12 שניות לגן עדן

מאת: זהרה עוגן

התחלות, לכולנו הן קשות. אבל אם שמך הוא אלינור אוונס, ההתחלה קשה הרבה יותר. תדמיינו לכם יום בו אתם מתעוררים בבוקר ויודעים שבעולם אחר מחכה לכם מלחמה שיכולה להרוג אתכם, ובבית הספר, אתם צריכים להתכונן לילדים חדשים שינעצו בכם מבטים, רק בגלל צבע השיער, או העיניים.

אלינור פקחה את עיניה. עבר עליה לילה מתיש שבו נלחמה ונדרשה לעשות דברים שאף ילדה בת חמש עשרה לא צריכה לעשות, להרוג. היא לא ספרה כמה יצורים הרגה, אך היא ידעה שהרגה הרבה. היא התרוממה באיטיות ממיטתה וראשה הסתחרר. היא הוציאה בגדים מהארון, בגדים שיכלה להילחם בהם. היא נעמדה מול המראה וסירקה את שיערה הסגול, הארוך. מקס קפץ עליה. מקס היה הכלבלב של משפחת אוונס, כלבלב שחור וקטן. את אלינור הוא אהב יותר מאת שון, או מ-ליסה. "היי מקס" היא אמרה וליטפה את ראשו בעליצות. דלת חדרה נפתחה ואימה עמדה בכניסה. היא לא ידעה מה עובר עליה בלילות, היא רק ידעה שהיו לה נדודי שינה. "עוד מעט תרדי למטה?" שאלה. אלינור הנהנה "בסדר". היא יצאה כעבור דקות אחדות, גוררת את תיקה אחריה כשמקס נושך את הרצועות. כאשר ירדה לקומת הקרקע חיכתה לה כוס חלב על השיש. היא שתתה בזריזות והכניסה את הכסף לארוחת הצהריים. היא פתחה את הדלת ונשמה את האוויר הצח של ספטמבר.

בית ספר חדש, ילדים חדשים, ועוד מבטים ננעצים היא אמרה לעצמה ונשמה עמוק. רחוב עבר, ועוד אחד, היא ספרה צעדים, מכוניות וזימזמה לעצמה שירים. לבסוף היא הגיעה לבית סיפרה החדש, "חטיבת הביינים מנצ'סטר". השער היה פתוח וילדים רצו והשתוללו בכל עבר. אלינור הרכינה את ראשה. אף על פי שהייתה רגילה אליהן וההתמודדות איתן היתה שיגרת היום יום שלה – היא עדיין חששה מהתגובות.

בכיתתה היו כ-30 ילדים, וכולם רגילים, שום דבר שונה ומיוחד. היא התיישבה בקצה הכיתה, ומיד שמו לב אליה והתחילו להתלחשש. "שלום" אמרה אלייה ילדה חייכנית "שמי אריאנה, מישהו יושב פה?" היא שאלה. אלינור הנידה ראשה לשלילה. היא התיישבה לידה, כולה נרגשת. "השיער שלך מגניב, צבעת?" היא שאלה וניסתה ניסיון נואש לפתח שיחה "לא צבעתי, זה טבעי" אלינור אמרה בשקט. היה אפשר לראות שאריאנה הטילה בכך ספק. ילדה התקרבה לשולחנה של אלינור, מיד היה אפשר לראות שזו אחת מהמקובלות. ילדה עם שיער בלונדיני ואיפור כבד, ובנוסף גם בגדים מפוארים. "את אולי חושבת שזה מגניב, השיער הסגול" היא פתחה ואמרה "אבל בינינו, זה לא" היא לחשה וחייכה כאילו כלום לא קרה. אלינור רצתה להתפרץ עליה ולצעוק, לפגוע בה, אך ידעה שלא תעשה זאת. המורה נכנסה לכיתה ומיד דרשה שקט. הילדים התיישבו ונרגעו. "בוקר טוב תלמידים" המורה פתחה ואמרה. כל התלמידים קמו ובירכו אותה בברכת בוקר טוב. "אתם רשאים לשבת, אני אקריא בזריזות שמות" היא אמרה וחייכה אל הכיתה. "אלינור אמירלדה אוונס" היא הקריאה את השם. אלינור לא האמינה שהמורה אמרה את שמה המלא אך בכל זאת הרימה ידה. "תרצי להציג את עצמך?" היא שאלה וכל הראשים הסתובבו אליה. חלק מהתלמידים אף קמו ממקומם כדי להיטיב לראותה. המבטים התמקדו בשיערה ובעיניה היחודיות. היא הנידה בראשה לשלילה. "אנא שבו" סימנה להם המורה וכולם התיישבו. היא רצתה לבכות על חברתה, שמתה באותו הלילה, אך כל העיניים היו מופנות אליה. היא לא רצתה להביך את עצמה עוד יותר.

