בין טיפות של גשם

מאת: וייט אנג'ל

חלק א'

הגשם ירד במרץ, הוא התחיל בטפטוף עדין שהתחזק כל שהדקות נקפו ואני עמדתי עדיין כאן, רחוק מהבית עם סריג דק בלבד וטייץ ונעלי ספורט שלא התאימו למזג האוויר החורפי והגשום שהיה סביבי ברגעים אלו ממש. הושטתי את ידי הטיפות המים גלשו על פניהם בדרכם מטה אל הקרקע.
אבל על אף על פי שהייתי רטובה ובגדיי מרוב שספגו מים כבר החלו לטפטף בעצמם כמו ענן בפני עצמו, לא חשתי את הקור או את הרטיבות, זה היה לא נכון ובהחלט לא הגיוני.
איך אני לא מרגישה? ועדיין שאצבעותיי בוודאי היו אמורות להיות קפואות עד שלא יכלו לזוז. אבל הם זוזו! הם נעו על גדר הברזל של בית הספר הריק, בטוחה אני שכלל התלמידים העדיפו להיות בפנים מאשר בחוץ. אצבעותיי עברו גם על עמוד התאורה הרטוב, הם נעו להם גם שהבטתי בהם וניסיתי להבין איך למרות הכפור ששורר בחוץ אני לא מרגישה דבר מכך, האם משהו התקלקל בגופי, אולי נשבר, נהרס? מדוע אני לא יכולה להרגיש יש את הקור, אף על פי שאני יודעת היטב שהוא כאן נמצא אוחז גם אותי היטב.
אני צועדת בשקט, נעליי מתכסות בבוץ שאני דורכת על שלולית נוספת שלא שמתי לב לקיומה, נעלי הספורט שלי ככל הנראה יזרקו לפח, הם אבודות בבוץ סמיך וגם אבנים קטנים שעשו כל הדרך עד לתוך הנעל שלי, אני מרגישה את משקלם תחת הגרב הרטובה שלי, מגרדות, מעצבנות אבל לא כואבות ולא דוקרות.
חוסר-אמון. אולי זה הצמד מילים המתאמים ביותר לתאר את הרגש שאני חווה, לא הלם ולא שוק למרות שלרוב זה מה שמגיע. פשוט לא יכולתי להאמין שזה אמיתי, הרגשתי כאילו אני מרחפת בתוך חלום. אכישהו זה נראה לי הסבר הגיוני ביותר. כי רק אז, בתוך חלום את תראי היטב הכול, אבל שום לא יכאב והרגש יהיה מוחלש כאלו כוון על ידי שלט רחוק.
הבנתי שלנסות לשחק בכאב כפי שכולם עושים, לצבוט את עצמך בהחלט נכלל בזה, זה לא אופציה, כול עניין הקור והגשם הבהיר את זה יפה מאוד. אבל יש דבר אחד בטוח.
כוס נשברת.
לא, לא התחרפנתי, תנו לי להסביר.
אמא שלי פשוט מאבדת את זה עם היא שומעת כוס נשברת ותאמינו לי שבחיים לא הייתי נותנת לה ולהיסטריה שלה להפריע לי בחלומות ואפילו בסיוטים שלי אני אוסרת עליה את הכניסה.
ולכן כשאני נכנסת לבית נוטפת כולי, במקום ללכת לאמבטיה ולהתנקות אני צועדת למטבח משאירה אחריי שובל רטוב ובוצי ומאוד מגעיל יש לציין, סיבה נוספת למה אני חושבת, מקווה ומתפללת, שזהו חלום. ואני נותנת לכוס הזכוכית להחליק מידי והיא מתנפצת מזכוכית ברעש אדיר.
לפני שהזכוכיות מתפזרות ומתנפצות שוב, אמי כבר עומדת מולי מביטה בזכוכיות שעדיין לא הספיקו להתפזר, בדבר אחד אני בטוחה ברגע זה, זה שהכול מציאות וככל הנראה לברוח זה הרעיון המבריק ביותר שאני יכולה לעלות על דעתי כרגע.
"מה לעזאזל הולך כאן?" אני מרימה את עיניי כדי להיתקל בעיניה הכחולות של אמי, הרבה אנשים אומרים כי הם יפות, אבל לא ראיתם אותה כועסת העיניים שלה כמעט מפחידות, זה כאילו את תקועה בתוך סירה רעועה בים סוער. ובטוחה כי את לא עומדת לשרוד את הסערה הזו, עלייך להשלים עם זה בכל ליבך. וזה לעולם לא קל או ברור.
"תלכי מיד לאמבטיה, את נראית כאילו שרדת מלחמה" אני מושכת בכתפיי, כי טוב אני לא מרגישה דבר, ככל הנראה היא צודקת בכך. אז אני עושה כפי שהיא אומרת לי.
אני פותחת את זרם המים ונותנת להם בהדרגה להתחמם עם לטמפרטורה הרצויה ונכנסת תחת הזרם החם, אני עוצמת את עיניי ומתענגת. אך שאני פותחת את עיניי אני נדהמת לגלות שעורי אדום וחדר האמבטיה אפוף אדים עד שאי אפשר לראות דבר.
אני קופצת אחורה ומבינה כי לא הרגשתי דבר, וגם שאני מושכת את הברז כולו לצד החם והמים נופלים בחופשיות על גופי אני לא נרתעת. אני יודעת שהמים רותחים, רותחים עד כדי כוויה אבל זה כאילו לא באמת נוגע עליי, מבחינתי זה כאילו המים חמים בדיוק כפי שהיו בהתחלה.

