גיליאל

מאת: דפנה קופל

הבריזה הקלה שנשבה נשאה את ניחוחו של הים לאפו של גיליאל וגירתה את נחיריו הרגישים, כך שהתעטש בקולניות. הוא לא אהב משמרות שער, ממש לא. ובאמת, בשביל מה יש טירונים אם לא בשביל שהם יעשו ש"ג וישטפו כלים?

למען האמת, הוא גם לא מאוד אהב את שאר האפשרויות; הוא באופן כללי לא אהב את כל עבודות התחזוקה של גן עדן. אבל לצערו, אף אחד לא שאל אותו מה הוא אוהב. וזאת הייתה צרות ראיה ומאוד חבל כי הוא היה שמח לעשות דברים אחרים, לדוגמא; לא הייתה לא שום התנגדות לרקום גובלטים או לצייר טירות על סלעים מרחפים (הוא גילה את מגריט בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת ומאז החליט שהוא הצייר החביב עליו). ואלו, שניהם, כשרונות יחודיים שהיו מציגים אותו באור כל כך הרבה יותר חיובי מאשר לשבת על אבן מול שער שאף אחד לא רואה.

אבל אף אחד, כמובן, לא שאל אותו מה הוא רוצה לעשות ולכן הוא המשיך לגרור את כנפיו יום אחרי יום בעבודות התחזוקה הבלתי נגמרות של גן עדן, תוך תלונות ואנחות כאובות מעומק ליבו הכלוא של אומן שלא מורשה לעסוק בתשוקתו.

היום לא התחיל שונה.

הוא קם בבוקר בעזרתם האדיבה של שלושה שעונים מעוררים ונביחותיו העליזות של פרואדו – הכלב של השכנה מלמטה שנבח בקולי קולות בכל בוקר בדיוק בשש וחצי מהרגע שגיליאל עבר לדירה מעליהם. הוא התעורר והתיישב על קצה המיטה כשרגליו הקצרות משתלשות מעבר לקצה וכפות רגליו, עטויות גרביים אפורות (הוא היה די משוכנע שהן היו לבנות באיזשהו שלב, לפני כמה כביסות), מרחפות סנטימטרים בודדים מעל למרצפות החשופות.

גבו הרחב התגובנן בעייפות כזו ששינה לא מעבירה ועיניו המימיות ננעצו בלי ממש לראות בקיר הטיח המתקלף של חדר השינה שלו. לרגע הוא השתעשע עם הרעיון של להתקשר לבוס שלו ולומר לו שהוא חולה אבל וויתר עליו די מהר – בכל זאת, עדיף להשאר ביחסים טובים עם הבוס וזה לא שבאמת היה לו מה לעשות בבית. משוכנע למחצה ובעיקר חסר בררה, הוא דחף את עצמו באנחה כבדה מהמיטה וצעד לחדר האמבטיה, כנפי המלאך הלבנות שלו נגררות ללא חן מאחוריו.

הוא התגלח ברישול, הלהב החד משאיר בדרכו מעט זיפים כהים כצל מתחת לאוזנו הימנית וגם קצת מתחת לאף. בדיוק בזוויות שהוא לא הצליח להגיע אליהן בנוחות ולא רצה להתאמץ בשביל לגלח, הרי אף אחד לא יעיר לו, לא כך ולא כך.

בזמן שצחצח שיניים הוא שלח מבט חטוף במראה וקצת התבייש בדמות שהשתקפה אליו בחזרה. השנים לא עשו לא טוב, קו הלסת שלו התחיל להדלדל ולהתעגל, קמטים עמוקים נחרשו במצחו ולצדיי פיו ואם לא טעה הוא גם התחיל להצמיח סנטר שני. בקיצור הוא לא היה המלאך הבלונדיני והחטוב שבני האדם האמינו שהוא יהיה, לא נורא הוא חשב לעצמו והעביר יד בשערו הדליל, גם בני האדם לא היו ממש מה שציפה בתור מלאך צעיר.

