר שיסה בך את תעתועיו… ואת ההמשך אתה כבר יודע." הזקן חייך חיוך שלא הייתה בו שמחה. "זו האמת, וכל האמת."

לא רציתי להאמין, אבל פתאום זה נראה לי הגיוני. כאילו ידעתי כל הזמן שזה מה שקרה, ורק… ובכן, רק שכחתי.

"מה אני עושה עכשיו?" שאלתי.

"חכה, עוד לא סיימתי," השיב הזקן. "יש לי השערה לגבי מקורה של הסופה, וסיבת כעסה של רוח המדבר."

"מהי ההשערה?" שאלתי.

"ובכן… באותה התקופה החלטתם, תושבי הכפר, להרחיב את הכפר הקטן לעיר גדולה. על שטחי המדבר. כולם היו בטוחים שיש בכוחם הדרך להביס את הרוח, ולהשתלט על האזור לבניית מרכזים ובתים. ובכן, כולם טעו. ביום הסופה, התקיים טקס הנחת אבן היסוד לעיר. רוח המדבר כעסה, היא לא האמינה שהם אכן מעיזים לעשות זאת, לקרוא תיגר על מרותה. היא תקפה, ואיש לא הצליח להביס אותה. כל תושבי הכפר נהרגו. חוץ ממך- אתה היית במסע אל העיר, יחד עם נער מכפר סמוך. למעשה, הנער הזה הגיע אלי גם, שבוע לפניך. שמו הוא סיי."

אחרי כל הדברים המוזרים ששמעתי, לא הופתעתי לגלות שאת סיי הכרתי עוד מלפני. זו ודאי הסיבה שטען כי אני מוכר לו. בטח ישמח לשמוע זאת. אך זה לא הרעיון המרכזי. הבנתי עכשיו משהו.

"אז רוח המדבר כועסת עליי… כי שיתפתי פעולה עם הקבוצה שניסתה להביס אותה."

"לא סתם שיתפת פעולה…" נאנח הזקן. "אתה עמדת בראש הקבוצה. התרברבת כי בוודאי תוכל לגבור על המדבר. נסה לדמיין את זעמה של רוח המדבר כשגילתה שמי שעמד בראש אויביה נמלט מזעמה. ודאי שמחה היא להתנקם, להשאיר אותך כאן לנצח."

שתקתי. מדכא היה לחשוב כי לעולם לא אזכר. לא אאסוף זיכרונות ילדות מתוקים, לא אתנחם כשקשה ברגעים נוסטלגיים משנות האהבה. חיי הם רק מה שיקרה מעכשיו. אני נולד מהתחלה.

"מה… מה יהיה איתי עכשיו? מה יקרה עם חיי?"

"אתה מוזמן להישאר אצלי," הציע הזקן. "אני זקוק לעוזר. אני זקן, ובקרוב יגיע יומי לפרוש. תסכים להישאר איתי, ראמיל?"

שקלתי את ההצעה לכמה רגעים, אך לבסוף עניתי בשלילה. "הצעתך נדיבה, אדוני. אך ברצוני לצאת לעולם. אם יש איש שמתאים להיות עוזרך, זה לא אני. אני בן אדם של תזוזה, של חיים פעילים. לא אעמוד בשלווה המדהימה של המקום הזה. אני חושב שאצא מן המדבר, ואקים לעצמי חיים. אעבור לעיר, רחוק מרוח המדבר המשתוללת, ואשתלב מחדש בעולם. אבנה לי זיכרונות חדשים- ימי הולדת, מסיבות, ימי אבל. חורף, קיץ, טיול אביבי- חגים, מקומות, את כל הזיכרונות ארכוש מהתחלה. ומי יודע? אולי הרוח תתפייס, וזיכרונותיי עוד ישובו."

הזקן הניד בראשו. "חשבתי שכך תעדיף." כמו משום מקום הגיעה חָרַן, הציפור המדברית שגידל הזקן מאז הייתה גוזל, ונחתה על כתפו. "חרן יראה לך את הדרך החוצה מן המדבר. כשתגיע ותשתקע, שלח את חרן והוא ישוב אליי. אז אדע שאתה בסדר. שמור על עצמך, ראמיל באריה. היה שלום."

ואני ידעתי, שאני הולך לחיות שוב מההתחלה.