אלינור הרימה ידה וביקשה רשות לצאת מהכיתה. היא רצה במסדרונות בית הספר, מנסה לברוח, כמו עכבר הנס מחתול. לפתע נפלה על רצפת בית הספר ומולה נעמד ביריון מגודל וחבורה מאחוריו, הם מיד התחילו לצחוק על שיערה. "אתם יודעים מה השיער שלה מזכיר לי? את המוצץ של אחותי התינוקת" הוא אמר וחבריו צחקו, הבדיחה לא הייתה מצחיקה, אך היה אפשר לראות שהם עושים זאת מתוך פחד. אלינור התרוממה ורצה מהר ככל שיכלה, צחוקם של הביריונים נשמע, חזק כמו פצצה שפגעה בקרקע. שער בית הספר היה פתוח, היא רצה החוצה, מתרחקת יותר ויותר. דמעותיה החלו לזרום ולא חדלו מלהרטיב את לחייה. הרוח הצליפה בה כמו שוט. רגליה נשרטו ונדקרו מהעשבים ומהקוצים שהיו בדרך אך היא המשיכה בדרכה. לבסוף הגיעה אל חוף הים והתיישבה על סלע. היא כיסתה פנייה בידיה והתייפחה, על הגורל שניתן לה, על חברתה הטובה שכבר איננה, ועל כל חייה. התחלות תמיד קשות היא חשבה לעצמה, אך ידעה שבשבילה זה תמיד יהיה יותר קשה, תמיד יהיו ביריונים ואנשים שלא יאהבו אותך, ושיעשו ממך צחוק. ככה אביה אמר לה, כאשר עוד היה בחיים. מאז מות אביה היא נישארה לבד, אמה הייתה נוהגת להתבודד ולשהות בחדר שעות ארוכות, ואחיה ואחותה היו נוהגים להסתגר גם הם בחדריהם, או לבלות עם חבריהם. היא בישלה את ארוחות הערב, וניקתה את הבית, אחרי אמה עדיין עקבו רופאים, על אף שמצבה השתפר. כאשר הייתה אלינור הולכת לבית הספר, היא ידעה שאימה יושבת על קצה המיטה, מחבקת את תמונתו של אביה, ובוכה. היא המשיכה לבהות בגלים הנשברים על החוף, מבט ריק בעיניה והדמעות זולגות חרישית על פניה.

אלינור התרוממה באיטיות מהסלע ונשמה עמוקות, יודעת שבעוד דקות אחדות תחזור לבית הספר. היא התהלכה באיטיות בשבילים המובילים לחטיבה, ועם כל צעד הרגישה איך נשימותיה מתקצרות ונהיות כבדות והיא מתקשה לנשום. עשר שניות לגן-עדן היא שמעה קול בתוך ראשה, היא לא הבינה את משמעות המשפט, אך היא ידעה ששמעה זאת קודם, לפני מות אביה. אלינור התחילה לרוץ, והקול בראשה ספר 10… 9... 8… היא הגבירה את קצב תנועותיה, שום דבר לא שינה לה, לא קוצים, לא שיחים ולא מבטים של עברי אורח. היא ידעה שמשהו קורה בבית הספר, היא ידעה שזה היה קשור בה, ובמלחמה.

בבית הספר שררה מהומה. כפי שחזתה, אויביה היו שם, מחפשים אחריה, במטרה להרוג אותה.

ילדים רצו לכל עבר, התחבאו מתחת לשולחנות וצרחו כאשר האש מפיהם של הדרקונים תופסת ובולעת את כל מה שבדרכה. לפתע קלטה כי ניוט עומד לצידה. ניוט היה אלף חרש, אשר הציל את אלינור במלחמה כאשר היו בני עשר. הוא חייך אליה את חיוכו המוכר ושניהם הנהנו, הם הולכים להילחם.

