התוכנייה
מחירוןשלוש משאלות
מאת: עדי אמגר
אמצע הסתיו, מזג האוויר נהיה קריר מיום ליום ועלים החלו לנשור מהעצים אל הקרקע. לילו הסתכלה על העלים שהחלו לעוף עם הרוח במעגלים קטנים, ועל העננים האפורים שהחלו לכסות את השמיים. היא התחילה לשקוע במחשבות, תוהה לעצמה האם ההתחלה החדשה תהיה דבר טוב. והיא נזכרת ספק בעצב, ספק באכזבה, בשנים הקודמות שבהן הייתה לבד ולא היו לה חברות. בשנים שבהן אף אחד לא החליף איתה מילה בגלל אותו הנידוי. והנה, עכשיו היא עומדת להתחיל את השנה בבית ספר חדש עם תלמידים חדשים.
רעש העלים המרשרשים קטע את כל מחשבותיה, לילו נאנחה וקמה ממקומה שעל הדשא והתחילה להיכנס לבית הספר בחזרה לכיתתה. כשהגיעה לכיתה היא שמה את מרפקיה על החלון והשקיפה על הנוף, למרות שהייתה שם רק לפני רגעים אחדים. כעבור כמה רגעים של שקט, עוד מישהי באה לעמוד לידה ויחד הן השקיפו על התלמידים שבחוץ, על הרוח שנושבת ועל העולם הקריר.
לילו התחילה לחייך, ומצב רוחה השתנה וכבר לא היה עגום. אם הייתה מישהי שעזרה לה ותמכה בה בכל מצב- זאת הייתה לונה. בזכותה היא למדה מהי חברות אמיתית ואיך להתאקלם בבית הספר בשעתיים וחצי השעות הראשונות שבהן הייתה בפעם הראשונה. "רוצה שנשב ביחד בשיעור הבא?" שאלה אותה לונה, לאחר שחיכתה ללילו כדי שתוציא את הדברים ואת המחברת שלה מהתיק. "כן, אין לי בעיה." אמרה לילו, וכשהן מפטפטות ומחליפות חוויות מסוף השבוע, יצאו שתיהן מהכיתה לקראת שיעור ביולוגיה.
לאחר שהשיעור הסתיים, לילו נשמה בהקלה. כל השיעור היא ראתה דברים משונים, דברים שרחוקים מלהיות מציאותיים. מעין אורות מנצנצים שהקשו עלייה להתרכז. "אולי רק דמיינתי," אמרה לעצמה ויצאה אל המסדרון הרועש. לונה הציעה לה מקודם שישבו עם עוד שתי בנות מהכיתה, סול ורייני. לילו הסכימה, וכעת הן ירדו במדרגות בית הספר עד לחצר שמחציתה הייתה מלאה. היו תלמידים ששיחקו במגרש, חלקם רצים וחלקם יושבים סמוך לגדר, על הספסלים. לבסוף הן הלכו אל אותו מקום שלילו זיהתה כאותו מקום שבו היא ישבה בהפסקה הקודמת, מתחת לעץ הגדול ישבו שתי בנות שדיברו ביניהן. לילו חשבה לעצמה שבוודאי אלו הבנות שלונה סיפרה לה עליהן. היא קיוותה שהן יהיו נחמדות.
"היי סול, היי רייני. תכירו את לילו, היא חדשה בכיתה שלנו, היא הגיעה רק לפני כמה ימים." אמרה לונה. שתיהן פנו להסתכל על לילו בחיוכים ידידותיים.
"היי לילו, ברוכה הבאה." אמרה רייני וחייכה אל לילו. בבת אחת, חששותיה עברו, כיוון שרייני וסול קיבלו את פנייה בחיוכים ובנחמדות ועזרו לה להשתלב בחברתן. ואכן, כעבור כמה דקות ארבעת הבנות החלו לפטפט ולדבר ביניהן, כאילו הכירו מאז ומתמיד. ולילו חשבה שכנראה העולם הוא לא מקום רע כמו שהיא חשבה, וששום דבר לא יכול להשתבש, אם היום הזה הלך כל כך טוב.