אחרי שסיים את ענייניו בחדר האמבטיה, גיליאל חזר לחדר השינה האפרורי שלו בצעדים כבדים ושלף מהארון שלצד הדלת את בגדי העבודה שלו וחפיסת סיגרויות חצי ריקה. את בגדי העבודה הוא לבש בפיזור דעת מיומן ואת החפיסה הוא החזיר למקומה על המדף – הסיגריות אולי לא יהרגו אותו אבל הריח שלהם היה די נורא וגם קצת נמאסו עליו כתמי הניקוטין הצהובים שעיטרו את שיניו ואת קצות אצבעותיו. לבוש עכשיו גיליאל יצא מהדירה ונעל מאחוריו את הדלת.

הוא עמד שניה מתלבט לצד הדלת הסגורה לפני שפתח אותה חזרה וחטף את קופסאת הסיגריות מהמדף. הריח והכתמים בהחלט לא היו נעימים אבל הרוגע וההפסקה של העישון פיצו.

שקוע במחשבות על סיגריות ומתי יוכל לצאת להפסקה לעשן אחת הוא ירד במדרגות בצעדים שקולים ואיטיים. באמצע הדרך, במפלס בין הקומה השלישית לשניה, הוא נתקל בשכנה מהקומה מתחתיו. זו עם הכלב הנובח. היא בדיוק הוציאה את בן הבליעל הרועש לטיול. המלאכים החליפו ביניהם שלום קר, גיליאל עצבני מהבוקר והשכנה עייפה מצרותיה שלה, רק הכלב קשקש בזנבו בשמחה ויבב בעליזות כלבית טיפוסית.

גיליאל התפתה לשלוח יד לגרד בין אוזניו של החיה החייכנית, סתם כי השמחה משכה אותו כמו עש ללהבה, אבל לא הספיק לעשות כן לפני שהשכנה משכה ברצועה וגררה את בעל החיים אחריה. וכך – בלי יותר משלום שדורש הנימוס – השניים המשיכו במורד המדרגות ונעלמו מעיניו.

מאוכזב במקצת גיליאל המשיך בדרכו לבדו ויצא לרחוב, לשניה הוא עוד ראה את שולי החצאית הפרחונית של השכנה מלמטה ואת זנבו המקשקש של פרואדו מתרחקים ממנו אבל הם הלכו בכיוון ההפוך מזה שאליו הוא העיד פעמיו ולכן המידע רק חלף בראשו בלי שישאיר יותר מטעם מר של אכזבה.

אולם הכניסה של מימוש תפילות ותחזוקה שוטפת או בקיצור מתת"ש (גיליאל מצא את הקרבה למילה מתיש כמשעשעת אבל הוא אף פעם לא מצא למי לספר את הבדיחה ולכן הוא היחיד שאותו היא שיעשע) היה עמוס מאוד. כרגיל.

גיליאל ניווט את דרכו לכיוון המעלית בינות לקהל המלאכים המכובדים בקושי מסויים, מתחמק ממרפקים חדים בחליפות מחוייטות ומכנפיים נפוחות מחשיבות עצמית במיומנות של מלאך הרגיל להיות בלתי נראה לכל מי שהוא משהו. נסיעת מעלית צפופה אחת אחר כך והוא נכנס אל המשרד הקטן שאותו חלק עם עוד שלושה מלאכים מבוגרים באנחת הקלה. השקט היחסי של החדר הצדדי מבורך בעיניו אחרי כל הרעש והדחיסות של אולם הכניסה.

המשרד הקטן היה ריק כמעט לחלוטין. רק עזריאל, מלאך מזדקן ושתקן שבילה את מרבית ימיו ולילותיו בעבודה ישב במקומו כשגיליאל פתח את הדלת. כתמיד הוא רכן לצד שולחן העבודה שלו בתנוחה מצונפת ונראה לכל דבר ועיניין כמעין ג'וק מבולבל שהגיע למשרד בטעות ונשאר כי לא היה לו לאן ללכת. אבל אל אף בגדיו הכהים וחזותו המכונסת כשגיליאל נכנס הוא הרים את ראשו ובירך אותו לשלום בהינד ראש קצר וחיוך נוקשה אך כנה. גיליאל השיב להינד הראש בהינד ראש ובחיוך קצר משלו.