אז זהו הרגע שאני מבינה שכל הנראה יש לי בעיה ואין אפשרות אחרת כי זו המציאות הקיימת כרגע. אני סוגרת את המים והעור האדום שלי חוזר לצבעו המקורי.

דבר אחד אני יכולה לומר בביטחון מוחלט זה מעולם לא קרה לי, מדוע דווקא ביום הזה, היום הראשון שלי בחופשה לפני תחילת הלימודים בקולג', היום הראשון שבו אני לא לוקחת קורסים נוספים לקראת הכנה או עובדת על מנת לממן את לימודיי. אז מדוע ביום הזה הכול נהרס על ידי משהו חדש ובלתי צפוי.
אני עוטפת את גופי במגבת וצועדת פנימה לתוך החדר, אם זה לא באמת משנה משהו אולי אני פשוט אתייחס לזה כאילו זה לא קרה ואולי זה יעלם מעצמו.
אני אמורה לפגוש עוד כשעה את חברתי הטובה ג'ולי, מרוב עומס לא ראיתי אותה זמן רב, שבועיים שלמים ויש כל כך הרבה לעדכן, כמו הגבר החתיך שפגשתי בעבודה שהעביר לי משמרת שלמה כל כך בכיף עד שלא שמתי לב שהיא הסתיימה, וגם ליווה אותי לרכב, שהיה ממש נחמד מצידו.
אבל הוא לא לקח את המספר שלי ואני אפילו לא העזתי לבקש ואני כל כך מתחרטת על זה עכשיו, שבא לי להעיף לעצמי סטירה, אבל אל דאגה אני בטוחה שג'ולי תעשה את העבודה נאמנה ותדאג לגעור עליי היטב על הנושא.
אבל לדעת שבקרוב אפגוש בג'ולי גרם לחיוך בלתי רצוני לעלות על פניי, כאילו שיכולתי לרסן אותו, אני גם כל כך סקרנית לדעת איך עבר עליה הזמן הזה.
וכמובן אני רוצה לספר לה את כל הדברים המוזרים האלו שעברו עליי במשך כל היום הזה, אולי היא תפטור את כל חששותיי בהנפת יד כפי שהיא עושה, או תביט בעיניי ותבטיח לי בכל ליבה כי אין לי ממה לפחד. או שאולי את פשוט לא מודעת ממה לפחד עדיין. אני ממהרת להרחיק את המחשבה הזו  מראשי, אני גם ככה מבולבלת מכל מה שקורה לי ואני לא צריכה להוסיף לכל זה גם חשש ופחד.
אני שמה ג'ינס צמוד ורק לאחר שאני מצליחה להיכנס לתוכו אני מצטערת ופוחדת שאני אקפא מקור, הפעם אני מוודא לשים מעל הסריג שלי זק'ט עבה. אני לא מתכוונת לצאת לקור הזה לא מכוסה היטב. לקור שאת לא מרגישה. תעצמי עיניים ואל תתייחסי.
אני סוגרת את הדלת ועומדת בשביל הגישה, ג'ולי מנופפת אליי ואני מתקדמת לרכב שלה והיא מחייכת אליי אני פותחת את המושב שלצד הנהג והיא מביטה אליי "תכניסי מהר, נכנס קור לרכב".
אני מתיישבת לצידה וטורקת את הדלת "ג'ולי התגעגעתי אלייך".
"גם אני, אנה, גם אני" היא מניעה את הרכב ויוצאת אל הכביש.
