סבא נחום הולך למות

מאת: אינה תמיר

איש במשפחת חיון לא חי עד גיל 105. כולם קיבלו את המעטפות שלהם הרבה לפני – מי ממחלה, מי מזקנה, מי משברון לב, מי מביישנות, מי מטיפשות, ומי סתם משעמום.

רק סבא נחום הגיע ליום הולדתו ה-105, ועדיין לא קיבל מעטפה. מרוב האכזבה, הוא אפילו לא רצה לפתוח מתנות. "תגידי", אמר לשרה, אישתו, "למה המוות כזה לא הוגן?! כולם קיבלו מעטפה! משה השכן קיבל. גרשון מהמכולת קיבל. ועוד לא מלאו לו אפילו שמונים! אפילו רבקה אחותי קיבלה, למרות שלה, ממש לא הגיע לדעתי! מצדי, הייתה חיה עד 150, אחרי מה שהיא עשתה לאבא! רק אני לא קיבלתי עדיין. תגידי, מה, אני לא מספיק טוב בשבילם? הרי אני לא צריך הרבה. בית קטן ושקט עם כמה עצי פרי, שכנים טובים מסביב. מה אני כבר מבקש? כל-כך קשה לארגן את זה?! זה כלום בשבילם! רבקה בטח עשתה להם את המוות עד שקיבלה וילה עם בריכה!"

הוא בכל זאת פתח את המתנות. גרביים חדשות, תחתונים, נעלי בית של זקנים, נוזל לניקוי משקפיים. כל שנה המתנות נהיות יותר ויותר 'מדליקות', כמו שאומרים הצעירים, חשב סבא נחום בעצב. הוא תהה מה יתנו לו בשנה הבאה. נרתיק לשיניים תותבות? חוקן? כדורים נגד גזים?

אולם, לשמחתו הרבה, הוא לא עתיד היה לגלות האם תחזיתו העגומה תתגשם, מכיוון שיומיים לאחר יום הולדתו ה-105, הגיעה המעטפה המיוחלת. היא הגיעה באמצע ארוחת הצהריים, ונפלה ישר לתוך צלחת מרק הדגים שלו.

"שרה, הגיעה!" קרא סבא נחום בהתרגשות. "סוף סוף! ותראי מה זה, לא יכלו לשים אותה על השולחן, כמו בני אדם?! למה ככה, בתוך המרק?! טוב, לא חשוב, עזבי! בואי, תביאי מגבת נייר, ונפתח אותה ביחד!"

שרה השאירה על השיש את צלחת המרק שמזגה לעצמה זה עתה, וכולה נרגשת, מיהרה אל בעלה, עם מגבת נייר ביד. בתנועות נחפזות ומגושמות, הם ניגבו את המעטפה, מנסים לספוג ממנה את שאריות המרק, ואז, בידיים רועדות, סבא נחום פתח אותה, בזמן ששרה עומדת מאחורי גבו, מפחדת לנשום.

הנוסח היה הנוסח הסטנדרטי, הרגיל, אותו ראה עשרות פעמים אצל חבריו ובני משפחתו, אשר עברו זה מכבר אל קריית המוות, אך עדיין חשב סבא נחום שאין דבר אשר יכול להשתוות להרגשה הזאת – להחזיק ביד את המעטפה האדומה (גם אם היא מכוסה בכתמי מרק), להרגיש שזהו, נגמר, עבודתך הסתיימה, הגברת השמנה שרה, אפשר לסגור את הבאסטה. עכשיו אפשר להתחיל לחיות.

הוא הוציא את ההזמנה מהמעטפה, ובקול מלא התרגשות וגאווה התחיל להקריא. הוא לא דילג על שום שורה, אפילו על שמו, ועל כל אותם המשפטים המטופשים שאנשים נוהגים לכתוב במכתבים רשמיים, ושבדרך כלל מדלגים עליהם בעת קריאה.

אל: מר נחום חיון.

"זה אני, שרה, זה אני!"

שלום רב!

הנדון: תום שהותך בממלכת החיים, ומעברך הקרוב אל קריית המוות.

מר חיון היקר!

אנו שמחים להודיעך כי זמן שהייתך בממלכת החיים הסתיים, ובימים הקרובים אתה תעבור אל מעונך החדש. אנו מקווים כי נהנית מהזמן אותו בילית על כדור הארץ, וכי ניצלת אותו כראוי.

ההסעה שלך תגיע ביום רביעי, ה-15.13, בין השעות 8 בבוקר ל-17 בערב. אנא, תהיה מוכן.

כמו כן, יעברו אצלך בימים הקרובים עובדת הרווחה שלנו, אשר תכין אותך לקראת המעבר הצפוי, ועובדת המחסן, אשר תבדוק את הציוד.

אנו מאחלים לך מעבר קל, והרבה הצלחה במוות החדש שלך.

בברכה, הנהלת הקריה.

13.13.13

 

סבא נחום סיים להקריא, ודממה נתלתה בחדר. ואז עוד קצת שקט. ואז שרה אמרה "אוי".

"מה אוי?"

"אוי. זה בעוד יומיים, נחום! ה-15.13 זה בעוד יומיים, ושום דבר עדיין לא מוכן!"

"מה לא מוכן, שרה, מה לא מוכן?!", אמר סבא נחום ברוגז. "מה אני כבר צריך?! לזרוק כמה דברים למזוודה, מברשת שיניים, מסרק, אולי גליל נייר טואלט…"

"ומה תלבש, לא חשבת?!", התעקשה שרה. "מה חשבת, שתיסע ככה, עם מכנסי הבית הישנים שלך, ועם הגופייה הזאת שעוד שלשום אמרתי לך לשים בכביסה? מה יגידו עלי, שנתתי לבעלי לנסוע ככה, כמו איזה מחוסר בית, הא? על זה חשבת?!" שרה התחילה להתרוצץ בחדר. "צריך לתפור לך חליפה. אני מקווה שרוזה פנויה עכשיו. טוב, אין מה לעשות, היא תצטרך להתפנות. לא כל יום הבן דוד שלה מקבל מעטפה אדומה!"