אבל לא היה לה מושג עד כמה היא טעתה. רק לרגעים ספורים הכל היה טוב. אך אם היה דבר אחד שתסכל אותה מאוד, היו אלה האורות המשונים שהיא עדיין המשיכה לראות בכל מקום שאליו היא הולכת. האורות היו נוצצים מעט, כמעט כמו כוכבים. "הם היו יכולים להיות יפים, אילו היו מפסיקים להסתובב מסביבי ולעשות לי סחרחורת." רטנה לעצמה לילו בליבה לאחר שראתה שוב את האורות בפעם החמישית. היא חשבה לספר על זה לאחת מחברותיה, אך לבסוף ויתרה. כי אפילו לא רצתה לחשוב אילו דברים יאמרו עלייה אם היא תדבר על האורות שרק היא מסוגלת לראות.
הן הלכו לאכול את ארוחת הצהרים שלהן בחוץ, גם כי היה נעים בחוץ ושמש יצאה מתוך העננים, וגם בגלל שלילו לא רצתה לשבת בצפיפות שבקפיטריה. לונה, סול ורייני הסכימו איתה ובאו איתה אל הדשא.
"אז איך הולך לך ביום הראשון כאן?" שאלה סול ולאחר מכן התחילה לאכול את התפוח שהוציאה מן המגש. "הולך לי מעולה", אמרה לילו כשסובבה את המזלג והכניסה עוד פסטה לפיה.
"אנחנו נוכל לעזור לך להשתלב כאן." אמרה רייני כשהן הלכו לפנות את המגשים שלהן ליד הקפיטריה, ולחזור שוב לחצר עם לונה וסול.
"תודה." אמרה לילו והתכוונה לזה באמת, היא שמחה שההתחלה החדשה שלה משתנה, ולטובה. וכשיום הלימודים הראשון שלה הסתיים, שבה לילו הביתה עם חיוך שלא ירד מפניה.
לילו יצאה מהבית והחלה לצעוד יומיים עברו והיא עדיין רואה את האורות, היא הרגישה קצת חנוקה בבית והייתה צריכה קצת אוויר. לאחר כמה דקות של הליכה, בהן הרוח הקרירה העיפה את שערה לאחור, ומבלי לעצור, פנתה לילו אל מקום שאותו אהבה במיוחד.
היו שם כמה עצי פירות וחלקות דשא, שבהן צמחו פרחים בשלל צבעים, מדי פעם עפו פרפרים מצמח לצמח וקולות ציפורים נשמעו. לילו אהבה את הקסם שבמקום הזה ולכן קראה לו "הגן הקסום". לשם היא הייתה הולכת בכל פעם שהייתה עצובה או מדוכאת, המקום נסך בה תחושת ביטחון, היא הרגישה מוגנת משום מה בכל פעם שבאה לכאן. אבל עכשיו, הסיבה לבואה הייתה שונה לגמרי. לילו עצמה את עיניה והרשתה לעצמה להרהר במחשבות, היא עדיין לא התרגלה לכך שפגשה שלוש חברות בבית הספר החדש, שהצליח לה ביומה הראשון כל כך מהר… הרי בבית ספרה הקודם המצב היה הפוך, לא היו לה חברות במשך שלוש שנים וזה מה שגרם לה לא להסתדר שם- היא חשבה שכל הבעיות נמצאות בה, בגלל שהייתה ביישנית ולא יכלה להיפתח אליהם.
"אבל התקופה הזאת כבר עברה", הזכירה לילו בעצמה כמעט בקול, "עכשיו הכל יהיה בסדר, שום דבר לא יכול להשתבש."