חילופי השלום מעולם לא נמשכו לשיחה והיום לא היה שונה. לכן גיליאל לא התעכב לצידו של המלאך השני יותר ממספר השניות הבודדות שנדרשו על מנת שלא יראה כאילו הוא בורח בצורה לא מנומסת לפני שהלך לעבר הקיר עליו נתלתה רשימת ההצבות לאותו היום.

"ש"ג. שוב," גיליאל נאנח שקרא את ההצבה שלו לאותו היום, אצבעו הבולבוסית טפחה על השורה הצהבהבה בתסכול. "זה לא יכול להיות שאני עושה משמרת שוב, עשיתי אחת רק ביום שישי שעבר."

קולו המתרעם משך את תשומת ליבו של עזריאל, והוא ממקומו לצד שולחן העבודה שלו שלח אליו מבט שהכיל את השתתפות בצער שלא רצה להטריח את עצמו לומר. גם הוא לא אהב את התפקיד המסויים הזה – העצמות הזקנות שלו לא אהבו את הרוח והכנפיים שלו כבר לא היו כמו פעם ובאמת כל ההתרוצצויות האלו כאבו לו אחר כך במשך ימים.

עצבני מחוסר ההגינות בחלוקת התפקידים גיליאל רקע ברגליו בזמן שצעד לארון הציוד. זה היה ארון עתיק שניצב כמו צפרדע זקנה ושמנה ליד הדלת מימים ימימה וגיליאל התנשף כשכרע לצדיו ופתח את הדלת בקול חריקה צורם, העצבנות והמלחמה בצירים הלא משומנים מקשים עליו יותר מהצפוי.

הוא פשפש זמן ארוך בין המגפיים הגבוהים, כפפות הגינון וערב רב של חפצים אחרים הדרושים לתחזוקו השוטף של מפעל בסדר הגודל של גן עדן, בחיפוש אחר סיכת האישור. סיכת האישור הייתה סיכה אובלית קטנה בצבע ירוק ונאבדה באופן קבוע בתוך גבבת החפצים שבתוך הארון.

המלאך היה שמח לוותר עליה אלא שהוא נדרש להצמיד אותה למדיו בזמן משמרת-שער ואף אחד לא הסכים לשמוע את טרוניותיו בנושא ולכן כמובן, הוא מצא את עצמו מחפש אותה בכל פעם מחדש. משום כך, אחרי ששלה אותה מתוך מעמקי הארון, הוא היה אפילו יותר עצבני ממקודם ורטן וזעף כשקם מכריעתו לצד הארון. עכשיו, לא רק שהיה עצבני, הוא גם היה כאוב, הגב המזדקן שלו לא נהנה מהתנוחה הכפופה הזו. אין מה לעשות, החוליות מאבדות את הגמישות אם לא מאמנים אותן וגיליאל בהחלט לא התאמן. בכלום.

אחרי כמה מתיחות גב שפוקקו את מפרקיו בצליל מספק הוא הצמיד את הסיכה העגולה לדש חולצתו ונופף לעזריאל לשלום. עזריאל לא השיב לנפנוף, עבודתו דורשת את כל תשומת ליבו. הרי אין חשיבות לקולגות כאשר צריך לחטט בערמת התפילות שנאספו במהלך הלילה בחיפוש אחר אחת שאולי יהיה אפשר להגשים.

זאת הייתה עבודה יותר מיגעת אפילו מש"ג. לפחות בש"ג לא נדרשת להוציא את העיניים על כתב החרטומים של מתמללי התפילות (מסיבה לא מובנת, מתמללי תפילות ככלל היו בעלי כתב יד שמופיע בסיוטים של מורות. זה כמעט נראה היה כאילו שאחת מדרישות התפקיד של מתמלל תפילות היא כתב יד לא קריא).

המלאך יצא מהמשרד לכיוון השערים החיצוניים קצת עליז יותר. בעצם, לא, כי עליז זה לא משהו שגיליאל היה מתישהו במהלך עשר השנים האחרונות, אבל בהחלט קצת פחות עצבני. עכשיו כשראה שהוא לא היחיד שקיבל הצבה גרועה הוא הרגיש מעט יותר בשלום עם העולם.