"שרה, תפסיקי להתרוצץ בחדר!", פקד סבא נחום. "לא יקרה שום דבר אם אני אסע עם המכנסיים החומים שקנית לי, ועם החולצה המפוספסת שהילדים קנו לי בתורכיה!"

שרה נעצרה מול סבא נחום, והביטה בו במבט זועף. "על מעטפתי האדומה אתה תיסע עם המכנסיים החומים! כבר שכחת את הקפה, ששפכת עליהם בפסח 53'? ומה עם כתם החריימה מ-86', שעד היום לא הצלחתי להוריד?! כבר כמה עשרות שנים שאני מתחננת בפניך שתזרוק אותם! אל תדאג, ברגע שאתה תלך, דבר ראשון שאני עושה זה לזרוק את המכנסיים האלה לכל הרוחות! יחד עם החולצה המפוספסת, שכבר שנים אתה לא מצליח לסגור על הכרס הענקית שלך!"

"הכרס שלי לא ענקית, היא מדושנת", מחה סבא נחום, "ואני חב אותה לאוכל המשובח שאת עושה."

"תפסיק לדבר שטויות, לא יעזרו לך שום התחנפויות", ירתה שרה, אך מבטה בכל זאת התרכך מעט. "אני אצל רוזה. ואתה בינתיים תתחיל לעשות טלפונים, צריך לספר לכולם. יש לנו הלוויה לארגן עד יום רביעי! אני רק מקווה שההסעה לא תגיע מוקדם מדי, כמו אצל אחותי שולה, שנספיק להרים כמה כוסיות!"

 

***

 

הראשון הגיע חיים, חברו של סבא נחום עוד מימי הלימודים. הוא הגיע בריצה (עד כמה שגילו המופלג אפשר זאת) ברגע ששמע את החדשות, אך כאשר סבא נחום פתח לו את הדלת, הוא נעצר, והביט במבוכה בחברו הוותיק.

"אז מה", אמר, "זהו? מחזירים את הציוד?" כמה דמעות נצנצו בתוך עיניו.

זמן קצר אחריו הגיעה סימה, השכנה. היא הופיעה בפתח עם כמה צנצנות גדולות בידיה, ומיד ניגשה לעניין:

"זה נכון מה ששמעתי, נחום? קיבלת סוף-סוף את המעטפה? תקשיב, יש לי בקשה קטנה. אמא שלי, שתהיה בריאה לי שם, למעלה, מאוד אהבה את השימורים שאני עושה. תוכל להעביר לה אולי כמה צנצנות? יש כאן מלפפונים במלח, עגבניות, כרוב כבוש…"

סבא נחום נראה אבוד. "תראי, סימה", אמר, "האמת היא שלא תכננתי לקחת הרבה דברים. צנצנת אחת זה עוד בסדר, אבל לא יותר מזה."

"נו באמת", התעקשה סימה. "מה איכפת לך לקחת כמה צנצנות? תראה, הן לא כאלה גדולות! זה לא שאתה הולך לשם ברגל, תהיה לך הסעה!"

למזלו של סבא נחום, שרה, שבדיוק נכנסה לדלת עם סרט מדידה ביד, באה לעזרתו. "סימה, אל תבלבלי לו את המוח! יש לנו מספיק דאגות גם בלעדיך! הוא אמר לך צנצנת אחת, תגידי תודה על זה! אני גם את זה לא הייתי לוקחת!"

היא ניגשה אל סבא נחום, והצמידה את סרט המדידה לכתפו הימנית. "רוזה ביקשה ממני לקחת את המידות שלך", הסבירה. "זה יחסוך לה זמן. היא בוחרת את הבד בינתיים. היא מתעקשת על שחור, אבל אני הייתי הולכת על משהו יותר עליז. מה דעתך על כתום בהיר? או אולי תכלת? יש לה בד תכלת פשוט משגע, עם הדפס של בלונים ירוקים." היא כרכה את סרט המדידה סביב כרסו המדושנת.

"שרה, תעשי לי טובה!", אמר סבא נחום, והרים את ידיו, על מנת לאפשר לשרה למדוד את המרחק בין בית השחי שלו לצוואר הירך. "איזה בלונים ואיזה נעליים! תני לבן אדם ללכת בכבוד! שחור זה בסדר גמור! וסימה, תפסיקי לעשות לי עיניים! זה כבר לא לגילך, את נראית כאילו שאת עומדת לקבל איזה התקף! אני אמרתי צנצנת אחת ודי!"

שרה נעמדה על ברכיה, והתחילה למדוד את המרחק בין חגורתו של סבא נחום לבין מפשעתו, כאשר הדלת שוב נפתחה, וכל הילדים, הנכדים, הנינים והילדים של הנינים, התפרצו פנימה.

"הופה, סבא נחום", אמר ליאור, בן ה-17. "תראו אותו, שתי דקות מקרית המוות, והוא הצליח לשכנע את שרה לעשות את מה שאפילו אני לא תמיד מצליח לשכנע את החברה שלי לעשות! תאמין לי, אתה הגיבור שלי!"

כל הדור הצעיר פרץ בצחוק. צביה, אמו של ליאור, הביאה לו צ'פחה. "קצת כבוד למבוגרים!" אמרה. "חוץ מזה, כמה פעמים אפשר להגיד לך, לא שרה, אלא סבתא שרה! היא לא חברה שלך!"

במאמץ רב, ובעזרת ידו של סבא נחום, שרה קמה על רגליה, והסתובבה אל האורחים. "זה בסדר", אמרה, "אני רגילה שכולם קוראים לי שרה. זה גורם לי להרגיש יותר צעירה. וליאור, חמוד, מה בדיוק סבא נחום שכנע אותי לעשות?"