"ספרי לי ילדה, מה איתך?" עיניה לא נעות מהכביש אבל נימת קולה מבהירה לי היטב שהיא סקרנית וגם קצת מתרגשת והאמת שגם אני, להיפגש עם חברה טובה זה כמו לתת לעצמך הפסקה ולהיות לגמרי את ולדעת שלא חשוב מה היא תקבל אותך בדיוק כפי שאת.
אני מושכת בכתפיי ומנסה לדעת על מה לספר לה קודם, הרי השבועיים הללו היו עמוסי חוויות שאת כולם הבטחתי שאשתף עם חברתי הטובה ברגע שאראה אותה, אך שום מילה לא יצאה אל הפועל, שפתיי כאילו ננעלו במפתח סירבו לזוז, להגות את האותיות והפכו למילים.
הייתי כפסל מביטה הישר לעבר הכביש הרטוב והחלקלק אבל מילה לא נאמרה, ג'ולי שבוודאי חשבה כי עשיתי זאת בכוונה לא הוסיפה ללחוץ, אולי גם בנסיעה עם הכביש החלק והגשם אולי זה היה טוב.
נשענתי קדימה והגברתי את עוצמת המוזיקה, אני לא אשב כאן במשך כל זמן הנסיעה וייסר את עצמי על חוסר היכולת התקשורתית שלי.
הצלילים מילאו את הרכב ונשענתי על החלון, מביטה החוצה הנוף המתחלף עם המוזיקה שמילאה את גופי, הרגשתי אותה זורמת יחד עם הנשימות שלה, נכנסת לכל ווריד בגופי, ממלא הכול ומרגיעה.
מה יכולתי לבקש עוד חוץ מאשר חברה טובה ומוזיקה רציתי לעצור את הכל סביבי ברגעים אלו ולהישאר כאן.
בלי שום דבר שלא קיים סביבי, לא הקולג' ולא החוסר תחושה המוזר שתקף אותי, שום פחד לא קיים, רק אני וג'ולי והאושר שעוטף אותנו בשתי ידיו.
"אני לא מאמינה שנרדמת" ג'ולי צוחקת לאוזני ואני מרימה את מבטי אליה נדהמת, באמת נרדמתי?
אבל תגובתי גוררת צחוק ממנה, היא רק דוחפת אותי בכתפה "הגענו, בואי נצא". אני מרימה את מבטי לראות שהיא צדקה, באמת הגענו לקפה הפניתי הזה בהמשך של בית הספר, שכל שנות התיכון שלנו בילינו בו. ישבנו מול הזכוכית השקופה שמביטה לעבר הרחוב הסואן, היינו מבטים אל גברים חתיכים ומצחקקות והיינו מביטות אל אנשים ומנסות לנחש מה הם אמרו ובגלל כלל זה יצא בליל של מילים לא ברורות אבל היינו תמיד צוחקות עד שהעיפו בנו מבטים מרוגזים על הרעש שאנו מקימות.
שהתבגרנו הפסקנו עם הרגלים הרעים שלנו אבל המקום נשאר המקום המועדף שלנו כמו בועה קטנה שלנו, מקום משותף לשתף בו את הסודות שלנו ולהיות למשך זמן מסיום ילדות בדיוק כפי שעשינו לראשונה. אנחנו מזמינות את המנה המועדפת עלינו, עם שוקו חם ומול החלון אנו מתחילות בשיחה הזו שכל כך ציפתי לה.
ג'ולי מספרת לי על התרגשות שאוחזת בה על כך שבקרוב תהיה בקולג' היא כבר כל כך מצפה לזה בטוחה כי זה יהיה נפלא, היא כמובן משכנעת אותי להבטיח לה שנבוא לבקר זו את זו ולשמחתי הרבה הקולג' שלנו רחוק רק כשעה אחת מהשנייה.