לכן כשהוא התייצב בעמדת היציאה לשער המערבי שפתיו החיוורות כמעט התעקלו במשהו שמזכיר חיוך. החיוך נעלם כלעומת שבא כשנעמד במרכז העמדה ונזכר ביום הלא נוח שמחכה לו. לדידו העמדה הייתה נקודת ההתחלה של יום רע. וזה אף שלהרגשתו לקרוא למקום עמדה היה מעט מוגזם הרי לא היה שם כלום, רק חדר פתוח לשמיים בעיצוב ספרטני ואת בוטקת השומר בה ניצב חיזקניאל שלוב ידיים ומנע את כניסתו למתחם של כל מלאך שלא ענד את הסיכה הדרושה.

הוא הסב את פניו לעבר בקתת השומר שנזכר בנוכחותו ופתח את פיו לאחל לו יום טוב, מונע כהרגלו מדרישות הנימוס וחוקי החברה. אך נדמה היה שחיזקניאל לא חלק את השקפותיו בנושא כי המלאך השרירי בחליפת השומר הככה קטע את ברכת השלום במשפט חד "יש לך אישור לצאת."

מדהים כמה ביקורת ארבע מילים יכולות להחזיק, גיליאל חשב במרירות. במשפט הקצר הוא שמע את הלגלוג על צורתו הרפויה והשמנמונת, על הצורך שלו לומר שלום ולעצור במקום להמשיך לעבוד כמו רובוט ועליו באופן כללי כמלאך.

מריר מהתגובה הלא ידידותית גיליאל לא ניסה ליצור קשר שוב ובמקום זאת העדיף להתכונן למעוף. הוא התייצב בדיוק במרכז החדר כשגבו לדלת וחבט בכנפיו כמה חבטות חזקות לניסיון לפני שזינק לאוויר בנפנוף עוצמתי. בקלות של מלאף שנועד לעוף גיליאל התרחק מהחדר באבחות כנף מהירות ונסק למעלה-למעלה עד שהבניין של מתת"ש הפך לרק נקודה מרוחקת בים הביניינים שמתחתיו ועדיין הוא היה מוכן להשבע שהוא מרגיש את עיניו של חיזקניאל קודחות בגבו כשגיחוכו המלגלג של השומר פרוש על שפתיו הדקות.

מעוף לא ארוך הביא אותו אל השער המערבי. שם הוא נחת לצד השער בחן מפתיע שנהרס מעט כשהחול המחוספס שהיווה את בסיס המבנה העצום חרק מתחת לסוליות נעליו, נאנח בעצב גיליאל קיבל את העובדה שהוא נדון לעוד לילה שלם שבו יגרד לו חול בין אצבעות הרגליים. זה תמיד קרה בש"ג המערבי החול האפרפר הזה פשוט חדר לכל מקום, כל סדק וכל קפל התמלאו בגרגירים דקיקים ומעקצצים.

המבנה של השער עצמו התנשא מעליו, מטיל צל ארוך על החול האפרפר. הוא היה בניין מסיבי, גבוה כמו שלושה מלאכים עומדים זה על כתפו של זה ורחב מספיק כדי שיעבור בו לוויתן. אך גודלו היה היחוד היחידי שלו, מלבדו המבנה היה סתם קשת חסרת כל עיטור או סלסול עשויה מעץ סחף בגוון אפור שאם התעקשת להיות רומנטיקן אולי יכולת לקרוא לו כסוף.

גיליאל לא סקר אפילו את סביבתו לפני שהתיישב על סלע כורכר שניצב ליד השער והביט לים. זה לא באמת שינה, אנשים לא הגיעו לאזור כמעט בכלל וגם אם הגיעו, מה טעמו של שער קסום אם הוא נראה לעיניהם? שום כלום, ולכן כמובן, השער המערבי ושומרו הלא מרוצה היו בלתי נראים לעובר האורח הנדיר שחלף על רצועת בחוף העלובה.

הבריזה הקלה שנשבה נשאה את ניחוחו של הים לאפו של גיליאל וגירתה את נחיריו הרגישים, כך שהתעטש בקולניות. הוא הוציא מכיס פנימי בג'קט העבודה שלו מטפחת אף מבד שעליה נרשמה האות הראשונה של שמו ברקמה מסורבלת – הבת של אחותו הכינה לו את המטפחת הזו באחת ממאות הקייטנות שבהן הייתה בחופשות הארוכות שבהן הוריה לא יכלו להתפנות אליה – וקינח את אפו.