"שום דבר", ענה ליאור במבוכה. "עזבי, שרה, ז'תאומרת סבתא שרה, את לא תביני!"

"אל תתייחסי אליו", אמרה אגם, בת דודתו בת ה-11 של ליאור. "הוא סתם דפוק. ואין לו שום חברה. הוא בכלל מאוהב במורה שלו. הוא גנב מחדר המורים את התמונה שלה, ועכשיו הוא הדביק את הראש שלה לחוברת הפלייבוי שלו." ואז משום מה הוסיפה: "והוא גם מפוצץ חצ'קונים."

ליאור משך את אגם בקוקו שלה. היא עמדה לצרוח, אבל אז התחרטה, ובמקום זאת בעטה לליאור בברך. ליאור ייבב מכאב. שרה סידרה את משקפיה על אפה, והתקרבה אל אגם.

"אגם, חמודה", אמרה, "כמה פעמים אמרתי לך, אסור להרביץ לבנים! הם המין החלש! חוץ מזה, אולי קשה לך להבין את זה עכשיו, אבל יום אחד את תביני שהם לא כאלה גרועים. וליאור, מותק" – היא פנתה כעת אל ליאור – "אתה זוכר מה אמרתי לך לגבי חיטוט באף כשהיית קטן? אותו דבר תופס גם לגבי מה שאתה עושה עם החוברות שלך. ולגבי מה שחשבת שאני עושה לסבא נחום… הדור שלכם אולי המציא את המכשירים הקטנים האלה שמצלצלים, אבל מין אורלי היה קיים עוד בתקופת הדינוזאורים. ושמישהו יתחיל לקצוץ סלטים עד שאני אחזור", זרקה שרה כבר לכולם. "יש לנו הלוויה לארגן!"

היא זרקה את סרט המדידה על כתפה, ובראש מורם יצאה מהדלת. גיא בן ה-10 נתן לליאור מרפק ביד. "פסס", לחש, "מה היא אמרה לך לגבי חיטוט באף? שהאף שלך יהפוך לתפוח אדמה אם תמשיך לעשות את זה?"

ליאור הניד את ראשו לשלילה, והתכופף אל אחיו הצעיר. "היא אמרה לי אף פעם לא לשכוח לשטוף ידיים, לפני ואחרי. במיוחד אחרי."

 

***

 

את כל מה שקרה לאחר מכן, סבא נחום ראה כמו על מסך קולנוע. הרבה פנים, קולות, נגיעות, משיכות, ריבים, צעקות. כולם נדחפים, כל אחד רוצה להגיד לו משהו, לבקש, לשאול, לאחל.

דני וקובי רבים מי יקבל את אוסף הבולים שלו. יוסי ושולמית רבים מי יקבל את האוטו הישן, שלא היה על הכביש כבר יותר משלושים שנה. סימה ממשיכה לנדנד לגבי הצנצנות. אנשים ממשיכים לבוא כל הזמן – קרובי משפחה, חברים, שכנים, מכרים, סתם אנשים שעברו ליד.

רק זוג עיניים אחד ראה סבא נחום בבירור – מאיהל'ה בת הארבע, הצאצאית הצעירה ביותר שלו. היא הביטה בו בעיניה הענקיות, ושאלה בקולה הדקיק והשברירי: "זה נכון שאתה עוזב אותנו, סבא נחום?"

מה הוא כבר יכול היה להגיד לה? איך אפשר לשבור לב כזה קטן? איזו זכות יש לו לגרום לעיניים האלה, שמביטות בו באהבה כה גדולה, להזיל ולו דמעה אחת? הרי מהרגע שנולדה היה ביניהם קשר מיוחד, שאיש לא הצליח להסביר. הוא היה עד לצעדיה הראשונים, הוא לימד אותה לומר את המילים הראשונות שלה, ובכל פעם שהיא בכתה, הוא בכה ביחד איתה. כעת, הוא כבר קילל את הרגע בו המעטפה האדומה נפלה לתוך מרק הדגים שלו. מה, מה כל-כך בער לו ללכת? מה רע היה לו פה, עם כל המשפחה הענקית והבלתי אפשרית שלו?

הוא חיבק את המלאכית הקטנה שלו, ונרעד בבכי. מאיהל'ה ניגבה את דמעותיו בידה הקטנה.

"למה אתה בוכה, סבא נחום?", שאלה. "אתה לא רוצה ללכת למקום הזה? יהיה לך רע שם? אם יהיה לך רע שם, אני לא מסכימה שתלך! אנחנו נחביא אותך מתחת למיטה, או מאחורי המקרר, איפה שתומר תמיד מתחבא כשאנחנו משחקים מחבואים, וכשהם יבואו, אנחנו נגיד שאין אף אחד בבית."

סבא נחום צחק וליטף את ראשה הקטן של הילדה. "איך אני אתחבה", אמר. "אני כבר זקן מדי בשביל המשחקים האלה. חוץ מזה, אי-אפשר להתחבא מהמוות, אפילו לא מאחורי המקרר. הוא ימצא אותך בכל מקום. הרבה יותר קל להתחבא מהחיים. יש אנשים שעושים זאת כל החיים שלהם, ורק בסוף הם נזכרים שמרוב ההתחבאות, הם שכחו לחיות. אבל גם אין מה לפחד מקריית המוות. אומנם לא ידוע לנו הרבה על המקום הזה, אבל אנשים אומרים שזה מקום מאוד טוב. אני בוכה כי אני אתגעגע אליך מאוד, מאיהל'ה שלי."

"גם אני אתגעגע אליך מאוד, סבא", אמרה הילדה הקטנה. "אבל אם אתה מבטיח לי שזה מקום טוב ויהיה לך כיף שם, אני רוצה שתלך לשם. גם אם אני נורא-נורא אתגעגע, אני רוצה שיהיה לך טוב."