היא המשיכה לעצום עיניים ולהקשיב לקול הציפורים שמצייצות מעליה וגרמו לה לחוש שלווה. לפתע, משהו גרם לה לפקוח את עיניה בחשש ולהסתכל קדימה ואחורה. היא שמעה צעדים שהלכו והתקרבו לכיוונה. הדבר הראשון שלילו עשתה הוא להתחבא מאחורי סלע גדול, הדבר השני שנותר לה הוא לחכות כדי לראות מה יקרה. לילו לא יכלה לזוז, ומהבהלה גם לא יכלה להתרומם ולבדוק למי שייכות אותן הצעדים. כשלבסוף אזרה אומץ והרימה את מבטה, הדבר הראשון שראתה הן עיניים ירוקות שהצטלבו בעיניה הכחולות. היא פלטה קריאת בהלה קטנה וחזרה להסתתר מאחורי הסלע. לבסוף היא קמה והלכה אל דרך אחרת, דרך שתוביל אותה לאגם שבגן. אותו האדם שראתה לא בא בעקבותיה, לילו חשה הקלה.
לבסוף הגיעה אל האגם וטבלה את רגליה בפנים. לילו הלכה על קצות האצבעות וידיה פרושות לצדדים, לילו ניסתה לא לאבד את שיווי המשקל, אך לבסוף נכנסה אל המים הקרים תוך כדי שהשמש שולחת את קרניה ומחממת אותה. לילו צללה בתוך המים, עיניה עצומות. רגע לפני שבאה לשחות בחזרה למעלה, נתקלה ידה בצורה מרובעת בלתי מזוהה. היא לא ידעה מה זה, אך הרימה אותה, יצאה מתוך האגם והלכה למקום שהייתה בו לפני כמה רגעים. היא ישבה מתחת לעצים, וגילתה שהצורה הזו היא בעצם תיבה שמעוטרת בעיטורים זהובים, היא לא ידעה מהי התיבה הזאת ומה יש בתוכה. לילו ניסתה לפתוח את התיבה, ניסתה וניסתה, אך לא הצליחה.
"היא לא תיפתח." שמעה קול מאחוריה, אך הייתה משוכנעת שהקול נמצא בדמיונה, ולכן המשיכה במאמציה להמשיך ולפתוח את התיבה. היא שמה לב שמישהו התיישב לצידה ונשען על גזע העץ ואמר, "את לא תוכלי לפתוח את זה לבד." לילו הסתובבה וראתה שזה אותו אדם שפגשה קודם.
הם הסתכלו אחד על השנייה, עד שלילו התגברה על חששותיה ושאלה, "מי אתה?"
כעבור כמה שניות הוא ענה, "אני טאי, ובאתי לספר לך על שלושת המשאלות."
"שלושת המשאלות?" שאלה לילו, כיווצה את גבותיה והביטה בו במבט מבולבל. הם ישבו ולא שמו לב שבקרוב השמש תתחיל לשקוע.
"התיבה הזאת, התיבה שאת מחזיקה… היא תיבת המשאלות." הסביר טאי
"אבל עדיין לא הבנתי מה צריך לעשות בה." התעקשה לילו וידיה שוב מנסות לפתוח את התיבה בלא הצלחה.
"התיבה לא נפתחת בפני כל אחד, למי שקיבל את המשאלות פעם אחת- מקבל מפתח. ורק בעזרתו אפשר לפתוח את התיבה ולהוציא את המשאלות." הסביר לה שוב, הפעם יותר ברור והוציא מפתח קטן מכיסו.
"ואני אוכל לבקש כל מה שארצה? וזה באמת יתגשם?" לילו שאלה בהתפעלות וטאי הינהן. משאלות תמיד נשמעו לה קסומות, אבל היא לא ידעה שהן קיימות גם באמת.
"רגע אחד", הוסיפה לילו, "אתה בטוח בזה? המשאלות האלו הן אמיתיות?"
"ברור שזה אמיתי." טאי השיב ועזר לה לפתוח את התיבה, לאחר שהיא נפתחה יצאו מתוכה אורות כסופים שנפלו בחזרה לתוכה. "וזה קשור לאורות שאני רואה כל יום?" היא שאלה את טאי כשהתבוננו שניהם באור הזוהר.
"אני חושב שכן, כל מי שרואה אורות יקבל בשלב מסויים את התיבה, במקרה שלך- מצאת אותו בעצמך." הוא אמר ושניהם קמו מהמקום שבו ישבו. "ואת תצטרכי לקחת את התיבה אלייך לבית, ולבקש שלוש משאלות כל פעם בזמן אחר." טאי הוסיף והסביר לה כשראה את מבטה המסוקרן.