המלאך חש עצמו אומלל במיוחד; הרוח גירתה את אפו ואת עינייו והיה גם די קר. בכלל, הוא לא אהב את השעות הארוכות בבדידות מזהרת שציפו לו בעתיד הקרוב – רק הוא והגלים האפורים עם קרבולות הקצף הלבנות. נוף קודר ושקט.

זה באמת היה נוף עגמומי; הים של חודש ינואר קימר גלים קטנים וחסרי שמחה ושיקף שמיים שלא היו טובים בהרבה, אפורים כמו פלדה ישנה ומכוסים בעננים שעוד לא החליטו אם הם עוצרים פה להמטיר גשם או ממשיכים בדרכם למחוזות עליזים יותר.

גיליאל התפלל שהם יחליטו להמשיך, הוא לא רצה להיות גם רטוב נוסף על היותו מצונן ומלא בחול.

בנתיים נראה היה שתפילותיו נענו והעננים לא התעכבו מעל פיסת החול הנטושה אלא המשיכו להם בדרכם למחוזות נעימים יותר. גיליאל עקב אחרי תנועתם בשמיים בעיניו וניסה למצוא בהם חיות ודמויות, הוא לא מצא שום דבר שנראה כמו משהו מלבד ענן וזה ציער אותו למדי.

"קריר," הוא התלונן לעצמו כי לא היה אף אחד אחר להתלונן לו ועטף את גופו בכנפיו הגדולות.

"באמת קצת קר, בגלל זה אמא אמרה לי ללבוש צעיף."

קול ילדותי נשמע משמאלו והקפיץ אותו ממקומו, גורם לו לסוב בחדות ששלחה מדקרת כאב במעלה צווארו. לידו עמדה ילדה קטנה ממש צעירה בערך בת ארבע או חמש (גיליאל לא היה בטוח, הוא אף פעם לא הסתדר עם ילדים.) עם שער קצר ודק שהוצמד לראשה בכובע צמר וורוד, עיניים ענקיות בצבע חום דבש וחיוך מתוק שחסרה בו שן אחת.

וכפי שאמרה, סביב צווארה אכן היה כרוך צעיף – צעיף צמר רחב ועבה שכיסה את כל עמוד הצוואר הדק ואף גלש וכיסה את הכתפיה וחלקן התחתון של פניה. שוליו הארוכים נגררו מעט בחול והשאירו נתיב עקבות שהצביע על המקום שממנו הגיע, דבר שמשום מה נדמה היה חשוב לציון למלאך.

הם הביטו זה על זה בשתיקה לפרק זמן קצר, כמה דקות אולי. גיליאל בהבעה מבולבלת של תדהמה והילדה האנושית הקטנה בחוסר פחד מוזר. היא לא נראתה חוששת כלל מהגוץ השמנמן העל הכנפיים, רק סקרנית. מביטה בו כשראשה מוטה לצד אחד כמו ראשה של ציפור שיר קטנה או גור חתולים, תמימה ובטוחה שלא יפגע בה. משהו במבט הבוטח בעומקי הדבש של העיניים הגדולות פרט על מיתר שהיה חבוי בליבו של גיליאל, חבוי היטב מתחת לשכבות של מציאות אפרורית ורוטינת חיים לא אהובה.

"איפה אמא שלך?" גיליאל שאל את הילדה הקטנה בקול הכי עדין שהצליח ורכן מעט לכיוונה כך שעיניו המימיות פגשו בעיני האיילה שלה. זה הרגיש לו לא טבעי לדבר בנימת קול כזו – הוא לא היה מתורגל בדיבור רך והקול שלו חרק בהתנגדות כמו ציר שמוחה על שימוש אחרי תקופה ארוכה של חוסר תנועה.

הילדה המשיכה להביט בו בשלווה אך לא ענתה על שאלתו. היא לא נראתה מוטרדת מזה שהיא לבד, היא לא נראתה מוטרדת מנוכחותו של המלאך בגיל העמידה שלצידה, היא לא נראתה כאילו משהו יוצא דופן קורה בכלל – זה עורר בגיליאל חוסר שקט.