היא שמה לב למשהו מוזר. במרכז הקרב, באמצע שפיכות הדמים, עמדה מורתה החדשה. אך משהו בה היה שונה. עיניה קיבלו גוון אדמדם, וחיוכה בהק מלובן. זה יהיה קשה הוא סימן לה אני יודעת אלינור ענתה לו והם הסתערו, התחמקו מפיגיונות וממטחי אש, נלחמו באלפים מצד האויב, ועשו את מיטבם להרוג את חיליהם של האויבים. הם תמיד היו ביחד, מאז ילדותם, ניוט תמיד עזר לה להתגבר על כל מכשול ועל כל ביריון. כל אחד קרא את מחשבותיו של האחר וכך ידעו מה הצעד הבא שתיכננו. הם תקפו. אין לכם סיכוי אמר הקול בתוך ראשה, אך אלינור התעלמה ממנו. היא המשיכה לרוץ ובין רגע הבינה שעשתה טעות מפני שהקול שהטריד אותה דיבר שוב- עשר שניות לחבר שלך. 10…. 9…. אלינור ניסתה להתעלם, ולהמשיך להילחם, אך הספירה הגיעה לסיומה… 1… 0… ניוט צנח על הרצפה.

אלינור החזיקה את ניוט בידיה, גופה רעד, ודמעותיה נטו להתפרץ. מולה עמדו כל מי שאי פעם נטש אותה, עזב אותה. אביה עמד שם, וחברתה הטובה, ומבוייש, עמד ניוט כאשר היא עדיין מחזיקה את גופתו. "אני מצטער" אמר אביה והיא הרימה את מבטה. היא לפתה את ראשה בידיה ולחשה "לא, זה לא אמיתי". "אלינור, תלחמי בשבילי" אמרה חברתה, אך לאלינור לא הייתה התעוזה להביט לה בעיניים. אלינור התייפחה כאשר רוחו של ניוט עוטפת אותה בחיבוק. "זה הכל באשמתי" היא לחשה לניוט, על אף שלא יכל לשמוע אותה. היא התרוממה, מסביב כולם שקטו, התלמידים הפסיקו לצרוח הדרקונים הפסיקו להרוס, ורק המורה עמדה, וחייכה.

אלינור לא יכלה יותר, היא התפרצה עליה וצעקה בכל כוחה "זאת את! זאת תמיד את! כל כישלון, כל מפלה, כל מוות, זאת תמיד את!" היא הסתערה עם הפיגיון בידיה, אך המורה הרימה את ידה הימנית ואלינור קפאה כאשר ידה באוויר ופיה פעור. היא הביטה במורתה, מפוחדת ורק רוצה ידיים חמימות שיעטפו אותה. המורה נעלמה כהרף עין, וגם האלפים, הפיות וכל דבר קסום נעלם גם הוא. חוץ מהבאלגן.

ילדים יצאו בחשש, ממחבואיהם, מפחדים. היא עמדה שם, כתפיה שמוטות וראשה כפוף ודמעות מרצדות בעיניה. היא רצתה לברוח, להתחבא במקום שאיש לא ימצא אותה, אולם רגליה סירבו לזוז. הן היו כמו עצים באדמה, תקועות, קפואות. ילדים ומורים התקרבו אליה, הם פחדו ממנה, אף אחד לא חשב שילדה מסוגלת להילחם כך. אלינור צנחה על הרצפה בחבטה, ונתנה לדמעות לפרוץ, כמו סכרים, כמו צונאמי הבא לשטוף ולהרוג כל יצור חיי. אלינור הרגישה איך גופה נשרף ומתכלה מפנים, היא הזדקקה לתמיכה, תמיכה שלא הייתה שם. גופה נחלש וצנח אל הרצפה. ראשה פגע בקרקע. מישהו הרים את ראשה מהאדמה ודיבר אליה בלחש. "לא אלינור, אלינור אוונס את לא עוזבת אותי" אך היא הרפתה, כמעט. היא סגרה את עינייה ודמעה נחתה על לחייה, ועוד אחת, ועוד וזה נהפך למבול של דמעות על לחייה. מישהו תמך בה וחיבק אותה, היא לא ידעה מי זה, אך ידעה שאותו לא תעזוב ולכן היא נתנה לידיה את הכוח לעטוף גם אותו והניחה לעצמה להתפרק בזרועותיו. "זה בסדר אלינור, הכל יהיה בסדר" הוא דיבר אליה ברוך, כמו שאף אחד לא דיבר אליה. "זה לא יהיה בסדר" היא אמרה בין משיכות אף, "אולי זה לא, אבל זה המצב וזה בלתי אפשרי לשנות אותו." אלינור המשיכה להתייפח בתוך הידיים שעטפו אותה, הידיים שאפילו לא ידעה של מי הם היו.