"את ילדה קטנה עם לב ענק", אמר סבא נחום, והצמיד אליו את האוצר הקטן שלו. "ואני מבטיח לך שאנחנו עוד ניפגש יום אחד. אני רק אנוח קצת בקריית המוות, ואז אני אחזור, אולי כילד שלך, או כנכד, או אולי כנין. ובינתיים, אני אשמור עליך טוב-טוב מהמקום שאני אהיה בו. אני אבקש להיות המלאך השומר שלך. ואת יודעת מה? אם ירשו לי, אני אבוא אליך בחלומות. אומרים שחלומות זה מקום מאוד מיוחד, שבו האנשים החיים והמתים יכולים להיפגש, וכך אנשים שמאוד-מאוד אוהבים זה את זה, לעולם לא חייבים להיפרד."

 

***

שרה חזרה כעבור חצי שעה, ומיד שמה כמה סירים על האש. הבית המשיך להתמלא באנשים, שאת חלקם סבא נחום אפילו לא הכיר. בחור גבוה ונאה ניגש אליו.

"סליחה, זה אתה נחום, נכון?"

"תלוי מי שואל", ענה סבא נחום.

"אני יואל, הבן של שלום מהדואר. תשמע, יש לי בקשה קטנה אליך. חבר שלי, גיל, קיבל מעטפה כחולה בזמן שרכב על האופנוע שלו."

מאיהל'ה משכה את סבא נחום בשרוול. "סבא נחום, מה זה מעטפה כחולה?"

"מעטפה כחולה זה כמו מעטפה אדומה", הסביר סבא נחום, "רק שמקבלים אותה בדואר אקספרס, מעכשיו לעכשיו, רגע לפני שההסעה שלך מגיעה."

יואל חיכה בסבלנות שסבא נחום יסיים את ההסבר שלו, ואז המשיך: "כמה ימים לפני שהוא עזב, הוא נתן לי את מספר הטלפון של הבת דודה שלו, אבל נראה לי שהמספר לא נכון. או שאני לא רשמתי טוב, או שהוא התבלבל באחד המספרים. אני כבר שלחתי לו הודעה עם סבא של מישהו מהעבודה שלי, אבל הוא עדיין לא ענה לי. תוכל אולי לחפש אותו שם, ולבקש ממנו שימצא איזו דרך לשלוח לי מסר? אני לא יודע, אולי שיראה לי את המספר הנכון בחלום, או שימצא עוד איזו דרך מקורית… קוראים לו גיל יצחקי. מספר תעודת הזהות שלו…"

סבא נחום הרים את ידו בשביל לעצור אותו. "אתה לא באמת מצפה ממני לזכור את תעודות הזהות של כל מי שמבקש ממני משהו, נכון? תרשום לי את כל המידע על פתק, ואני אראה מה אוכל לעשות…"

הכיסים של סבא נחום כבר היו מלאים בפתקים כאלה, והוא רק קיווה שהוא לא ישכח להעביר אותם לחליפה החדשה שלו. שני בריונים ניגשו אליו. אחד גבוה ועם גורמט עבה על הצוואר, השני נמוך עם שיער ארוך. אצל שניהם רקמת השריר תפסה כ-99.8% ממסת הגוף.

הגבוה דיבר, ולמרות מה שניתן היה לצפות, קולו היה גבוה כשל אישה.

"אתה בעל השמחה?"

"נגיד", אמר סבא נחום. "עם מי יש לי את הכבוד?"

במקום לענות, הנמוך הוציא מכיסו הפנימי תמונה של איש כבן חמישים, והסביר בקול הבס שלו:

"האיש הזה היה חייב לנו סכום נאה של כסף".

"ממש נאה", אישר הגבוה עם הקול הדקיק.

"הוא לא החזיר", המשיך הנמוך.

"לכי תשחקי עם האחים שלך", אמר סבא נחום למאיהל'ה. "זאת שיחה למבוגרים." הוא כבר התכונן לשמוע איומים נוסח מיטב סרטי המפיה, אך לפתע הגבוה פרץ בבכי.

"תגיד לו שאנחנו מצטערים, בסדר? רק רצינו להבהיל אותו!"

"וגם לא איכפת לנו מהחוב", הוסיף הנמוך. "ככה תמסור לו. החוב עלינו! ואנחנו ממש, ממש, ממש מצטערים! רק שיפסיק לשלוח את המעטפות, בסדר?"

"איזה מעטפות?", תהה סבא נחום.

"כל פעם שהסעה מקריית המוות עוברת ברחוב שלנו, אנחנו מקבלים מתחת לדלת שלנו מעטפה אדומה", הסביר הגבוה. "בתוך המעטפה תמיד מחכה לנו תמונה של האיש הזה, קורץ לנו. ולמטה, תמיד כתוב: 'חחחחח! נתראה במעטפה הבאה!'"

"תבקש ממנו שיפסיק להתעלל בנו ככה, בסדר?" התחנן הנמוך. "זה כמו להציע כל פעם לילד סוכריה, רק בשביל שיגלה שזו סתם עטיפה ריקה."

 

***

 

כך זה נמשך כל היום. למחרת, המצב רק החמיר. לקראת הצהריים, הבית התמלא עד אפס מקום באנשים. שרה, שתמיד אהבה סדר, פקדה על כל מי שרוצה להחליף מילה עם סבא נחום להסתדר בשני תורים – כל המאחלים נתבקשו לעמוד בתור אחד, ואילו כל המבקשים בתור אחר. יצא שהתור של המבקשים היה הרבה יותר ארוך, ולכן היו כמה מבקשים שניסו להתחזות למאחלים. הם התחילו באיחולים קצרים, ומיד לאחר מכן ניסו להשחיל בקשה קטנה. אולם, עינה הפקוחה של שרה מיד קלטה את המתרחש, והחזירה את העבריינים לסוף התור של המבקשים.