"היא תחפש אותך," ניסה שנית לפתות את הילדה להגיב אך זו נשארה נאמנה ךשתיקתה ורק הנידה בראשה לאות לא והצביעה באצבע שמנמנה לכיוון הכללי של גבעות הכורכר שתחמו את החוף מצידו הדרומי.

גיליאל צמצם את עיניו וניסה להשקיף אל מעבר לגבעות הנמוכות איפה שהניח שנמצא ביתה של הילה האנושית הקטנה, אבל מעבר לגבעות לא היה כלום. שום דבר שיסמן מקום מגורים אנושי; לא גגות רעפים שיציצו מעל לרכס הכורכר, לא סלילי עשן ערפילאים שעולים בעצלתיים מארובות. אפילו לא בדיל של סימן לחיים אנושייים הציץ מעבר לגבעות הנמוכות.

הוא השיב את מבטו לפניה העגולות של הילדה ומצמץ מעיניו הצורבות מספר דמעות לא קרויות (כאילו הרוח שנשבה עד עכשיו לא הייתה מספיק גרועה אז השמש החליטה לצאת מאחורי ענן בדיוק לתוך העיניים שלו) שזלגו לאיטן במסלול עקלתוני על לחיו.

הילדה חייכה אליו את חיוכה חסר השן והוציאה מכיס מעילה הכחול מטפחת אף מנייר "קח," הושיטה לו את המטפחת המקומטת "אמא אומרת שלא מנומס לקנח את האף בשרוול אז היא נותנת לי טישו להסתובב איתו בכיס תמיד." היא הנידה בראשה בהבעה רצינית ודחפה את הטישו לתוך ידו של גיליאל.

מופתע, גיליאל סגר את ידו סביב מטפחת הנייר וקירב אותה לאפו, היא הדיפה ניחוח קלוש של יסמין סינטטי – כזה שאיתו מבשמים חדרי שרותים – וריח עמום של עץ מעובד.

"אמא שלך צודקת, זה לא מנומס." הוא מלמל בקול צרוד סביב המטפחת שהצמיד לאפו והביט הצידה אל הילדה שעדיין עמדה לצידו, עכשיו היא לא נעצה בו את עיניי האיילה שלה אלא היא נעצה אותן הרחק באופק – בקו ההפרדה הערטילאי שבין המים האפורים לשמיים האפורים.

"את רואה צורות בעננים?" פלט פתאום גיליאל אחרי שדקות ארוכות של שתיקה נמתחו בין השניים, דקות שבהן שניהם הביטו לאופק בו שטו באיטיות עצלה ענני סערה אפורים וכרסתנים כמו ספינות מסע מגושמות במימי נמל סואן.

הילדה שלחה בו מבט קצר, הנהנה, וחזרה להביט ברקיע.

"שם יש דובי שמחבק כרית," היא הצביעה על ענן אפור כהה שלצידו שט ענן בהיר יותר. "ושם יש דרקון, אתה רואה איך הוא שוחה בשמים? זה בגלל שהוא סיני," עכשיו הצביעה על ענן שהרוח משכה לפס ארוך שחצה את מחצית השמים.

"דרקונים סינים מביאים מזל. ואמא אומרת שכשנולדתי זה היה כמו לקבל דרקון סיני קטן משלה אבל היא גם אומרת שאני מזיקה בדיוק כמו דרקון," היא הפנתה אל גיליאל חיוך מלא שיניים קטנות כמו פנינים שבמרכזו חור של שן שנפלה. גיליאל מצא את עצמו, להפתעתו, משיב על חיוכה חסר הדאגות בחיוך משלו – אחד עייף קצת עם קצוות מקומטים מחוסר שימוש אבל עדיין חיוך כנה מכל הלב.

המלאך לא ידע מה להמשיך ולשאול והילדה לא נראה כמחפשת שיחה כך שהשקט חזר לשכון בינהם אחרי שהשיחתם הקצרה על העננים הגיעה לתומה.