"אוקיי." היא הסכימה והחלה לחשוב בליבה אילו שלוש משאלות היא תרצה לבקש. לבסוף, כשהגיעו כמעט אל ביתה ועמדו על המדרכה, הוא אמר, "בהצלחה, לילו."
"תודה." אמרה לילו וחייכה, אך כעבור רגע הוסיפה, "אבל איך אתה יודע את השם שלי?"
"כי באתי לעוזר לך במסע." הוא אמר.
"לי? למה דווקא לי?" שאלה לילו בהיסוס, בזמן שטאי חייך אליה בחזרה.
"בקרוב תדעי."
לילו קמה בבוקר למחרת והתחילה לחשוב על מה שקרה אתמול, עד שהמציאות היכתה בה והיא נזכרה בתיבה, שכעת הייתה מונחת על השולחן שלה. היא לא ידעה מה היא רוצה לבקש, היא הירהרה וקצת התלבטה… עד שלפתע לילו שמעה קול בתוך ראשה, קול שמעולם לא שמעה ולא הכירה. הקול הזה רצה להיות אדם שלילו לא רצתה להיות, אדם שרצה להשיג חברים בדרך משאלה ולא בדרך אמיתית, בדרך שיכולה להיות שלילית.
לילו לא רצתה להקשיב לאותו הקול שפקד עלייה לבחור בזה, אך לא הייתה לה ברירה והיא נכנעה. היא לא ידעה אם המשאלה עתידה להתגשם או לא, היא קיוותה שהמשאלה לא תתגשם לעולם והכל יהיה טוב.
לאחר שהתארגנה והכניסה לילקוט את ארוחת הבוקר, נפרדה לילו ממשפחתה ויצאה אל עוד יום לימודים רגיל בבית הספר.
באמצע הדרך התחילו לרדת טיפות שם גשם שנפלו אל תוך ידיה של לילו. מזג האוויר הקריר, הרוחות והעננים שהתכהו גרמו ללילו ללכת בצעדים מהירים יותר בכדי לא להירטב.
לבסוף, כשהגיעה אל הכיתה, שלושת חברותיה הטובות באו וחיבקו אותה. לילו חייכה אליהן ובתוך אותו החיוך הסתתרה לה תקווה קטנה שאולי הקסם לא עבד, וששום דבר לא ישתנה.
***
עד ארוחת הצהרים קרו דברים שהפתיעו את לילו מאוד: אנשים שמעולם לא דיברו איתה רצו להיות בקרבתה, כמעט כל אחד הקיף אותה, כך שבפעם הראשונה- היא הלכה לקפיטריה שמסביבה חברים חדשים.
אבל היא הרגישה מוזר. היה לה חסר בלי לונה, רייני וסול, היא רצתה לחפש אותן אבל לא יכלה.
הייתה לה הרגשה נוראית שמשהו נורא הולך לקרות בקרוב, והיא רצתה למנוע את זה, אך לא ידעה איך. לבסוף, היא הצליחה לחמוק מהם והלכה אל החצר.
הקרקע התייבשה מטיפות הגשם ושוב השמש זרחה, כשלילו הגיעה אל הדשא והעצים- המקום שבדרך כלל היא והחברות שלה יושבות. היא התקרבה אליהן אבל הן לא העיפו לעברה מבט.
לילו התיישבה במרחק קצר מהן וניסתה על מה הן דיברו אך לא הצליחה, היא ראתה שרק לונה וסול נמצאות שם. "אבל איפה רייני?" שאלה לילו את עצמה בליבה, ותחושת הבהלה שאחזה בה, התגברה כששמעה על מה סול ולונה מדברות.
"אבל אני לא מאמינה לשמועות האלו, רק הבוקר היא הייתה איתנו." היא שמעה את סול אומרת ללונה, ולונה אמרה, "אבל בטוח קרה לה משהו, עד עכשיו חיפשנו אותה ולא מצאנו."