לקראת 2 בצהריים, התור של המבקשים היה כה ארוך, שהוא כבר גלש החוצה. לפתע, משהו קרה. הרהיטים בחדר התחילו לרעוד, כל הבלונים שהילדים והנכדים ניפחו לכבוד אירוע הלוויה התפוצצו, כל התריסים בבית נסגרו בטריקה. אור גדול הציף את החדר, וסינוור את כל הנוכחים למשך מספר שניות.

"אוי, הסירים שלי!", נאנחה שרה.

כשהאור התפזר סוף-סוף, דלת המקרר נפתחה, ולעיניהם ההמומות של כל הנוכחים בבית, ולסתותיהם השמוטות של כל הגברים, יצאה משם אישה גבוהה וחטובה. בגדיה הלבנים היו צמודים ופרובוקטיביים, והזכירו תחפושת פורים של אחות סקסית. רגליה האינסופיות היו עטופות בירכונים לבנים מרשת, ונעולות בעקבי נעל (הביטוי הזה נראה לכולם יותר מתאים מאשר 'נעלי עקב', מכיוון שהעקבים תפסו חלק הרבה יותר גדול מהנעל עצמה). מתחת לחצאיתה הקצרצרה, אשר חשפה הרבה יותר מאשר הסתירה, הציץ זנב ארוך, ואת ראשה עיטרו זוג קרניים קטנות.

היא סגרה את דלת המקרר מאחוריה, וניגשה אל סבא נחום. האנשים בשני התורים התחילו להתלחשש, ואישה אחת, הכי אמיצה, אשר עמדה בראש תור המבקשים, לא התאפקה מלהביע את מורת רוחה. "סליחה", אמרה, "יש פה תור! מה נראה לך שאנחנו עומדים פה, סתם לקישוט?"

הגברת עם הזנב התעלמה מהאישה הצדקנית כאילו הייתה זבוב טורדני, ובמקום זאת פנתה לסבא נחום בקול מלאכי:

"לא היית רוצה לנוח קצת?"

"האמת שכן", אמר סבא נחום. "כל העסק הזה באמת מתחיל להיות קצת מעייף." הוא פנה אל האנשים שבתורים: "חבר'ה, אולי נעשה הפסקה של חצי שעה? בינתיים אתם יכולים לרשום את הבקשות והאיחולים שלכם על פתקים."

זמזום של התרעמות עבר בקהל, ונראה היה שאיש אינו מתכוון לזוז מהמקום. האורחת הבלתי רגילה הביאה את ידה הימנית אל שפתיה, כשכף ידה פונה כלפי מעלה, עשתה 'פווווווף', וכולם, פרט לבני משפחתם של סבא נחום ושרה, פשוט נעלמו.

שרה נאנחה בהקלה, סבא נחום נראה מוטרד. "תירגע", אמרה הגברת המקורננת. "אני בסך הכל החזרתי אותם אל בתיהם. אני צריכה קצת שקט בשביל העבודה שלי. ואם כבר מדברים על העבודה שלי, הייתי רוצה להתחיל. יש לי עוד 8 לקוחות היום. אפשר לקבל כסא?"

כל הגברים בחדר, אשר כבר הגיעו לגיל ההתבגרות המינית, זינקו לעבר הכסאות. מכיוון שמספר הכסאות בבית היה נמוך ממספר הגברים, התפתחו כמה מאבקים, ויאיר בן ה-19 אף נאלץ לנער מאחד הכסאות את סבתו בת ה-90.

האורחת הסקסית הביטה בהם בחיוך סלחני, ונאנחה. "בעצם", אמרה, "אולי יהיה לנו נוח יותר על הספה."

הם התיישבו על הספה, והיא הניחה את ידה על ברכו של סבא נחום.

"כעת", אמרה, "תרשה לי להציג את עצמי סוף-סוף. שמי לילית. אני עובדת רווחה מטעם קריית המוות."

"לילית?!", חזרו כולם בתמיהה.

צחוקה המתנגן של לילית הצטלצל בחדר. "אני יודעת ששמי הולך לפניי", אמרה. "חלק מזערי ממה שמספרים עלי הוא נכון. חלק עוד יותר קטן הוא הגזמה. הרוב הוא לשון המעטה. ואתם יכולים לקרוא לי לילי. עכשיו, ברשותכם, נחזור לענייננו. יש שאלון קצר, שהייתי רוצה שנמלא ביחד, נחום. לאחר שנסיים, תוכל לשאול אותי כל מה שתרצה לדעת על החיים בקריית המוות. אין לך מה לחשוש שמא אישתך או מי מהקרובים שלך ישמעו אותנו, בעוד רגע אנו נמצא את עצמנו במרחב מוגן, בו כולם עדיין יוכלו לראות אותנו, אך איש לא יוכל לשמוע. ובכן, האם אתה מוכן?"

סבא נחום הנהן. לילי ירקה על כף ידה, וערימה כבדה של טפסים הופיעה עליה.

 

***

 

הכל התחיל לצוף מול עיניו של סבא נחום. כל הפנים, הריחות והצלילים נעלמו, ורק פניה של לילית, עם העיניים הירוקות, החודרות לתוך נשמתו הנצחית, המשיכו להביט בו מבעד לערפל. קולה המהפנט הסתנן עמוק לתוך תודעתו, תר אחר האמיתות הכי גנוזות של חייו.

כיצד היית מתאר את חייך? האם היית מאושר? מה עשית על מנת לרדוף אחרי האושר שלך?

כמה טוב עשית בחיים? כמה רע? למי הכאבת? במי פגעת? כמה שיקרת? האם מילאת את מלוא הפוטנציאל שלך? האם העזת לחלום? כמה מהחלומות שלך באמת הגשמת? מתי הפסקת לחלום? עבור מי היית השראה? את מי העצמת? את מי הורדת? על כמה חיים השפעת? איזו תועלת הבאת לאנושות, לכדור הארץ, ליקום שלנו? האם תמיד הושטת יד לנזקקים? האם תמיד ידעת לבקש עזרה? האם רקדת מספיק? האם צחקת מספיק? האם ידעת לבכות, כשצריך? האם אהבת מספיק? איזה לקחים למדת? מה אתה לוקח איתך? באילו שיעורים נכשלת, מה היית רוצה ללמוד בהמשך דרכך? כיצד אתה רואה את חייך בקריית המוות? מהן הציפיות שלך? מהם החששות שלך? את מי תרצה לפגוש שם?