אני מספרת לה על העבודה שלי, על הכסף שחסכתי ועל העובדים איתי וכמובן על הבחור החתיך שפגשתי בעבודה.
היא אוחזת בראשה פתאום גורמת לי לעצור את השטף מילים היוצאות מפי ולאחוז בידה בדאגה "היי, את בסדר מה קרה?" ואני מנסה לאחוז בידה אבל היא רק מניחה את שני מרפקיה על השולחן ואוחזת בראשה ועומת את עיניה.
"ג'ולי?" קולי חלוש ואני באמת מבוהלת ולא יודעת מה לעשות, האם לבקש עזרה? או שלרכון לצידה ולקוות שזה מה שלא יהיה יעבור מעצמו?
אני מושיטה את ידי רחוק וידי נוגעות באלו שלה, כאילו ברק הכה בי באותו הרגע שידנו נוגעות ואני שומעת זמזום מוזר והכל מסביבי מושתק, אני לא שומעת דבר, כאב חד מפלח את ראשי הוא נרגע ונשאר להבהב שם מעט עד שנעלם לחלוטין משאיר מאחוריו רק תחושה מוזרה שתעבור גם היא.
היא מרימה לעברי מבט מופתע, על עיניה מתגלגלת דמעה והיא ממהרת להעיף אותה, עיניה ממוקדת ועומדת בניגוד מוחלט למצב שבו הייתה לפני דקות אחדות, אני בוחנת אותה בזהירות "את בסדר?".
"כן, זה היה…" היא נעצרת ועיניה מסתחררות סביב, כאילו יגלו לה מה היא צריכה לומר "זה הרגיש פשוט…" היא נעצרת שוב, מנסה לאגוד את מילותיה, להכניס בהם הגיון "מוזר" היא מסיימת, לא בטוחה במילותיה והיא רק נושכת את שפתייה ומביטה לעברי מנסה לנחש האם אני אפשוט אותה.
אבל האמת שאני סקרנית ואני לא מפחדת להביע את סקרנותי בפנייה.
"זה כאילו כאב פתאומי תקף אותי וזה הרגיש כואב יותר בגלל הפתאומית שלו ואני חושבת שגם שהייתי כרגע מאושרת וזה הרגיש כמו הניגוד המוחלט לתחושה ששררה בי ושנגעת בי זה הרגיש שכל הכאב התנקז מגופי, זה אפילו לא הגיוני, פשוט אל תייחסי לזה" היא מנופפת בידה ומנסה לבטל את דבריה.
כל כך הרבה דברים קרו היום כך שמעולם לא אביט בה בצורה שונה או אחשוב שהיא מוזרה. הדברים האלו שהיו בפעם הראשונה אולי אני לא היחידה שחווה אותם, האם גם ג'ולי דומה לי?
היא חוזרת מהר מידי בחזרה לשגרה כאילו דבר לא אירע, והרגשה הזו נלקחת יחד איתה אני מאפשרת לה לנדוד אבל היא לא עוזבת את מחשבותיי לחלוטין, משאירה שם שיירים שממשכים ללוות אותי כל השיחה עם ג'ולי.
ועיניי מביטות לעבר הרחוב ובשלב כלשהו אני מפסיקה לשמוע את כל הרעש שסביבי אלא רק מרוכזת במחשבתי, עד אשר דחיפה עזה מושכת אותי בחזרה לקרקע המציאות "אנה, נעלמת לי" היא מביטה בי מצפה להסבר. וחוץ מאשר מלמולים קטועים של התנצלות אני לא באמת מצליחה להגות משהו.