בהתחלה לילו חשבה שהן דיברו עלייה, עד ששמעה את שמה של רייני בשיחה. היא התיישבה על הקרקע והדמעות החלו להציף את עיניה. יכול להיות שרייני נעלמה, או גרוע מכל- מתה באשמת המשאלה שלה?
כאן, באותו המסע שביער, היא הרשתה לעצמה להתפרק ולדמעותיה לפרוץ. היא לא האמינה שזה קרה, הרי היא הכירה את רייני בסך הכל כמה ימים, וכעת הרגישה שלא יצא להן להכיר עוד יותר וחשה תחושת פספוס.
לילו רצתה שמישהו יבוא ויגיד שזה לא אמיתי, שזה רק חלום והכל בסדר- אבל ידעה שזה לא הולך לקרות. לילו רצתה שוב לבקש עזרה מטאי, למרות שלא ידעה היכן למצוא אותו. היא זכרה שכבר ראתה אותו פעם, רק לא זכרה איפה. מוזר שהוא מכיר אותה אבל היא לא מכירה אותו.
"כנראה שבאמת ראינו אחד את השנייה מתי שהוא." חשבה לעצמה לילו והמשיכה לשבת שם, ראשה טמון בין כפות ידיה ושוקעת ברגשות שצפים מולה.
היא לא ידעה כמה זמן ישבה שם, עד שהרגישה יד שנוגעת בכתפה. לאט לאט לילו הרימה את ראשה וראתה את טאי שישב לידה והסתכל עלייה.
"מה קרה?" הוא שאל אותה במבט מודאג והיא התגברה על ההיסוס, והתחילה לספר לו שהיא חושבת שבעקבות אותה המשאלה קרה משהו לרייני, אחת החברות שלה, שיכול להיות שקרה לה משהו. היא סיפרה לו גם על הקול שהיה בראשה שביקשה את המשאלה וגרם לה לבקש משהו שמעולם לא רצתה להיות.
לבסוף טאי אמר, "בכל משאלה יש דבר חיובי ודבר שלילי שקורים בגללה, תלוי מה את מבקשת."
"אני לא רוצה את המשאלות האלו, אם הן עושות לי כל כך רע," מחתה לילו וניגבה את עיניה מהדמעות, "אני בסך הכל רוצה לחיות חיים רגילים."
"אבל אי אפשר לא לרצות אותן יותר, ברגע שפתחת את התיבה את חייבת להשתמש בכל המשאלות." טאי הסביר ללילו והיא הרגישה חוסר אונים.
"איך אני אדע מה צריך לעשות? אני בעצמי לא הצלחתי לבקש אפילו משאלה אחת מבלי שדבר טוב יקרה." אמרה לילו בתבוסה.
"אני אוכל לעזור לך. נחשוב ביחד על רעיונות." ענה טאי, ולילו קיוותה שזה יצליח.
"לא כדאי לחזור בזמן, נכון?" שאלה לילו, וטאי הניד את ראשו לשלילה.
"אמרת שהחברות שלך לא ראו אותך כשהיית קרובה אליהן? ושרק את היית מסוגלת לראות אותן?" טאי שאל אחרי כמה דקות שלא הצליחו למצוא רעיון.
"כן." אמרה לילו ופתאום חשבה על משהו שעתיד להצליח, והוסיפה, "אולי המשאלה השנייה תהיה שהחברות שלי יצליחו לראות אותי הפעם?"
"ואז יכול להיות שמשהו יסתדר," השלים טאי את דבריה.
"זה רעיון טוב, אולי הכל יתחיל להסתדר במשאלה הזאת." אמרה לילו. היא כבר לא הייתה מודאגת, והחיוך שלה האיר את פנייה. גם טאי חייך אליה והיא קיוותה שהרעיון יצליח.
***
למחרת לילו קמה אל יום חמים יחסית לאמצע הסתיו. היא נזכרה ברגעים שבהן פתחה את התיבה אתמול בערב וביקשה את המשאלה שלה. גם הפעם הקול בראשה רצה להגיד דברים אחרים שחזרו על עצמם שוב ושוב, ולילו לא הצליחה להיזכר האם היא הצליחה להשתלט על אותו הקול, או ששוב הקול גבר עלייה.