ועוד ועוד ועוד שאלות. שאלות שלא עשו לו שום הנחות, שאלות שלראשונה בחייו, גרמו לו לפגוש פנים אל פנים את עצמו. עירום, בלי שום התייפייפויות. כפי שבא לארץ הזאת. כפי שבקרוב יעזוב אותה.

כאשר כל השאלות נגמרו, כבר היה מאוחר בערב. כל בני המשפחה עזבו, ורק שרה עדיין עמלה במטבח. לילית שאלה אותו האם יש דברים שהוא היה רוצה לדעת על קריית המוות. ולמען האמת, היו לסבא נחום הרבה שאלות. אולם הן כולן נראו לו פתאום לגמרי חסרות חשיבות.

 

***

 

הם נכנסו למיטה ביחד. בכל שנות נישואיהם, פרט לאותם ימים שהוא היה במילואים, או שהיא הייתה בבית חולים, כאשר ילדה את ילדיהם, לא הייתה פעם אחת שהוא נכנס למיטה לפניה, או שהיא נכנסה לפניו. תמיד נכנסו ביחד, אפילו כשרבו. במיוחד כשרבו.

שרה נרדמה כמעט מיד. יומיים שלמים של עמידה במטבח נתנו את אותותיהם. סבא נחום התקשה להירדם. זה היה הלילה האחרון שלו בממלכת החיים, הלילה האחרון לפני המסע המרגש. שאלותיה של לילית המשיכו לזמזם בתוך ראשו.

האם עשית מספיק טוב? האם אהבת מספיק? האם חיית מספיק?

ומי יודע? מי מחליט כמה זה מספיק?

מחשבות אלה הצטרפו אל התהיות הרבות שהיו לו לגבי מה שצפוי לו מהעבר השני. כעת, הוא כבר התחרט על כך שלא ניצל את ההזדמנות לשאול את לילית את כל אותן השאלות שהטרידו אותו.

לקראת שתיים בלילה העייפות סוף-סוף גברה עליו, והוא כבר החל לשקוע בארץ החלומות המסתורית, כאשר המיטה שלהם פתאום החלה לרעוד. התריסים בחדר השינה נטרקו, האורות נדלקו, והחדר התמלא בריח של שום.

כאשר המיטה הפסיקה לרעוד, דלת שידת הלילה של סבא נחום נפתחה, וראש גדול עם גלגלים בשיער הציץ החוצה.

"סליחה", אמר הראש, "כאן זה רחוב התייר הנצחי 18?"

"לא", ענה סבא נחום, "18 זה בסוף הרחוב."

הראש נעלם בחזרה, ואז הופיע שוב לאחר מספר שניות. "התבלבלתי", אמר. "אני צריכה שמונה. שמונה זה כאן?"

"שמונה זה כאן, אישר סבא נחום."

"יופי." הראש יצא מהשידה, וגרר אחריו גוף של אישה גדולת ממדים, בשנות החמישים המאוחרות לחייה. גופה היה עטוי בחלוק ורוד מרושל, תחתיו הציצה גלימה לבנה. על אפה, הרכיבה האורחת הלילית זוג משקפיים עבים, ומאחורי גבה בצבצו שתי כנפיים לבנות קטנות.

האישה סידרה את החלוק שלה, ומיד ניגשה לעניין:

"אני מהמחסן. באתי לבדוק באיזה מצב אתה מחזיר את הציוד. תוריד את החולצה בבקשה!"

"הציוד? איזה ציוד?"

"הגוף הישן שלך", ענתה האישה. "נו, קדימה, תוריד חולצה! אין לי את כל הלילה! 'קוראים לי ברכה, דרך אגב."

"אז מחזירים בסוף את הגוף הישן?", ביקש סבא נחום לדעת.

"רק אם אתה רוצה. אתה יכול כמובן לשמור לעצמך את הטרנטה הישן הזה עד שתחזור לממלכת החיים ותקבל גוף חדש, אבל הרוב מעדיפים להחליף."

"ומה אני מקבל במקום?", המשיך להתעניין סבא נחום, תוך כדי זה שהוא מוריד חולצה.

"מקבלים גוף זמני, שאיכותו תלויה במצב הגוף הישן שאתה מחזיר, וגם במה שיש לנו נכון לאותו רגע במלאי." ברכה נעמדה על ברכיה, סגרה עין אחת, והציצה לו לתוך הפופיק. "אתמול בדיוק קיבלנו כמה דגמים חדשים, אז עם קצת מזל, אולי תקבל אחד מאלה. עכשיו תוריד תחתונים!"

סבא נחום הסמיק, אך בכל זאת עשה כדבריה. "ומה עושים עם הגופים הישנים?", שאל, על מנת לפזר את המבוכה.

ברכה גיחכה. "מאיפה אתה חושב שקיבלתם את הרעיון למחזור בקבוקים?" היא מחצה קלות את אשכיו המקומטים, עשתה פרצוף לא מרוצה, ומלמלה משהו לעצמה.

סבא נחום תהה מדוע לילית לא עשתה את בדיקת הציוד, אם היא כבר הייתה שם. איזה בזבוז של כוח אדם, חשב. ואחרי זה עוד מתלוננים שאין להם כסף!

ברכה נעמדה על רגליה, וביקשה ממנו לפתוח את הפה. סבא נחום היסס. "את לא רוצה לשטוף ידיים קודם?", שאל. בכל זאת…

"למה, אתה מפחד לחטוף איזו מחלה קשה ולמות?", ענתה ברכה, ופרצה בצחוק צווחני. שרה התעוררה, התיישבה על המיטה, והביטה בתמיהה בבעלה, העומד עם המכנסיים למטה מול אישה זרה. סבא נחום לא ענה דבר, ורק פתח לרווחה את פיו חסר השיניים. ברכה הציצה פנימה, נאנחה, טפחה לנחום קלות על בטנו העגולה, ואמרה לו שהוא יכול להתלבש.