בהסכמה ללא מילים שניהם שבו להביט בשמיים, אך עתה חיפש גם גיליאל הוא צורות מוכרות בעננים. זה לא היה קל כמו שציפה, לפעמים הוא חשב שהוא רואה משהו ,כמו לדוגמא; הענן הקטן שצורת המשולש שלו הזכירה מטריה. אבל הוא כל הזמן מצא פגמים; לענן שנראה כמו פיל שותה מים הייתה חסרה אוזן, למטריה לא הייתה ידית והליצן היה ללא כובע משולש. בכלל שום ענן לא נראה בדיוק כמו משהו ניתן לזיהוי, הם רק היו קצת דומים, קצת מזכירים משהו אחר אבל לא בדיוק נראים כמו המשהו האחר.

מאוכזב מחוסר הצלחתו בזיהוי צורות בעננים החזיר המלאך את תשומת ליבו ליצור האנושי הקטן שהצטנף לרגלי הסלע עליו ישב. הילדה נשענה על הסלע לצד כנפו השמאלית, והנוצות הלבנות הארוכות ליטפו את קצה כובעה המגוחך שהרוח החליטה להשתעשע בהם. אפה שם לב גיליאל היה סמוק מהרוח וכך גם לחייה העגולות, ורוד של סומק מקור.

מודאג מעט מכך שאולי הילדה תתקרר אם תשאר ללא הגנה מרוחות השמיים עוד זמן רב, גיליאל קירב אליה את כנפו והרים אותה מעליה וסביבה כך שיצרה מעין אוהל נוצות חי שישמור על חום גופה של האנושית הקטנה.

הילדה לא שמה לב ואולי לא הרגישה צורך להגיב על השינוי בתנוחה כי היא לא פלטה מילה ולא ניתקה את עינייה מהרקיע. אבל זה היה בסדר כי גיליאל קיבל את כל הוכרת התודה שרצה כשרעידות הקור הקטנות שהרטיטו את הגוף הילדותי נרגעו עד שהפסיקו ולחייה חזרו לגוון ורוד בריא יותר.

בצורה איטית וכמעט לא מורגשת הרוח התחילה להתחזק. סבא חורף הגביר את עוצמת נשיפותיו וענני הסופה הכרסתניים החלו דוהרים לקראת הזוג המוזר שישב על החוף – מלאך גוץ בגיל העמידה וילדה אנושית קטנה עם כובע וורוד וצעיף צמר ארוך מדי.

במרוצתם קדימה השחירו העבים את השמיים ובישרו על בואו של הגשם.

"כדאי שתלכי," האיץ גיליאל בחברתו הקטנה למצוא מחסה מפני זעמה של הסופה המתקרבת. הילדה הרימה את מבטה לפניו של גיליאל ואז הפנתה אותו חזרה אל השמיים המשחירים, עיניה הגדולות מתחקות אחרי העננים המשתנים במהירות.

"זה נראה כמו בואש," הילדה האנושית הקטנה הצביעה מצחקקת על ענן סערה שחור וכרסתני ששט לעברם במהירות. גיליאל קימט את מיצחו בריכוז – מצחו נחרש בקמטים עמוקים וגביניו מצתופפים יחדיו ומצלים על עיניו המימיות – וניסה ללא הצלחה לזהות בואש בצורתו המשתנה תדיר של הענן.

בואש הוא לא ראה אך הוא המשיך לחפש אותו בגבולתיו המעורפלים של הענן. בנחישות מוזרה כזו שאין לה שום סיבה ולא תשיג דבר – הוא חיפש בואש בענן ושכח מהתלונות על רטיבת וקור.

אך הסערה לא אוהבת שמתעלמים ממנה ומהר מאוד היא ניצבה מעל לראשם של השניים. הטיפה הראשונה של גשם נחתה על לחיה של הילדה וזלגה לאיטה במורד פניה עד שנספגה בצעיף הגדול. הטיפה הבאה נחתה על קודקודו דליל השערות של גיליאל וזלגה אל עורפו גורמת לו לרעד לא נשלט שהחליקה בקרירות על העור הרגיש של אחורי צווארו.