היא ירדה במדרגות, אל המטבח כדי להכין לעצמה אוכל לבית הספר, והתיישבה בשולחן.
"אז איך בלימודים?" שאלה אמה, ולילו אמרה שטוב לה בבית הספר והוסיפה שגם יש לה כמה חברות טובות. לאחר שדיברה עם משפחתה, לילו שמה את את הילקוט על כתפייה ונופפה להם מהחלון. רק לאחר מכן הלכה לבית הספר מלאה ספקות וחששות, וקיוותה שבאמת הכל יסתדר.
כשהגיעה, לילו עלתה לקומה הראשונה ולבסוף נכנסה לכיתה ותלתה את הילקוט על הכיסא. היא הסתובבה לאחור כששמעה קולות מוכרים שקוראים לה, והייתה כל כך שמחה לראות את החברות שלה מדברות איתה שוב, ושתיקנה את המשאלה השלילית.
לילו חזרה לביתה לאחר יום לימודים ארוך, לאחר שהכינה את שיעורי הבית היא חשבה לעצמה שנשאר רק עניין אחד לא פתור- רייני. אף אחד לא ידע מה קרה לה והיכן היא נמצאת, אפילו החברות שלה סירבו לדבר על אותו המקרה.
היא רצתה ללכת שוב ליער, רק שם יכלה לחשוב בהיגיון.
"אמא, אני הולכת ליער." הודיעה לילו ממש לפני שיצאה. אמה הבינה שאולי רצתה קצת פרטיות או לחשוב על משהו מסויים, ואמרה ללילו שאין בעיה והיא יכולה ללכת.
לילו פסעה על הקרקע שהייתה מלאה בעלים וראתה שהפעם טאי היה שם ראשון והוא נראה מהורהר, קצת שקוע במחשבות. לילו לא רצתה להפריע לו ולכן התיישבה לידו מבלי לומר מילה. לאחר כמה דקות, טאי שם לב שהיא יושבת שם ושאל אותה אם הכל הסתדר בסוף.
"נראה לי שכן, או שלא. אני לא יודעת." אמרה לילו והוסיפה, "הכל היה בסדר, כאילו הכל יסתדר… אבל אף אחד לא דיבר על רייני ולא ידע איפה היא. אפילו החברות שלי לא דיברו עליה."
טאי חשב רגע ושאל, "אולי באמת אף אחד לא יודע מה קרה לה?"
"יכול להיות, אין לי מושג." ענתה לילו ולא ידעה אם זה הזמן הנכון להשתמש במשאלה השלישית, היא לא הייתה מוכנה שיקרה עוד משהו רע לאנשים שקרובים אליה, והעציבה אותה המחשבה שאולי בגללה כל הדברים האלו קורים.
"בכלל לא הייתי זאת שצריכה לקבל את המשאלות, בכלל לא מגיע לי לקבל אותן." לילו אמרה במירמור , וטאי היה מופתע מדבריה ולא הבין למה היא מתכוונת. "למה לא?" הוא שאל בעדינות.
"המשאלות האלו לא נועדו לי אם אני אפילו לא יודעת איך להשתמש בהם נכון. המשאלות האלו לא נועדו לי אם קורה משהו לאנשים שקרובים אלי, בלי אפשרות לתקן את המצב." לילו ענתה, רוח קרה החלה לנשוב כרמז לכך שעוד מעט יחשיך. היה לה קר כיוון שהייתה בלי מעיל ולא הפסיקה לחשוב שהכל באשמתה.
"זה לא באשמתך, זה קרה כמעט לכל אחד שקיבל את המשאלות." הוא אמר, אך עדיין לא האמינה לדבריו.
"כן. זה כן באשמתי." אמרה לילו, "בסך הכל רציתי שאנשים שקרובים אלי לא ייפגעו." היא החלה לרעוד ספק מהרוח החזקה ומהקור, ספק מעצב. היא לא רצתה להישבר בגלל זה, היא רצתה להתמודד עם זה, אבל הרגישה שהיא נשברת ושכל המחסומים שהציבה לעצמה, מתפרקים.