אלינור שכבה במיטתה, יום וליל, בוהה בתיקרה. חדרה היה מלא בפרחים שתלמידים, מורים ועוד אנשים שלא הכירה שלחו לה, מישהו נקש על הדלת, "כן?" היא לחשה אליו והוא נכנס. היא לא הסתכלה אליו, ולא היה נראה שאכפת לו. הוא התיישב בקצה מיטתה, הוא לא דיבר, רק ישב שם וחיכה, חיכה שאלינור תדבר. היא התרוממה מעט וראתה את מי שישב לידה, נער כבן שש עשרה, רגיל לחלוטין, עם שיער חום, ועיניים חומות. כאשר הוא הסתכל עליה, היא ידעה שזה הוא, בעל הידיים התומכות המחבקות.

הם ישבו שעונים אחד לצד השני, אלינור נזכרה בתחושה הזאת, שהוא חיבק אותה, ולחש לה, לא לעזוב אותו, היא ניזכרה וחייכה. היא הרימה מבטה ולחשה אליו "אני לא אעזוב אותך", הוא חייך אליה וקירב אותה אליו עוד יותר. הוא ליטף את לחייה ודיבר אליה "העיניים שלך יפיפיות" לחייה האדימו, מעולם לא החמיאו לה על עיניה, השונות זו מזו כמו מים ושמן. הוא נישק אותה על שפתיה וגופה נמלא עושר שדיגדג את אצבעותיה וגרם לה לצחקק. היא שמה את ידיה על כתפיו והוא משך אותה לנשיקה, נשיקה ארוכה וחמימה. שפתיו היו רכות כמו ענני צמר גפן מתוק, הלחץ נמוג מגופה וראשה התרוקן ממחשבות. הוא ניתק את שפתיו משפתיה ואלינור כבר התגעגעה לתחושה של שפתיו הנוגעות בשלה. לרגע נעלמו כל הבעיות.

אך מיד, בין רגע הן שבו. ליסה התפרצה לחדר. "אלינור, בואי מהר" היא אמרה ומשכה את ידה. הן נכנסו לחדרה של אמה. אמה ישבה והכתה באגרופיה על הרצפה, דמעות זולגות מעינייה והיא צועקת משפט יחיד: " לא המשפט הזה, לא שוב!" אלינור ידעה לאיזה משפט היא מתכוונת, למשפט שרדף גם אותה – "עשר שניות לגן עדן". היא התקרבה אל אימה וכרכה ידיה סביב כתפיה. "זה בסדר אמא, הכל יהיה בסדר" היא הקימה אותה מהרצפה ועזרה לה להגיע למיטה. היא המשיכה להתייפח ולזרוק אגרופים באוויר, רגלייה רעדו וגופה נטה להתמוטט. אמה התמוטטה על המיטה, אלינור נשארה לצידה, מלטפת את בירכה ולוחשת "הכל יהיה בסדר".

ליסה התקשרה לרופאה של אמה. על אף השעה המאוחרת היא הגיעה כעבור דקות אחדות, הפעמון נשמע. "תאו, אתה יכול לפתוח?" שאלה ליסה, והוא הנהן. תאו היה הנער בעל הידים המחבקות. אלינור נכנסה לחדרה, היא לא רצתה לדעת מה קרה או מה יקרה לאמה.

היא לבשה את בגדי הקרב שלה, ולקחה את השיריון והקסדה. על אף שלא רצתה, אחרי מה שקרה לאמה, זו היתה חובתה. הפיגיון היה בידה, מוכן לתקוף ולהסתער על כל אויב. היא התרכזה, ודימיינה לעצמה את שדה הקרב, את מרלינד. לפני כל כך הרבה זמן, הייתה אלינור יכולה לבוא ולשחק, להשתובב אך המצב השתנה, יש למרלינד אויבים, אויבים רבים שצריך לנצח ולמנוע מהם לכבוש שטחים. כאשר הייתה מרלינד שלמה, היא היתה הממלכה הגדולה ביותר משלוש הממלכות, אך שליטי הממלכות האחרות ניצלו את היותה שוחרת שלום ופרצו במלחמה ממושכת. הם גזלו את שטחיה ושלחו לטבח אנשים.

היא דימיינה כל פרט ופרט במרלינד, כל עץ, כל שיח, כל בית. ביתה התחיל להעלם ולהתחלף בעצים, בדשא. הוא נהפך לשדה הקרב. "לקח לך זמן להגיע" אמרה לה מפקדת הצבא. "סליחה, בעיות משפחתיות" היא הנהנה. "תקחי את היחידה שלך ותלכו לסכר, תתחבאו שם עד שהם יגיעו, ואז תתקפו".