"הכול בסדר?" היא רוכנת קרוב יותר עיניה תופסת את שלי, אני מסיטה את מבטי מעט, עיניה החודרות חושפת את סודות הלב ואני לא בטוחה כי אני מוכנה לחשוף בפניה משהו חדש ואני אפילו לא מבינה.

"זה שום דבר" אני מבטלת את דאגתה, עיניה הממקדות לא באמת מאמינות לדבריי אני רואה זאת במבטה אך היא עוזבת אותי לנפשי.
לפעמים היא יודעת בדיוק מתי יש צורך להתעקש ומתי עדיף לעזוב אותי לנפשי. וברגע זה אני רוצה רק את השקט שלי, להיסחף עם מחשבותיי.
"את רוצה להמשיך מכאן או שמספיק לך ואת רוצה הביתה?" היא שואלת, אני מניחה שהתגובה שלי או בעיקר החוסר שלה זה מה שעורר את השאלה.
"לא, האמת שאני אשמח אם נוכל להמשיך לסרט טוב" ולהשכיח ממני את כל הדברים שקרו, אני מקפידה לחייך לעברה.
"יש סרט חדש היום הקרנת בכורה, שמעתי שהוא מדהים, מעוניינת?" אני אפילו לא שואלת מהו אלא מהנהנת במרץ ונותנת לה להוביל.
ג'ולי יכולה להיות מאוד שתלטנית, נכון זה יכול לשמש מידי פעם כטריגר למריבות וזה קרה לא אחד אבל מדי פעם הצורך שלה לדעת כל דבר ולהוביל הוא מבורך. והפעם הזו היא הוכחה הברורה לכך.
היא לא אומרת מילה, היא קונה את הכרטיסים וגוררת אותי למזנון כדי להעמיס על ידי מכל טוב. "הרגע אכלנו" אני מוחאת בתוקף "את נראית יותר מידי מבואסת, פשוט אני לא מסוגלת להסתכל עלייך, אוכל תמיד מעודד" אני מרימה גבה, כי בכנות לא הבנתי כרגע דבר ממה שהיא אמרה.
היא מנופפת בידה בייאוש "שיהיה פשוט זה הולך עם הסרט".
אני רואה את הסרט, טוב לפחות אני רואה את השפתיים זזות, את הקול נשמע ואת התמונות רצות אבל אני לא באמת שם. כאילו אני לא מסוגלת להתנתק מהדברים שקורים לי לראשונה, הכול נראה קשור אבל אני אפילו לא יודעת איך לשייך את זה למשהו או להבין את זה. הכתוביות מתחילות והסרט מסתיים.
"וואו זה סרט מדהים" ג'ולי אומרת בהתלהבות אני רק מהנהנת לעברה, אני לא עומדת לומר לה שהכרטיס שלי היה בזבוז כסף ותו לא.
אנחנו חוזרות ואת הנסיעה מלווה מוזיקה שקטה. "הכול בסדר?" ג'ולי שואלת עיניה חולפות על פניי וחוזרות לכביש. אני רק מושכת בכתפיי ומפתירה תשובה לא מחייבת "כנראה".
"זה לא תשובה מספיק טובה" היא אומרת, אני שומעת מעט רוגז בנימת קולה, אבל אני לא יכולה לספר לה אפילו שהיא החברה הכי טובה שלי.
"סתם כנראה העייפות של כל השבוע תופסת אותי, זה שום דבר באמת" אני אומרת, מוודא שנימת קולי תואמות למילים אשר יצאו מפי.
"אל תשקרי לי!" הפעם אין אפשרות להסתיר זאת, היא כועסת "את כל היום ככה, כאילו את באיזה מסע מפרך בתוך הראש שלך, היית מוזרה בבוקר אבל הבלגתי ואחר כך הפכת לסוג של דג שתקן ואת אפילו לא משתפת אותי! אני החברה הכי טובה שלך, עכשיו אני חושבת שאולי כבר אני לא מתאימה מבחינתך לתואר הזה".
"אני לא! זה לא ככה, זה פשוט…" אני נסערת כל כך ומתוסכלת בעיקר בגלל שזה לא נכון שום דבר ממה שהיא אמרה אבל אני אפילו לא מסוגלת לענות לה בכנות.
"את רואה על זה בד-".

אני קוטעת אותה בצרחת אימה שלבן שותף את שדה הראיה שלי ואני נמשכת לתוך חשכה מוחלטת.

 

חלק ב'

אני לא נושמת

אני לא מצליחה לנשום

פאק אני לא נושמת!

תנשמי!

תירגעי ותנשמי!