לילו הניחה את ראשה על ברכיה, נכנעה לדמעות שפרצו מבעד לעיניה ונכנעה גם למבול הרגשות, בזמן שמחשבות החלו להציף את מוחה ולבלבל אותה.
ובתוך כל זאת, בתוך סבך הרגשות שהתאמצה להדחיק ולא הצליחה, פתאום היא הרגישה בזרועותיו של טאי שעוטפות אותה לחיבוק. בתוך אותו חיבוק היא הרגישה מוגנת, היא הרגישה שהצליחה למצוא נחמה, שהכל יהיה אפשרי אם רק תאמין בזה. אבל היא לא הייתה בטוחה שזה הולך לקרות.
"את יכולה לבקש שהכל יחזור לקדמותו." הוא אמר והביט בעיניה הכחולות שהסתכלו עליו בהפתעה.
כעבור רגע ענתה לילו בפקפוק, "אבל באמת הכל יחזור להיות כמו קודם? ורייני תחזור לחיים?"
"חלק מהדברים יחזרו להיות רגילים, וחלקם לא." טאי אמר, ולילו הסתכלה עליו בחשש ולא הבינה למה הוא מתכוון.
"יהיה בסדר." הוא אמר כשראה את מבטה המבולבל, "הכל יחזור לקדמותו."
ושניהם חייכו אחד אל השנייה, נשענו על גזע העץ והביטו בכוכבים הקטנים שהחלו להאיר את השמיים הכהים.
באותו לילה, רגע לפני שלילו הלכה לישון, היא החליטה לבקש את המשאלה ברגע זה ולא לחכות לבוקר. היא שזהו הדבר הנכון. היא הוציאה את התיבה מהמגירה שלה, והתיישבה על המיטה, כשהתיבה בחיקה.
לילו פתחה את התיבה, וכשהאורות הזוהרים יצאו מתוכו- היא ביקשה שהכל יחזור לקדמותו ושרייני תחזור לחיים. לילו כבר לא שמעה את הקול שבראשה, זאת הייתה הקלה גדולה בשבילה. וכעת החלה להבין שכנראה אותו הקול ניסה להשתלט עליה כיוון, שביקשה משאלות לא נכונות, ואילו עכשיו היא ביקשה שהכל יהיה כרגיל- וכנראה שאותו הקול נהפך ליותר קטן, עד שנעלם.
"סימן שביקשתי את המשאלה הנכונה." אמרה לילו והייתה מרוצה. היא כבר לא יכלה לחכות למחר.
***
"רגע לילו, לאן את ממהרת?" שאלו הוריה, כשראו אותה מתארגנת במהירות ויורדת מחדרה כדי להביא את הילקוט.
"לבית הספר." ענתה לילו וכבר רצתה ללכת.
"בחיים היא לא התלהבה ככה מיום לימודים." היא שמעה את אמה אומרת לאביה בהפתעה, וחייכה. היא ידעה שמשהו טוב הולך לקרות.
לבסוף, כשהגיעה אל השער שבכניסת בית הספר, ראתה את לונה, סול ורייני יושבות ומדברות. היא הרגישה מאושרת שהכל חזר לקדמותו. ובלי לשים לב- רצה אליהן, קפצה על רייני בחיבוק ואמרה, "כמה טוב לראות אותך!"
רייני הייתה קצת מבולבלת וענתה, "אבל ראית אותי רק אתמול."
"בכל זאת טוב לראות אותך." אמרה לה לילו.
"ומה איתנו?" שאלה סול ולונה התבדחה והוסיפה, "אותנו לא טוב לראות?"
"בטח שגם אתכן כן!" אמרה לילו בהתלהבות וחיבקה גם אותן.
"בטוח קרה לך משהו שבגללו את מאושרת הבוקר." אמרה לונה וחייכה אליה.
"לא ממש… בסך הכל היה לי בוקר מוצלח." השיבה לילו וחייכה אל כולן. ותוך כדי שהצלצול מתנגן, ארבעת הבנות עלו במדרגות ודיברו.
"נתראה מחר." אמרה לילו כשהיא, רייני, לונה וסול יצאו משער בית הספר כשיום הלימודים הסתיים.