הטיפות הבאות נחתו על החול סביבם בקולות טפיפה רכים, נשמעים כאילו צבא ננסים קטנים בלתי ניראים רוקע ברגליו הזערוריות סביב האבן, רץ סביב סביב בלי להגיע לשום אויב. תוך שניות מהרגע שליטפו את פניו של המלאך הטיפות הראשונות נפתחו שערי השמיים (אלא המטפוריים לא אלא שעליהם שמרו גיליאל וחבריו) וגשם זילעפות ניטח על הקרקע.

הילדה נרעדה מקור והצטנפה יותר קרוב לסלע אליו ישב גיליאל, מנסה לחמוק מנשיפת הרוח ולהנות מחום גופו של המלאך באותה תנועה. גיליאל נאנח והטיב את כנפו סביב גופה, דואג שהנוצות הלבנות חסמו את הרוח ששרקה סביבם.

"את צריכה לחזור לאמא שלך," הוא רטן בקול צרוד מעט והחניק עיטוש שאיים לטלטל את גופו, מלאכים לא מצתננים וגם לא ממש סובלים מקור אבל הרוח הזאת גירתה את האף שלו בצורה איומה.

נראה שהעולם החליט להסכים עם גיליאל כי בתאומו הזהה של משב הרוח שחטף את סוף המשפט שלו הביא לאוזניי הזוג המשונה את תחילתו של משפט אחר – קריאה מעט היסטרית של אישה צעירה.

"סופי, סופי, איפה את?" הקול המבוהל נישא עם הרוח, הקריאה מסתחררת אל המרומים עם נשיפת הרוח וצונחת לקרקע עם הטיפות.

"זאת אמא שלי," חייכה הילדה אל המלאך והתרוממה על רגליה "אני צריכה ללכת היא נשמעת דואגת." היא המשיכה בקול רציני בזמן שניערה גרגירי חול אפור שנדבקו באחורי מכנסיה ובשולי צעיפה. גיליאל הניד בראשו בהבנה והרים את כנפו כך שלא תסתבך בה בזמן שהיא זוחלת החוצה מהקן החם.

הילדה האנושית הקטנה חמקה בקלילת אל מחוץ לכיס החום שיצרה הכנף ונעמדה לפני המלאך, ידיה הקטנות תחובות בכיסי המעיל ואפה תחוב במעמקי הצמר של הצעיף.

עיני האיילה הגדולות שלה נדדו לרגע בחלל לפני שנעצרו על פניו של גיליאל. "אני הולכת עכשיו," היא הצהירה בשקט ובקולה נשזרה נימה של חוסר רצון "אתה צריך להגיד לי שלום." הציווי בקולה של היצור האנושי הקטן הצחיק את המלאך והוא פלט נבחת צחוק צרודה – כמו מין נביחה חנוקה של כלב זקן.

"להתראות," הוא אמר בצייתנות לגבה המתרחק של הילדה. מצחיק – הוא חשב לעצמו בזמן שכרך את כנפיו סביבו כמו גולם עשוי נוצות והביט בגבה המתרחק של הילדה – היא לא חיכתה לשמוע את השלום. הוא המשיך לעקוב אחרי מעילה הכחול דרך מסך הטיפות, צופה בה בשתיקה כשנאספה בזרועותיה של האישה הצעירה שקראה בשמה. רק שהיה בטוח שהילדה בטוחה במקומה לצד אימה הרשה לעצמו להחזיר את מבטו על הים האפור שגליו שגבהו עם התחזקות הרוח הוסתרו עתה במסך ערפילי של טיפות.

באופק, בין הטיפות והרוח הסתחררו עננים. לראשונה, הוא נתן לצורות לבוא אליו במקום לכפות אליהם להיות דברים שהוא מכיר. כך, וכמו במטה קסמים הצורות באו; חיות משונות שהתהוו והתפרקו בהבזק ברק, מבנים שנבנו ונהרסו לקולו של רעם רחוק וילדה קטנה עם כובע טיפשי וחיוך חסר שן שלימדה אותו שדמיון הוא ההתחלה היחידה שלא צריך להלחם בשביל הזכות להגיע אליה.

התחלה של מה, הוא לא היה כל כך בטוח אבל הוא קיווה שזו תהיה התחלה של בוקר יותר טוב.