אני עוצמת עיניים, לא חושבת רק דוחפת את עצמי כלפי מעלה.
מים מכסים את הכול, אני משחררת את החגורה של הרכב ומניעה את ג'ולי, אני פותחת את הדלת שלי ופותחת את החגורה שלה וסוחבת אותה איתי, היא כל כך כבדה וזה כל כך רחוק ואני באמת לא יודעת איך אני מצליחה לנשום כל הזמן הזה, אבל אני ממשיכה ושוחה מעלה עד שאני מגיחה מעל פני המים, אני לא מרגישה דבר אני רואה למול עיניי אך ורק את המטרה. אני חייבת להגיע לשפת הנהר.
אני מגיעה לחוף מתנדפת, סוחבת אחריי את ג'ולי חסרת הכרה, אני נשכבת על הארץ, ונותנת לגוף שלי למלא את עצמו בחמצן לו הוא זקוק בעקבות המאמץ, אני נושמת היטב שוב, אמור להיות לי כואב, אני אמורה להקיא החוצה את כל המים, אני אמורה לרצות להישאר כאן ולא לזוז עקב המאמץ אבל אני לא באמת מרגישה בכך, אני יודעת שזה היה מאמץ כביר ודי יוצא דופן במיוחד לאור העבודה שהתעלמות היחידה שלי היא בערך לצעוד עד לרכב שלי ובחזרה, אני אמורה לכאוב כל כך שיכאב לי לנשום אבל אני לא מרגישה דבר מכל זה.
אני רק מרגישה הקלה. הקלה שהגעתי לכאן ושהצלחתי לחלץ את שנינו. לעזאזל ג'ולי עדיין חסרת הכרה. אני מתרוממת וזוחלת לצידה.
"ג'ולי" אני מנערת אותה בחוזקה, אני רואה כי היא לא מגיבה אליי, אלוהים הלוואי והיא לי מראה כאן כדי לראות אם היא נושמת. אני מצמידה את אוזני ומאמצת לשמוע האם היא נושמת.
אני חושבת שאני שומעת משהו חלש. יכול להיות? או שלא?
אני לא בטוחה אני פשוט יעשה לה החייאה בכל מקרה.
"היי, אתם בסדר" אני מרימה את עיניי כדי להיתקל בעיניים אפורות עמוקות ודאגה ניבטת מהם אליי.
"אני חושבת שעברו תאונה" אני מלמלת, הוא נראה מבוהל ונופל על ברכיו לצידה של ג'ולי, ומחייג בפלאפון שלו לשירותו הצלה לאחר שהוא מוסר את הפרטים, אני מתחילה החייאה בג'ולי
לעזאזל לא! את ממש לא קופאת כרגע!
תכנסי להלם אחר כך!
אחר כך!
אני מתנשפת ונושפת שוב, אני חייבת להירגע.
אני מאגרפת את ידי על שערי ומושכת אותו בחוזקה, אני מנסה לגרום לעצמי לצאת מהלם. אבל הכאב שהוא כמו סטירה מצלצלת לא מגיע.
ואני מתחילה להבין שאולי הדרך המוכרת שלי אבדה לה ביום הזה שהכול קורה לראשונה אני אפילו לא יודעת איך להתמודד עם הכול.
אני רואה אתת הבחור עם העיניים האפורות מתחיל לבצע החייאה בחברתי ולאחר מכאן שירותי הצלה מגיעים ולאחר מכאן הכול הופך למטושטש ועמום.
אולי נרדמתי אולי פשוט הייתי תשושה, מי יודע הרי בכל מקרה אני הפסקתי להרגיש כבר.
הוא אומר להם משהו על תאונה, הרכב שלנו עף מהגשר ישירות לתוך המים.
הם אומרים שניצלנו בנס והם אפילו לא מצליחים להבין איך הצלחתי לחלץ אותנו ולהגיע, גם אני לא יודעת הלוואי וכל זה לא היה קורה.
הלוואי פשוט הייתי מספרת לג'ולי הכול וכל התאונה הזאת לא היה קורית מלכתחילה, אני בוכה? אני בוכה.
אלוהים כל כך כואב לי, הלב שלי כואב.
ג'ולי את חייבת לשרוד!