"ביי לילו!" אמרו שלושתן ביחד והן נפרדו לשלום.
הפעם לילו רצתה לחזור ברגל ולא באוטובוס, היא הרגישה משוחררת בעקבות המסע שנגמר. לילו החליטה ללכת אל היער לפני שתשוב לביתה. עצי הברוש זזו מדי פעם מהרוח, והשמיים היו חיוורים.
כשנכנסה אל היער, קולות הציפורים גרמו לה לחוש שלווה. היא רצתה למצוא את טאי ולספר לו שהיום שלה הסתדר, וכמובן להודות לו על כל העזרה. כשחשבה על זה, היא רצתה לשאול אותו את השאלה שסקרנה אותה עד עכשיו- למה הוא רצה לעזור לה.
הייתה לה הרגשה שהוא יהיה שם. ואכן, הוא ישב על הסלע וחייך לכיוונה.
"אתה נמצא כאן כל הזמן, כמוני, בגלל שגם אתה אוהב את המקום הזה?" היא שאלה והתיישבה לצידו.
"גם." טאי ענה והצביע אל בית שהיה מחוץ ליער, די קרוב למקום שהם נמצאים.
לילו החלה להבין, "הבית שלך קרוב לכאן?" היא שאלה וטאי הינהן, והוסיף שגם הוא נמצא כאן הרבה.
"גם אני." היא אמרה והוסיפה, "אני אוהבת את הקסם שבמקום הזה."
וטאי אמר, "גם אני. המקום הזה באמת קסום."
לילו הרימה פרח קטן שנשר לאדמה ואמרה, "יש לי שאלה שסקרנה אותי עד עכשיו, שאני רוצה לשאול אותך."
"איזו?" טאי שאל. הייתה לו הרגשה שהוא יודע מה בדיוק היא רוצה לשאול.
למה עזרת לי עד עכשיו?"
טאי חשב רגע והתחיל לספר כשמתי שהיה עוזר למי שקיבל את תיבת המשאלות, תמיד בסוף המסעות, אותם הילדים או הילדות לא היו חוזרים יותר אל היער הזה, כאילו שכחו מקיומו. הוא הוסיף שרצה לעזור לה במיוחד, ובאמת עזר לה.
"אבל למה?" לילו עדיין לא הבינה, וטאי ניסה להסביר לה יותר לאט.
"כי ידעתי מה עברת ומה שקרה לך, ולא היה מגיע לך לעבור את כל זה. בכלל."
לפתע לילו החלה להבין, "אתה היית בבית הספר הקודם שלי."
"בדיוק. וכשקיבלת את המשאלות וקרו לך את אותם הדברים… לא רציתי שתעברי את הכל לבד, רציתי לעזור לך כדי שיקרה משהו שבזכותו תהיי מאושרת."
היא הבינה שהוא יותר אכפתי מכפי שהיא חשבה, הוא עזר לה כל הזמן הזה, כי הוא רצה שתהיה מאושרת… מה שאומר שהוא בעצם רצה בטובתה, גם היא הרגישה שאכפת לה ממנו כמו שאכפת לו ממנה.
לילו לא ידעה מה להגיד, היא מעולם לא האמינה שמישהו עד כדי כך ירצה לעזור לה, כמו שהוא עזר לה בכל הזמן הזה.
לילו הרגישה שהיא התחילה מחדש את התקופות בחייה: מה שהיא עברה בבית הספר הקודם לבד והחברות הטובות שהכירה עכשיו, מה שקרה לפני המשאלות ואחריהם. היא לא ידעה איך להודות לו על כל מה שעשה בשבילה, הרי הוא עשה בשבילה כל כך הרבה, והיא כל כך מעט.
"אין לי מילים להודות לך. עזרת לי כמו שאף אחד לא עזר לי מעולם. תודה על הכל, תודה על כל מה שעשית בשבילי." אמרה לו.
ולילו וטאי החזיקו ידיים ופסעו בשביל, מסתכלים על הקסם שביער, ומרגישים שההתחלה הקשה גרמה לסוף טוב.