 

***

 

כאשר ברכה נעלמה שוב אל תוך שידת הלילה, בהתחלה התחיל סבא נחום למשוך את תחתוניו בחזרה כלפי מעלה, אך אז התחרט, הוריד אותם לגמרי וחזר למיטה.

"תגיד, מה אתה עושה?!", רטנה שרה. "אתה רוצה להצטנן רגע לפני היום הגדול שלך? לא שמעת אותה? היא אמרה שאתה יכול להתלבש!"

"שרה, אני חשבתי…" סבא נחום התקרב אל שרה, ונצמד אליה בגופו העירום. "אולי לזכר הימים הטובים, מה את אומרת?" הוא החל ללטף את שדיה הענקיים.

מרוב ההלם, שרה נאלמה דום. אולם, ההלם שלה לא נמשך זמן רב, וכעבור רגע היא כבר הדפה אותו בעוצמה שכמעט הפילה את שניהם מהמיטה.

"תגיד לי, כסיל זקן שכמותך, השתגעת לגמרי?! שכחת בן כמה אתה?! ובת כמה אני?! ככה אתה רוצה לבלות את הלילה האחרון שלך בין החיים?!"

"כן", אמר סבא נחום בשלווה, "בדיוק כך אני רוצה לבלות את הלילה האחרון שלי בין החיים. ואת עדיין אותה חתולה פראית, כמו בפעם הראשונה שניסיתי לנשק אותך. את זוכרת?"

"ברור שאני זוכרת", התרככה שרה. "הכל אני זוכרת. את הנשיקה הראשונה שלנו, את הפעם הראשונה שניסית לדחוף לי יד לתוך השמלה…"

"ואת כמעט שברת לי את האף", הזכיר סבא נחום. "ואת הלילה הראשון שלנו את זוכרת? את שכבת מולי, יפה כמו אלה, ואני לא יכולתי להאמין שמכל הגברים בעולם, דווקא אני, נחום, זכיתי בפרס היקר ביותר עלי אדמות."

"אתה זוכר מה אמרת לי אז?", שאלה שרה בחולמנות. "אמרת שגם אם אני אהיה בת מאה, וגם אם אני אשמין בשמונים קילו, ומרוב הקמטים שעל פני כבר אפילו לא יראו את הנמשים שלי, אתה עדיין תאהב אותי."

"ואני עמדתי במילה שלי", אמר סבא נחום, כשהוא מלטף ברוך את פניה המקומטים של אישתו.

"אני רוצה שתתפשטי, שרה. תני לי לראות אותך."

"על מעטפתי האדומה!", ענתה שרה בקשיחות, ומשכה את השמיכה עד לצווארה.

"תני לי לראות אותך, שרה", התעקש סבא נחום. "זה הלילה האחרון שלנו, תני לי להרגיש אותך…"

הוא נשק רכות לשפתי אישתו, הוריד את השמיכה, ומשך את כותונת הלילה שלה כלפי מעלה. היא לא התנגדה. לאט, הוא הוריד את תחתוניה, והביט בגופה, בפעם הראשונה מזה האל יודע כמה עשרות שנים. הרבה עבר על הגוף הזה מאז הפעם הראשונה שראה אותו. הריונות, לידות, הנקות, לילות ללא שינה, עבודה קשה, דאגה חסרת גבולות. כל קמט, כל קפל, כל טיפת שומן שנאגרה וכל שריר שאיבד את גמישותו, היו כעיטורי גבורה על כל האהבה האינסופית שהעניקה אישתו במשך חייה.

בהערצה הגובלת ביראת קודש, הוא החל ללטף את גופה העירום, והיא הייתה יפה בעיניו בדיוק כמו שהיא הייתה ביום בו הכירו.

"אני רוצה לתת לך עוד הבטחה, שרה", לחש באוזנה, כשידה העדינה ליטפה את לחיו הבלתי מגולחת. "לא משנה איזה גוף תקבלי כשתצטרפי אלי בקריית המוות, לא משנה איזה גוף תקבלי בביקורנו הבא בממלכת החיים. אני עדיין אוהב אותך."

הם המשיכו להתלטף כך כל הלילה, ממהרים לצייד האחד את השניה בכל-כך הרבה נשיקות, שיספיקו להם עד לפגישתם הבאה.

 

***

 

בשש בבוקר, שרה כבר קפצה על הרגליים.

"נחום, המזוודה! שכחנו לארוז את המזוודה! מהר, תוריד את המזוודה החומה מהארון ותתחיל לארוז, אני ארוץ אל רוזה בינתיים, אני מקווה שהחליפה כבר מוכנה! אל תשכח לארוז את כדורי השינה שלך!"

האורחים הראשונים התחילו להגיע כבר בשבע בבוקר. קודם המשפחה, אחר כך כל השאר. ושוב התחילו האיחולים, הבקשות… הם הספיקו להרים 5 כוסיות, לפני שב-13:06 נשמע צלצול בדלת.

"שלום", אמר מי שעמד מאחורי הדלת. "תזמינו אותי להיכנס? אני מקווה שאתה מוכן, מר חיון. יש לנו 10 דקות להתארגן ולהעמיס את הדברים לאוטו, ואנחנו יוצאים." כולם הביטו בפליאה באורח המוזר. הוא לבש ג'ינס קרוע, חולצת טי-שירט שחורה עם כיתוב 'חופש לבתולות ים', ומגפיים שחורות. ראשו היה ראש של תיש. הוא נכנס פנימה, ומזג לעצמו כוסית 'סמירנוף'. "לא איכפת לכם, נכון? השארתי את הבגאז' פתוח, אתם יכולים להתחיל להעמיס. אבל רק בחצי הימני של הבגאז'. הבנתי שיש לי עוד נוסע לאסוף בדרך."