אני מתעוררת עם כל מיני צינורות מחוברים לידיים שלי, אני באמת צריכה את זה? באמת? אני חושבת שהוכחתי מספיק טוב שהכול בסדר לאחר ששחתי עד שפת הנהר.
אני חייבת לבדוק מה עם ג'ולי ואני ממש לא מתכוונת להסתובב שמחטים תקועים לי ביד. אני תולשת אותם, כולם יכולים לקפוץ לי כרגע.
אני קמה מהמיטה והתחושה היא טובה האמת, אני מקווה שגם ג'ולי מרגישה ככה, אני פשוט רוצה לשבת ולדבר איתה והפעם אני מתכוונת לספר לה הכול בלי להסתיר דבר.
אני פשוט צריכה לחפש אותה, אני מתהלכת בחדר, החדר שלי לבד חבל שהם לא שמו אותנו יחד. אני פותחת את הדלת ואחות שבדיוק עומדת מול הדלת מביטה בי מופתעת "מה את עושה מחוץ למיטה שלך?" היא שואלת, נימת קולה מסגירה שהיא אינה מרוצה מהעניין.
"הולכת לחפש את ג'ולי" אני אומרת כאילו אין ברור מזה.
היא מרימה גבה, מנסה בוודאי להסיק על מי אני מדברת. "זו שהגעתי איתה" אני מסבירה.
על פניה עובר צל של עצב אך הוא משתנה מיד להבעה הלא מרוצה שלה "את לא הולכת לחפש אף אחד עכשיו, את חוזרת למיטה שלך".
פחד מזדחל במעלה ערופי "מה זה היה?" הדופק שלי ממריא.
"מה?".
"את יודעת על מה אני מדברת! מה קרה לה? מה קרה לג'ולי?!" אני צועקת, עיניי חודרות לשלה, אני לא מתכוונת לתת לה להתחמק בלי לתת לי תשובה הגונה לעצב שראיתי בעיניה.
היא בולעת רוק בכבדות "אני לא חושבת שאני אמורה לספר לך" היא מביטה הצידה.
אני מקללת ואוחזת בחוזקה את משקוף הדלת "פשוט תספרי לי!".
"בסדר, בסדר" היא נכנעת "פשוט, בבקשה, תשבי על המיטה שלה, אני מניחה שזה יהיה חכם".
אני מועדת בקושי למיטה שלי והיא עוקבת אחריי בשקט שגורם לי להסתחרר ולפחד יותר.
"אני ממש מצטערת לבשר של שלצערי הרב ג'ולי לא שרדה".
אני לא שמעתי את זה.
זה לא נכון! זה לא יכול להיות נכון בשום מצב בעולם שזה יהיה כך.
"מה?" אני מלמלת ומגחכת "זה לא יכול להיות, את טועה, את בטוח טועה, אין שום סיכוי שזה מה שקרה, ג'ולי בסדר, את מדברת על מישהי אחרת, נכון" הקול שלי עולה באוקטבה אחת שאני אומרת "את מדברת על מישהי אחרת".
אני רואה את הצמרמורת שעוברת בה שהיא מנידה את ראשה ומלמלת "אני מצטערת, אנה".
היא הולכת ואני נשארת על רצפה בית החולים ממרמת בבכי.
"אנה" אני מרימה את עיניי לקול לא מוכר אבל העיניים מוכרות, העיניים האפורות אלו שהיו איתי. אני קמה מהרצה ומנסה לנגב את עיניי, אני נראית בוודאי כמו בלגן מוחלט.
"אני בטוח שזה לא זמן, אבל זה אף פעם לא זמן טוב אז אני חושב שאת שלנו".
"מה?" אני מביטה בו בלבול.
הוא לוקח צעד קדימה ומושיט את ידו לעבר שלי ותוך שניות הכול מתבהר כאילו מישהו הדליק אור או פוצץ זיקוק, הכול פשוט נראה פחות קודר.
"מה זה?" אני שואלת עדיין מתענגת על התחושה. "הילר" הוא עונה ואני מרימה גבה.
"אנשים עם יכולת מיוחדת לרפא" אני נרתעת כמוכת נחש "אתה צוחק עליי?" אני מזועזעת.
"אני לגמרי רציני" ופניו לא נראה שביב של הומר.
אני מנערת את ראשי ומלמלת "זה רק חלום, זה רק חלום!". עד שאני מרגישה ידיים על צווארי שאוחזות בי "זה לא, זו מציאות, את יודעת את זה, זה קרה גם לך, את פשוט יכלת לנשום בתוך המים, היכולת שלך אפילו חזקה יותר, תודי שאת לא מרגישה קור או חום, את לא מרגישה כאב" הוא נעצר וממשיך "אני רואה את הבנה הזו בעיניים שלך, את יודעת את זה בדיוק כמוני, את שייכת אלינו, את חלק מאיתנו ויש כאלה שהבינו את זה עוד לפנינו".
"מה זה?" אני חושדת, אני חושדת בכל מילה שהוא אומר.
"אין לי הרבה זמן" הוא אומר ומניח בידי דף "אבל דעי לך שהיום היה הניסיון התנגשות הראשון בך, אבל יהיו עוד".
אני דוחפת אותו ממני "מה לא בסדר איתך".
"אל תתני שהמוות של ג'ולי יהיה לחינם, זה רק התחלה!" הוא אומר ונעלם, אני ממהרת אחריו אבל אין זכר לקיומו ורק הפתק הקטן נשאר בידי.
אני פותחת אותו כדי לגלות שם שעה וכתובת.
ומילים האחרונות נשמעות באוזני שוב "זו רק התחלה!".