"בואו" היא קראה וחמישה אלפים התקרבו אליה, כל אחד חמוש בנשק אחר. הם התגנבו בשקט לכיוון הסכר, מנסים בכל כוחם לא להשמיע רעש. אלינור הוציאה מפה מכיסה והתבוננה בה, מעבירה את אצבעה מחפשת אחרי דרכים וממלמלת לעצמה. "לשם" היא אמרה והצביעה צפונה. הם סטו מהשביל ונכנסו עמוק ליער החשוך. אחת מחניכותיה דרכה על עלה יבש. "שקט!" היא לחשה בכעס. "סליחה" ציפצפה האלפית והם המשיכו בדרכם, זהירים אף יותר.

הם פילסו את דרכם, נתקלים בענפים ובשיחים, מפוחדים שפתאום יצוץ אויב. חצי שעה עברה והם הגיעו לסכר. קבוצתה התיישבה בכוננות והיא התחילה להסביר את תוכנית הקרב. היא פרשה את המפה על האדמה, החלה להדגים ולחלק פקודות לחניכיה: "אתם תלכו יחד, תתקפו ממערב"; "אתם תלכו לכיוון האגם, תנסו להאט אותם"; "אתה תלך לבד מזרחה, לכיוון הים. האספקה שלהם שם, תחסל אותה". חניכייה נענו לפקודותיה והתפזרו בשטח. אלינור נשארה לבדה.

היא עמדה, שיערה התנופף ברוח והיא מחכה לאלפים מצד האויב. לא עבר זמן רב, והם הגיעו. חבורה של כעשרים אלפים, גדולים ומלאים בשרירים. המפקד שלהם פיזר פקודות וחבריו לקבוצה התפזרו. הוא היה חמוש מכף רגל ועד ראש, עם חרב גדולה וחדה כתער. "את יודעת שאני אהיה זה שישרוד" הוא החל להקניט אותה. אלינור תקפה מיד. היא רצה סביבו, בוחנת את גופו ואת נקודת התורפה שלו. היא הבחינה שהוא צולע מעט ברגלו השמאלית, ולכן תקפה משמאל. היא דקרה אותו והוא פלט קללה. היא רצה והעסיקה אותו ככל שיכלה. הוא הניף את חרבו לכיוונה, היא התחמקה אך קצה הלהב שרט את ידה, הוא חתך את עורה ודם החל לזלוג מהחתך. השריטה אמנם הכאיבה לה וצרבה את עורה, אך היא המשיכה להלחם. היא דקרה אותו פעמים אחדות, ובכל דקירה הוא נחלש. היא התחמקה ממכותיו ומחרבו המתנופפת. אלינור התנשמה והתנשפה בכבדות.

לאט לאט נחלשה גם היא. יריבה ניצל עובדה זו והניף את חרבו בעוצמה רבה. היא חסמה את המכה עם פיגיונה. היא ניסתה לבעוט בו אך רגלה הייתה קטנה מידי, הוא תפס את רגלה והפיל אותה על הרצפה. ראשה נפגע וראייתה הטשטשה. מבעד לערפל הטישטוש היא ראתה אותו לוקח את פיגיונה ומקרב אותו אל צווארה. "אמרתי לך שאני אנצח. עכשיו זה הסוף שלך". הוא קרא בלעג ובתנועה חדה שיסף את גרונה. עורה של אלינור צרב, חומה נסק לגבהים מסוכנים.

"12 שניות לגן עדן" הוא אמר ולחץ על פיצעה של אלינור, הוא החל לספור.

"12… 11… 10…" היא צרחה מכאב. היא ראתה בעיני רוחה את הפעם הראשונה שמישהו צחק על עיניה, ואיך אביה הגן עליה.

"9… 8…" היא שמעה את קול הפיצוץ שבו אביה נהרג. מבטה כבר לא היה מבוהל. עצב מילא את פניה.

"7… 6… 5…." היא ראתה את אימה יושבת בקצה המיטה, מחבקת את תמונתו של אביה ואת עצמה מציצה מחריץ הדלת.

"4… 3…" היא ראתה איך היא חיבקה את גופתו של ניוט, ואיך תאו חיבק אותה, היא ראתה את נשיקתם, ורגשות רבים כל כך געשו בליבה, עצב, שמחה, געגוע, צער, כעס…

"2… 1…" היא שמעה את צחוקו של האלף אשר לחץ על פיצעה, כל חייה חלפו לנגד עיניה, והיא ידעה כי היא עומדת למות.

"…0…".

שתיים-עשרה השניות הנותרות לחייה עברו. הכל נהפך לבן, הכאב נעלם והדאגה התנדפה מליבה. היא ראתה את הוריה, את חברתה ואת ניוט מחייכים אליה. היא רצה אליהם. ידיה מושטות לחיבוק, וקול בראשה לוחש לה, זו רק התחלה חדשה.