סבא נחום הרים את מזוודתו והחל לעשות את דרכו לעבר המכונית, אך הוא לא הספיק לעשות אפילו צעד אחד לפני שכל האורחים שוב הקיפו אותו. ושוב האיחולים, הברכות, הבקשות.

"נחום, נחום", צעק שמוליק, השכן מהבית ממול. "תעשה לי טובה, כשתהיה שם, תוכל לבדוק איזה גוף הכינו לי? אתה יודע שאני אמור לקבל מעטפה בכל רגע. אבל תבדוק כל מה שצריך, בסדר? הבנת אותי? הבנת מה צריך לבדוק? הוא המשיך לתת לסבא נחום מבטים מלאי משמעות, ולמקרה שסבא נחום עדיין לא הבין למה הייתה כוונתו, אישתו של שמוליק מיהרה להבהיר: "תגיד להם שהפעם אני לא מסכימה לפחות משמונה ס"מ! יש גבול, סבלתי מספיק בחיים האלה!"

סימה שוב ניסתה להידחף: "נחום, בחייך, אולי תיקח עוד כמה צנצנות? ראיתי, יש לך מלא מקום בבגאז'!"

במאמץ רב, התקדם סבא נחום לעבר המכונית. הייתה זו ב.מ.וו קבריולט אדומה יפהפייה, עם גג פתוח וכיתוב BORN TO DIE על מכסה המנוע.

הוא שם את המזוודה שלו בתא המטען, והחל לחפש עם העיניים שלו את אישתו, עדיין מסרב להאמין ששעת הפרידה הגיעה. הוא לא ראה אותה בשום מקום. הנהג ניגש אליו, ואמר שעליהם לצאת לדרך, אך סבא נחום אמר בפסקנות שהוא לא נוסע לשום מקום לפני שהוא נפרד מאישתו. הוא צרח לכולם להתפזר, ורץ לחפש אותה בתוך הבית.

הוא מצא אותה בחדר השינה שלהם, יושבת על המיטה, מביטה בתצלום החתונה שלהם.

"את יודעת שזה לא לתמיד. בקרוב מאוד אנחנו שוב ניפגש."

היא סירבה להרים את עיניה אליו. אולי עדיף כך. סבא נחום נשק למצחה בפעם האחרונה, ויצא מהחדר. הוא נתן חיבוק חם לכל צאצאיו הרבים, במיוחד למאיהל'ה שלא הפסיקה לבכות, נכנס למושב האחורי של הרכב, ואמר לנהג להתחיל לנסוע.

 

***

שרה ישבה על המיטה, והמשיכה להביט בתמונה הישנה. למה לעזאזל היא בחרה בהינומה המכוערת הזאת, עם הפרחים המזעזעים האלה עליה? מה עבר לה בראש? זו הייתה המחשבה היחידה שהיא יכלה להרשות לעצמה באותו רגע. לפתע, קרה משהו. המיטה רעדה, התמונה החליקה מידיה, וחפץ חלק כלשהו ננעץ בין שני שדיה. שרה הביטה מטה, ולהפתעתה, גילתה שם מעטפה כחולה. עדיין מסרבת להאמין למזלה הטוב, שרה התפרצה החוצה, והחלה לרוץ אחרי הקבריולט המתרחק. "חכו לי! גם אני באה! קיבלתי מעטפה כחולה! חכו לי, אני אומרת!"

הקבריולט נעצר בחריקת בלמים צורמנית, והנהג גלגל את עיני התיש שלו. "נו, יופי!", אמר. "עכשיו עוד פעם כל הסיפור מהתחלה!"

"אל תדאג", הבטיחה שרה. "זה לא ייקח לי הרבה זמן. אני רק אזרוק כמה דברים למזוודה, ואני כבר באה! "

"יש לך עשר דקות!", הזהיר אותה הנהג. "עוד עשר דקות את לא פה, אנחנו נוסעים!"

שרה רצה לעבר הבית.

"שרה! שרה!", קרא אחריה סבא נחום. "שכחתי את השיניים התותבות שלי על השידה! את יכולה להביא לי אם את כבר הולכת? אבל תביאי את הישנות, אני לא אוהב את החדשות!"

"בשביל מה אתה צריך שיניים?", לעגה לו שרה. "יהיה לך שם גוף חדש!"

"ואם גם הוא יהיה בלי שיניים?", התעקש סבא נחום. "תגידי, למה כל דבר את צריכה להתווכח?"

לילית כבר חיכתה לה בתוך הבית. היא העבירה לה את השאלון המקוצר, בזמן ששרה ארזה את בגדיה, וברכה ערכה לה בדיקת ציוד.

כפי שניתן היה לצפות, מזוודה אחת לא הספיקה לשרה, והיא הורידה מזוודה נוספת, ועוד מספר תיקים גדולים. וכמה שקיות.

כאשר כעבור ארבעים דקות שרה עדיין לא חזרה, סבא נחום זרק לעבר הנהג מבט מתנצל, אמר "נשים", ונכנס פנימה לזרז אותה. כעבור חצי שעה נוספת, הם סוף-סוף יצאו מהבית, עמוסים במזוודות ובתיקים בכל הגדלים. במאמץ רב, הם דחסו את כל מטלטליהם לתא המטען, ונכנסו אל המושב האחורי.

רגע לפני שהם יצאו מגבולות העיר, משאירים מאחור את כל מה שהיה כה יקר להם במשך חייהם עלי האדמה, שרה הביטה בנחום, מנסה לחרוט בזכרונה כל תו מהפנים האהובות האלה. "אלה היו חיים טובים", אמרה לבעלה, ופנינה קטנה נצנצה בזווית עינה. "אלה חיים טובים", תיקן אותה נחום. "והם רק מתחילים."