חלק ג

ג'ולי היקרה,

עבר כבר שבוע מאז שעזבת וכל כך הרבה השתנה, מתברר שיש לי את היכולת לרפא.
אני כל כך מצטערת שלא ניצלתי את הזדמנות לספר לך.
אני מתגעגעת עלייך כל יום ואת חסרה לי, כל כך עצוב שאפילו לא יכולתי להתנצל בפנייך, את שם למעלה? האם תקבלי את התנצלות שלי עכשיו אני ממש מקווה שכן. ואולי יום אחד אני גם אוכל לסלוח לעצמי.
אני כל כך מצטערת, לא הגיע לך חברה כמוני, היית כל כך הרבה, היית אושר ושמחת חיים ואני מצטערת שלא הייתי החברה שהייתה צריכה להיות החברה הזו שהייתה אולי כמוך. שהייתה איתך שהייתה מדהימה כמוך, ואלוהים יודע שזכיתי אבל הוא לקח אותך ממני, היית לזמן כל כך קצר, הייתי רוצה שיהיה לי יותר זמן. הלוואי והיה לי.
התאונה הזו, אלוהים אין יום שאני לא חושבת על זה, אם היינו עושים משהו אחרת עם זה היה נגמר אחרת?
אולי אם היית מספרת לך לפני היית עסוקה בכביש ולא עסוקה בכעס עליי, ואולי אם אני היית נוהגת אז זה היה טוב יותר.
אני לא יודעת אמרו לי שזה לא אשמתי שרצו להתנקש בחיי, שככה זה עומד להיות תמיד, חיים של רדופה ושל נמלטת אבל ראיתי גם את הצד הטוב, הוא כל כך יפה.
הלוואי והיית פה כדי לחוות איתי הכול, בטוח היית עוזרת יותר מכולנו יחד.
אני אוהבת אותך כל כך חברתי הטובה! ואת תמיד תהיי זו הבטחה שלי עלייך.
מלמדים אותי פה להגן על עצמי, די מחייבים אותי למעשה.
ג'רוד כאן והוא הבחור עם העיניים האפורות שפגשתי ביום התאונה, הוא עוזר לי עם הכול.
אבל הלב שלי עדיין כל כך כואב, ואת כל כך חסרה לי.
אני פשוט רוצה לדבר איתך או סתם לשבת איתך ולהקשיב למוזיקה או להירדם תחת חופת השמיים או אפילו להשתכר יחד ולא לזכור שום דבר בבוקר.
אני מתגעגעת להכול שום דבר לא אותו הדבר אצלי, כנראה גם לעולם לא יהיה.
אני לא יודעת איך זה אצלך אבל אולי זה כמו אצלי אולי זה כמו שג'רוד תמיד אומר "זו רק התחלה".
אצלי זו התחלה, התחלה של המון דברים חדשים וסיומם של דברים אחרים, לא בטוח שאני רוצה לסיים אבל מעולם לא שאלו אותי.
באהבה,

אנה.
נ.ב. זו רק התחלה .